בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת טלוויזיה: "מגידו" מדגימה את הקשיי...

ביקורת טלוויזיה: "מגידו" מדגימה את הקשיים המוסריים שבפעילות הביטחונית בשטחים

,
הסדרה הדוקומנטארית "מגידו" מציפה את הקונפליקט המוסרי בעצם הצבת חיילי צה"ל בשטחים פלסטינאים ומציגה את המחבלים ואת האסירים הפוליטיים הכלואים בכלא מגידו כבני אדם, בדיוק כפי שהם.

אחד המשברים הסבוכים של המוסר החילוני אירע בעקבות ההכרה בכך שרשע הוא מעשה ידי אדם. ההכרה הזאת הגיעה לשיאה לאחר השואה, מעשה הרשע הגדול ביותר שידעה האנושות. השילוב בין אנושיות לרוע ערער את הדיכוטומיה הברורה בין "טוב" ל"רע" והעלה תהיות קשות על תוקפן של תפיסות הומאניות. המחשבה ההומאנית-ליברלית מתבססת על ההנחה שהאדם הוא התכלית, שהאנושיות היא הטוב. כשמתגלה שאותה תכלית, האנושיות, יכולה גם להיות מקור הרוע, נוצר דיסוננס שקשה להכיל אותו.

למרחב המורכב הזה נכנסת הסדרה "מגידו", של הבמאי איציק לרנר, המתעדת את המתרחש בכלא הביטחוני במשך למעלה משנה. הסדרה מציגה את חיי האסירים הביטחוניים, המחבלים, ואת מערכת היחסים שלהם עם שירות בתי הסוהר. כך, היא מעמתת את הצופה עם שתי עובדות שקשה לקבל אותן במקביל. האחת היא שבפני הצופה נראים מחבלים, מרצחים שרוצים את נפשנו. השנייה היא שמוצגים בסדרה בני אדם.

אויב או אדם?

שב"ס הוא רק אחד הגורמים שאמונים על הפעילות הביטחונית למול הפלסטינים. המציאות הבלתי אפשרית שממחישה הסדרה, מציאות שבה צריך להתייחס לפלסטינים כאויב שצריך להישמר מפניו ובמקביל כאנשים בעלי זכויות בסיסיות, קיימת ביתר שאת בפעילות של הצבא והשב"כ בשטחים. מצופה מהארגונים האלה למלא את המשימה הביטחונית שניתנה להם, ובמקביל לטפל ולהיות אחראים לבני אדם.

הדרישה הזאת מציבה בפני העוסקות והעוסקים במלאכה הביטחונית, בשם ולטובת החברה הישראלית, מצב מורכב להחריד. כיצד ניתן במקביל למלא את משימת הביטחון על הצד הטוב ביותר ובו בזמן לראות באדם כתכלית? האם הרצון לרדוף ולהרתיע מלבצע פיגועים מתיישב עם הרצון להתייחס לאנשים כבני אדם? איך אפשר להתייחס לאיש שמתקרב למחסום גם כאיום וגם כאדם?

התשובה היא שפעמים רבות אי אפשר. הפער בין המשימה לביטחונית לראייה ההומאנית-מוסרית לא ניתן לגישור. הקושי המוסרי הזה שלוב במציאות הפוליטית שקיימת בשטחים. כך, המציאות הזאת גורמת להשטחה של אנשים לצורכי ביטחון. לחלופין, לפגיעה במשימה הביטחונית לטובת ראייה הומאנית.

ההתעלמות של הימין

אז כיצד ניתן להתמודד עם המציאות המורכבת הזאת? אפשרות אחת, כפי שעושות תנועות ואישים בימין, היא להתעלם מאחד האספקטים וככה להפוך את המציאות לפשוטה וללא קונפליקטים. עם עליית "מגידו" לאוויר, תנועת "אם תרצו" הביעה התנגדות נחרצת לשידור הסדרה. בעקבות זאת, שרת התרבות, מירי רגב, איימה להסיר ממנה את תמיכת משרד התרבות. הטענה של רגב הייתה בפירוש שלא צריך להכיר בכך שהמחבלים הם גם בני אדם. לדבריה, יש סכנה ב"תיעוד והצגה של רוצחי בנינו ובנותינו, חיות אדם ששיספו בסכינים את אזרחי ישראל, כבני אדם נורמטיביים".

בדומה לניסיון של רגב ו"אם תרצו" לא להכיר בעובדה שאותם רוצחים הם גם בני אדם, ובכך לפשט את המציאות לאנחנו "טובים" והם "רעים", מנהיגי הימין פוטרים באופן כללי את הקושי המוסרי בשליטה בשטחים בהתעלמות ממנו. לטענת רבים מהם הקושי הזה פשוט אינו קיים. אמירות ריקות ושחוקות כמו "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם" ו"עם אינו יכול להיות כובש בארצו" אינן חדשות.

ההכרה שיש בעיה מוסרית חייבת להיות חלק מהנחות המוצא בדיון על עתיד השטחים. לטעמי המסקנה המתבקשת היא שיש לחתור לשינוי המצב הפוליטי-מדיני בשטחים ע"י פתרון שתי המדינות. גם אם אין הסכמה לגבי המסקנה, יש חובה לראות את המציאות נכוחה. נקודות המוצא לדיון צריכות להישען על העובדות ולא להתעלם מהן. זוהי החשיבות הגדולה של "מגידו". היא אינה לוקחת עמדה ערכית מובהקת, אלא מחזירה לשיח היבט של המציאות שכמעט ונשכח.

אין כיבוש מוסרי

יש כאלו שאינם מתעלמים, אך טוענים שפגיעות מוסריות שמתבצעות בשטחים, כפי שמוצגות בעדויות של ארגונים כמו "שוברים שתיקה" או "בצלם", נובעות מבעיות ערכיות פרטיות של אלו שביצעו אותן. הקושי שמוצג בסדרה, להתייחס לאסירים גם כמחבלים וגם כבני אדם, מוכיח כי מקרים כאלה אינם תוצאה של כשל ערכי פרטי, אלא שמדובר בבעיה מובנית במציאות של שליטה על אוכלוסיה. אמנם ישנם מקרים בהם בוצעה חריגה ברורה מהוראות הצבא, כמו במקרה המדובר של אלאור עזריה, ולכן לאחריות הפרטית בהם משקל רב יותר. אך ככלל, עצם הדרישה הבלתי אפשרית היא מקור הבעיה. קשה לשפוט את הצבא שעושה ככל יכולתו לבצע את המשימה שניתנה לו.

טענה רווחת נוספת, המנסה לערער על הקביעה שיש בעיה מוסרית בשליטה על השטחים, היא שסיום השליטה בשטחים ייצור אלטרנטיבה גרועה יותר בעבור הצד הפלסטיני, שיהיה תחת שלטון רודני ושיעורי עוני גבוהים. לכן, לשיטת המצדדים בטענה זו, מבחינה מוסרית עדיף לשמור על השליטה. אי אפשר לדעת אם אכן זה המצב שייווצר ואיך תיראה המדינה הפלסטינית העתידית, אבל גם אם התחזיות השחורות האלו יתממשו, קשה לקבל את הטענה הזו. אושר ורווחה תחת דיכוי, מעולם לא נתנו לדיכוי הצדקה. הדיכוי אינו מוסרי בפני עצמו. מעבר לכך, לבעיית המוסר בשליטה יש השלכות כבדות משקל על הצד השולט. הבעיה אינה רק בתוצאה שמשפיעה על הפלסטינים, אלא גם בהשפעה על אופי החברה הישראלית. או בקיצור, הכיבוש משחית.

אחרית דבר

השנה אנחנו מציינות ומציינים 50 שנים לכיבוש השטחים, ועדיין השיח הפוליטי המדיני לוקה בחסר ונוחל התעלמות מעובדות או חוסר התייחסות. "מגידו" אינה חפה לחלוטין מטעויות. יש בעיה בהיעדר הביקורת שהיא מפנה כלפי האסירים. דבריהם, גם אלו הפוליטיים, מוצגים כאותנטיים על אף שהם מודעים לכך שהם פונים למצלמה ולציבור הישראלי. שלא לדבר על כך שמדובר בפעילי טרור מחושבים שרגילים למעקב ישראלי תמידי. על אף זאת, לסדרה תרומה חשובה לשיח המדיני. היא מאירה זווית במציאות ומוסיפה אותה לשיח, כפי שקולנוע דוקומנטרי אמור לעשות.


איתי כהן

סטודנט לפילוסופיה, סוציאל-דמוקרט, ופעיל בארגון "כוח לעובדים". כותב בענייני חברה וכלכלה.