בחירת העורך

ביקורת מאמר: השקרים של הררי

,
בסוף השבוע האחרון פרסם יובל נוח הררי מאמר בשם ''האמת החילונית'', אשר נועד לשטוח מניפסט פוזיטיבי של החילוניות, וכחלק מכך להתנגח ברבים מהציבור הדתי. במאמר זה אנסה לחשוף את הכשלים המונחים ביסוד המאמר, ולבסוף אעלה מספר תהיות על אודות כתיבתו ורעיונותיו של הררי.

הכשל הראשון והבולט ביותר במאמרו של הררי הוא ההשוואה המעוותת שהוא מבצע בין החילוניות לדתיות. הררי מנסה להראות שבניגוד לביקורת הדתית, לפיה 'העגלה החילונית' ריקה מערכים, עגלה זו דווקא מלאה בערכים נעלים מאלו של הדתיים. אך ההשוואה בין הטיפוס החילוני לזה הדתי אינה הוגנת כלל וכלל. הררי מציג את החילוני האידיאלי, אשר מחזיק בעמדה הכוללת את "ערכי האמת, החמלה, השוויון, החופש, האומץ והאחריות", כלשונו. במקום לעמת את החילוני האידיאלי עם הדתי האידיאלי, הררי בוחר לעמת את אותה דמות מופת דווקא עם הדתי הסטריאוטיפי, אשר אינו מטיל ספק והולך באופן עיוור אחרי רבנים מנותקים וספרים ישנים. במילים אחרות, הררי עורך השוואה בין הדתי המצוי ובין החילוני הרצוי, כפי שדמויות אלו נתפסות בעיניו. אולם מובן שהשוואה כזו אינה מאפשרת תחרות הוגנת בין שני הטיפוסים. האם הדתי האידיאלי אינו דוגל בחתירה לאמת? האם הדתי האידיאלי לא חש חמלה? וכך גם בנוגע לשאר המרכיבים. מובן שאם הררי היה מתמודד עם החילוני הממשי הוא היה נאלץ להודות שהחילוניות, כמו הדתיות, הובילה ללא מעט עוולות מוסריות, אך בפנייתו לעבר החילוני האידיאלי הוא מצליח להתחמק באלגנטיות מביקורת זו. אגב, לדעתי, אם נערוך השוואה אמיתית בין הטיפוס הדתי הממשי, ולא האידיאלי, לבין זה החילוני, נראה כי זה הדתי דווקא מחזיק יותר בערכים האולטימטיביים שהציג הררי, אך זו, כאמור, דעתי האישית אשר אין לי כל יכולת לאשש אותה.

לקראת סוף המאמר הררי מעלה דרך נוספת להתחמקות מביקורת זו:

"יש להדגיש שתפיסת העולם החילונית ואורח החיים החילוני אינם מוגדרים על ידי פריטי לבוש או על ידי טקסטים, ואינם מדירים אף אדם רק בגלל לבושו ומנהגיו. אדם יכול להסתובב ללא כיפה על הראש ולזלול חזיר ושרימפס, אך זה לא אומר שהוא מחויב לאמת או שוויון. מנגד, אדם יכול לחבוש כיפה ולשמור כשרות, ועדיין לחיות מתוך מחויבות עמוקה לערכים החילוניים. ישנם לא מעט מדענים דתיים, פמיניסטיות דתיות, פעילי זכויות אדם דתיים ושוחרי איכות סביבה דתיים. אם הם פועלים מתוך נאמנות לאמת המדעית, לחמלה, לשוויון ולחופש הם שותפים מלאים בעולם החילוני".

בפסקה זו הררי בעצם מעקר את כל המשמעות של המושגים "דתיים" ו-"חילוניים", על ידי כך שהוא טוען כי אם אדם דתי מחזיק בכל הערכים אותם הררי מעלה על נס, אזי הוא חילוני לכל דבר ועניין. במילים אחרות, הררי טוען כי אדם ראוי הוא אדם חילוני, וכל אדם לא ראוי הוא אינו חילוני. אין בעיה לוגית עם הגדרה כזו, אך היא פשוט מנותקת מכל הקשר. באותה הדרך הייתי יכול להגדיר דתי כאדם מוסרי, ובכך הייתי מוציא את דאע"ש או את יגאל עמיר אל מחוץ לגבולות המחנה הדתי. מדובר בהיתממות ובהתחמקות נלוזה מהמציאות.

הכשל השני במאמרו של הררי הוא ייחוס המדע לחילוניים. על פי אחת הפסקאות במאמרו של הררי:

"כמעט כל בני האדם כיום, גם אלו שאינם מגדירים עצמם כחילונים, מסתמכים על ממצאיהם של מוסדות המחקר והפיתוח החילונים, בעוד שהחילונים מצידם יכולים להסתדר היטב גם ללא אמונותיהם של כתות ודתות אלו ואחרות. אם מחר בבוקר ייעלמו כל הישיבות ובתי המדרש, העולם החילוני ימשיך להתנהל ללא כל הפרעה. לעומת זאת, אם מחר בבוקר ייעלמו כל מעבדות המחקר והמוסדות המדעיים, העולם החרדי יקרוס."

גם בפסקה זו הררי מעלה טענה שנראית נכונה במבט שטחי, אך במציאות היא מופרכת לחלוטין. האם המדע הוא באמת חילוני בהגדרתו? אם כן, כיצד ייתכן שמדענים רבים, ואפילו חלק מפורצי הדרך בתחום, הם דתיים לכל דבר ועניין? בכדי להתחמק ממציאות זו הררי מנגיד את המדע החילוני לתפיסת העולם החרדית, וזו אכן מסתייגת מהעיסוק המדעי, אך בכך הוא מתעלם מעולם דתי שלם, אשר מקבל את המדע ואף לוקח חלק פעיל בפיתוחו. האם הדתיים הלאומיים באמת צריכים את החילוניים כדי לקדם את המדע? מובן שלא, זוהי שטות מוחלטת וחסרת כל בסיס. מנגד, הזהות החילונית, החפצה בשימור המסורת והתרבות היהודית, צריכה גם צריכה את עולם הישיבות, לגווניו השונים, אשר משמר ואף מחיה את התרבות היהודית.

בהמשך, הררי טוען כי האתיקה החילונית מתבססת על מושג החמלה, אשר נובע מהזדהות עם סבלו של האחר:

"המוסר החילוני אינו מבוסס על ציות לצו אלוהי כזה או אחר, אלא על הבנה עמוקה של הסבל בעולם. להתנהג באופן מוסרי פירושו לעזור לעצמי ולאחרים להשתחרר מסבל. החילונים נמנעים מרצח לא מפני שספר כלשהו או אדם כלשהו אמר פעם "לא תרצח" – אלא מפני שרצח גורם סבל עצום."

פסקה זו מכילה כל-כך הרבה שגיאות, ואני מקווה שאוכל לגעת בכולן. ראשית, עצם קיומו של סבל בעולם לא גורר שום חובה מוסרית. הסקתן של חובות מוסריות בהתבסס על עובדות נטורליסטיות, כגון עובדת קיומו של סבל, היא כשל פילוסופי מובהק – "הכשל הנטורליסטי", אשר קובע כי לא ניתן להסיק על ערכים מעובדות. אם ברצונו של הררי לטעון שכל האתיקה מתנקזת אל הניסיון למנוע סבל, הרי שלא מספיק להראות שיש סבל, אלא עליו להראות כי עלינו למנוע סבל. שנית, האתיקה אותה מציע הררי היא בלתי-מתקבלת על הדעת לחלוטין. לדעתו של הררי, מעשה מוסרי הוא כל מעשה אשר מפחית את כמות הסבל בעולם. אם כך, עלינו להרוג את כל האנשים אשר סך הסבל בחייהם עולה על סך האושר בחייהם, וזאת, כמובן, בהתחשב בעובדה שהמוות עצמו עלול להסב סבל לקרוביהם של המתים. זוהי, מיותר לציין, מסקנה אתית בלתי-מתקבלת על הדעת.

בהמשך הפסקה הררי ממשיך לתקוף את האתיקה הדתית וטוען כי:

"יש משהו מסוכן מאוד באנשים שנמנעים מרצח רק "כי אלוהים אמר". אנשים כאלו מופעלים על ידי ציות ולא על ידי חמלה, ומה הם יעשו אם יאמינו שאלוהים אמר להרוג כופרים, עמלקים או הומואים?".

גם אני נוטה להסתייג ממוסר דתי שנסמך רק על ציוויו הישיר של אלוהים, אם כי "צו אלוהי" הוא מושג אמורפי אשר ניתן לפרשו באין-ספור דרכים שונות, ובין היתר גם באמצעות זיהויו של ספר כל-שהוא כמחוקק מוסרי אולטימטיבי. אך האם המוסר הדתי הוא באמת פחות יציב ויותר מסוכן מהמוסר החילוני? האם לא חזינו כבר בעוולות שנעשו בשם החילוניות ו'המדע' החילוני? ושוב אנו נחשפים לכך שטיעוניו של הררי הם טיעוני קש שאינם מחזיקים מים, שכן גם כאן הררי משווה בין החילוני האידיאלי לבין הדתי הטיפוסי.

פעם נוספת בה הררי נכשל באותו הכשל, באה לידי ביטוי כאשר הוא טוען שהחילוניות גוררת התייחסות שוויונית לזרים, שכן אדם-הוא-אדם-הוא-אדם, וכל אדם עשוי לחוות סבל. הררי גרס כי:

"במאמץ להשתחרר מסבל החילונים משתדלים לתת חשיבות לסבל באשר הוא, ולא להתעלם מסבלו של אדם רק כי הוא מדת אחרת, ממעמד אחר, או מעם אחר. ידע הוא ידע, לא משנה מי גילה אותו; וסבל הוא סבל, לא משנה מי חווה אותו".

ראשית כל, עלינו לשאול את עצמנו האם אנחנו באמת בעד עולם בו כל אדם מתייחס לכולם באופן שווה, ושלנגד עיניו נמצא רק הסבל של האחר. בעולם כזה אין מקום לקשרי משפחה ולחברות, משום שהם מפלים את רגשותיהם של הזרים, שכן סבלה של משפחתי או של חבריי נוגע אליי יותר מאשר סבלו של אדם החי בקצה השני של העולם. זוהי שאלה קשה, שאני מתחבט בה רבות ושטרם הגעתי למסקנה ברורה לגביה, אך בכל אופן קביעתו של הררי בנוגע לשוויוניות של החמלה צריכה עיון רב. שנית, גם אם נקבל את צדקתה של שוויוניות החמלה, האם החילוניות באמת גוררת בהכרח מצב עניינים כזה? האם החילוניות היא לא זו שגם יצרה, לפחות בחלקה, את הבידול הלאומי והלאומני? אם כן, הררי שוב מתייחס לחילוני האידיאלי ולא לחילוני המצוי, ובתחרות כזו אני לא בטוח שדתי אידיאלי – ומובן שזה תלוי בעצם ההגדרה של מהו אידיאלי – אינו עונה על אותם הקריטריונים.

הערך האחרון אותו הררי מונה בין עיקרי האמונה החילונית הוא האחריות. הררי טוען כי בניגוד לעולם הדתי, אשר מסיר את האחריות למעשיו ומעביר אותם לידיו של האל, האדם החילוני מקבל את האחריות המלאה למעשיו ולתוצאותיהם. שאלת האחריות היא שאלה כבדת משקל, אך היא תלויה בעיקר בסוגיית חופש הרצון – האם האדם חופשי לקבל את החלטותיו? בסוגיה זו קיימים גם זרמים דתיים וגם זרמים חילוניים, המחזיקים בעמדה דטרמיניסטית, אשר גורסת כי האדם אינו בעל אפשרות בחירה; ומנגד קיימים זרמים דתיים וחילוניים, אשר מאמינים כי האדם הוא חופשי, ועל כן הוא גם בעל אחריות מוסרית למעשיו. אם כן, סוגיית האחריות אינה מבדילה בין חילונים ודתיים, אלא בין דטרמיניסטים וא-דטרמיניסטים, אשר אלו ואלו מצויים בשתי החברות.

לסיכום, נראה כי על אף שהררי הוא היסטוריון בהתמחותו, הוא נוטה לעסוק לעיתים קרובות גם בתחומים פילוסופיים מובהקים. בעקבות כך הוא הפך להיות מעין 'אינטלקטואל לאומי', אשר אנשים רבים מחכים למוצא פיו בכל נושא שעל סדר היום: מהסכסוך הישראלי-ערבי, דרך ענייני מוסר ועד הגדרת החילוניות היהודית. לא הייתה בכך שום בעיה לולא הררי היה נכשל שוב ושוב בכשלים כה בסיסיים, שכל אדם אשר עיניו בראשו יכול וצריך לשים לב אליהם. בנוסף, למאמר האחרון של הררי יש חשיבות מיוחדת, שכן הוא זכה גם לפרסום רב בפייסבוק, ואפילו ח"כ יאיר לפיד פרסם אותו בדף האישי שלו. אם כן, מטרתי בכתיבת תגובה זו היא, ראשית כל, להפריך את טענותיו של הררי, שאותן העלה במאמרו האחרון; ושנית, להראות כי יש להתייחס לרעיונותיו של הררי, ככלל, בביקורתיות רבה.

ביקורות מומלצות נוספות:

אידאולוגיה באיצטלה מדעית | מאיר בוזגלו

הערה על תפיסת האדם והמוסר ב'קיצור תולדות האנושות' מאת יובל נח הררי | תומר פרסיקו

תגובה ליובל נח הררי: מעט על השפעת היהדות, בכל זאת | תומר פרסיקו


נועם אורן

סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותב בנושאי אתיקה, פילוסופיה מדינית והגות יהודית מודרנית.