‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת ספר: מדינות מערב אירופה מאבדות את עצמן לדעת...

ביקורת ספר: מדינות מערב אירופה מאבדות את עצמן לדעת

,
דאגלס מאריי, המוות המוזר של אירופה (תל אביב: שיבולת, 2019), 341 עמודים.
image_printגרסא להדפסה

"המוות המוזר של אירופה" הוא אחד הספרים המטלטלים, החשובים והמומלצים ביותר לקריאה שנכתבו בשנים האחרונות. הספר פורסם כבר ב-2017, שנתיים לאחר פרוץ משבר ההגירה הגדול במערב אירופה – כפי שיפורט בהמשך – ותורגם בשבועות האחרונים לעברית באדיבות הוצאת הספרים שיבולת. דאגלס מאריי (Douglas Murray), המחבר, הוא עיתונאי וסופר בריטי אשר ראה את השינויים הרדיקליים המתחוללים בארצו, וביבשת כולה, והחליט לבצע מעין עבודת מחקר שנועדה להבין את הסיבות שבגינן הגיעה אירופה למשבר כה גדול כתוצאה מסוגיית ההגירה. הדגש של מאריי בספרו הושם על מדינות מערב אירופה, משום שמדינות אלו, בניגוד למדינות שנמצאות במזרח היבשת, סובלות מבעיית ההגירה, וניצבות בפני סכנה דמוגרפית, תרבותית וערכית מצד המהגרים ששטפו אותן בהמוניהם. לפני שאצלול אל עיקרי הספר, אציין כי מאמר זה אינו מהווה ביקורת גרידא, אלא כולל בתוכו גם תוספות שנראו לי רלוונטיות במהלך קריאתו.

מדינות מערב אירופה מאבדות את עצמן לדעת. משפט קצר זה ודאי מתמצת באופן הטוב ביותר את עיקרי "המוות המוזר של אירופה", אך נשאלת השאלה כיצד בא הדבר לידי ביטוי. כדי להוכיח את טענתו ועל מנת לענות על השאלה האמורה, אשר לבטח מעוררות בקוראים תחושת אי-נחת, סקר מאריי תחילה את המתרחש בבריטניה החל משנת 2002. בשנה זו התקיים מפקד האוכלוסין, המתבצע אחת לעשור, כאשר כבר אז חזו גורמים מסוימים את עתיד הדמוגרפיה במדינה. רוח הדברים הייתה שבחלוף העשור הבא הבריטים הלבנים יהיו מיעוט בארצם, הן בשל ילודה מאסיבית של המוסלמים החיים בבריטניה, והן בשל גלי הגירה ממרחבי אפריקה והמזרח התיכון.

גורמים אלו זכו לקיתונות של בוז על דבריהם ה"בוטים", אך ב-2012, בעקבות מפקד האוכלוסין של אותה השנה, התברר שהמציאות לא הייתה רחוקה מהתחזיות הפסימיות הללו. אוכלוסיית המהגרים תפחה במיליוני אנשים במדינות הממלכה, הבריטים הלבנים הפכו למיעוט בלונדון הבירה, והנצרות היא הדת היחידה שהפופולאריות שלה הלכה ודעכה, בהשוואה לזהויות דתיות אחרות. בריטניה, או הבריטים ליתר דיוק, נמצאים כעת במצב שבו הציוויליזציה המערבית העומדת בבסיס מדינתם זה מאות שנים, מאוימת על ידי אוכלוסיות שערכיהן ותרבותן שונים באופן קיצוני, עד כדי חוסר יכולת לדור בכפיפה אחת.

בריטניה היא רק מיקרוקוסמוס של הבעיה ביבשת, ועליה שם מאריי את הדגש תחילה בשל היותה מולדתו שלו, אך מדינות אחרות באירופה, כגון צרפת, גרמניה ושוודיה, סובלות גם הן מבעיות דומות, ואף חמורות יותר, בהשוואה לבריטניה. אולם, השינויים הרדיקליים ביבשת, אשר הפכו אותה לזירת התנגשות ציוויליזציות בין הנצרות המערבית – על ערכי הקדמה, הדמוקרטיה והליברליזם שבה – לבין האסלאם הערבי, המהווה אנטי-תזה מוחלטת לערכים הללו, הם לאו דווקא הגורם המטריד ביותר. הדבר המטריד באמת הוא ההסתכלות על הסיבות שבגינן תפחה הבעיה למימדים כה מאיימים, ועל האופן שבו גורמים במערכות הפוליטיות ובתקשורת במדינות אלו מתייחסים אליה ומציגים אותה לציבור האירופי, אשר מצדו חש, ובצדק, כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו.

השקרים שהאירופים מספרים לעצמם

על פניו, כפי שטוען מאריי, להבאתם של המהגרים היו סיבות שברובן הן אינסטרומנטליות לחלוטין. כך, למשל, גורמים במערכות הפוליטיות במדינות מערב אירופה, התומכים בהגירה, גרסו כי הבאתם של המהגרים לא זו בלבד שלא תגרום נזק לכלכלה – בשל ההוצאה הציבורית הגבוהה הדרושה לטיפול בהם – אלא אף תייצר רווחים עבור המשק; זאת, משום שהמהגרים, כך על פי הטענה המעוותת שהתבססה על מחקרים מסולפים מטעם השלטונות התומכים בהגירה, יכניסו לקופת המדינה יותר מאשר יוציאו, וכי השפעתם על רמת השכר במשרות מסוימות ועל התעסוקה המקומית תהיה זעומה. אולם המחקרים הללו, כאמור, היו מסולפים והציגו נתונים חלקיים בלבד אשר התאימו לאג'נדה ה"נכונה".

ראשית, מדובר באוכלוסייה שהגיעה ממדינות מתפתחות, ולכן מעסיקים מקומיים בעבודות שאינן דורשות מיומנויות מיוחדות, יעדיפו להעסיק את המהגרים בשכר נמוך מאשר את המקומיים בשכר גבוה יחסית – מה שישפיע בהחלט על שוק התעסוקה ויכניס את המקומיים מהשכבות החלשות לתחרות אל מול המהגרים על משרות זמינות. אולם הטענה החזקה יותר לעניין זה נוגעת לעובדה, לפיה צעירים במערב אירופה מדירים את רגליהם מעבודות כפיים, ולכן נדרשת אוכלוסיית פועלים שתהיה מוכנה למלא את החסר הזה. בראייתו של מאריי, מדובר בכשל תפיסתי, הנובע מחינוך לקוי, שבגינו נוטים צעירים אירופיים לזלזל בעבודות מן הסוג הזה ולהתרחק מהן. המענה, אם כן, צריך להיות חינוכי, ולא כזה שיפתור בעיה בכך שייצור אחת אחרת; כגון הכנסת מיליוני צעירים שאינם אירופיים אל תוך היבשת.

שנית, מיליוני המהגרים שהגיעו למערב אירופה בשנים האחרונות קיבלו את כל ההטבות שמציעות מדינות הרווחה השונות בלי שהכניסו סנט אחד לקופת המדינה, וכזכור מדובר באוכלוסייה לא משכילה ודלת כישורים שתרומתה לכלכלה תהיה מזערית, אם בכלל, גם בעתיד. בנקודה זו ראוי להדגיש כי ההגירה ההמונית דורשת ממדינות אירופה לתת מענה בתחומים רבים, כגון בניית מיליוני יחידות דיור בשנה; בניית בתי ספר חדשים, על מנת שילדי המהגרים יוכלו ללמוד בהם; ומתן שירותי רווחה ובריאות. עלויות הטיפול במהגרים, אם כן, נאמדות במאות מיליארדי יורו – סכומים הגבוהים משמעותית בהשוואה לתשלומי המיסים שמעבירה אוכלוסייה זו למדינות השונות.

טענה שנייה נוגעת להזדקנות האוכלוסייה ביבשת, ולשיעורי הילודה השליליים של האירופים הנוצרים, אשר מעלים את הצורך כביכול בהבאת ידיים עובדות מאפריקה ומהמזרח התיכון, על מנת לבנות שכבת עובדים צעירה שתסייע ל"מזדקנים" לשמור על רמת חיים גבוהה. הטענות הללו הן אולי החזקות ביותר, באופן יחסי כמובן, שאיתן מתמודד מאריי. לדבריו, במקום לפתור את הבעיות הללו באמצעות שינוי פני היבשת ופתיחת הגבולות באופן רשלני, יש לנסות ולעודד ילודה של המקומיים מחד, יחד עם מדיניות שתעלה את גיל הפרישה מאידך. בנוסף, ניתן לייבא עובדים ממקומות אחרים בעולם שאינם מהווים סכנה לעתיד היבשת, כגון אזרחים ממדינות מזרח אירופה.

הטענה השלישית נוגעת לצורך, לכאורה, ביצירת גיוון של האוכלוסייה ביבשת. טענה זו היא אולי המסוכנת ביותר, משום שהיא גורסת כי התרבות האירופית מדולדלת ו"אפורה", ולכן יש להזרים לתוכה דם חדש בדמות מהגרים בעלי תרבות, ערכים ואף מאכלים שונים, שיוציאו את היבשת נשכרת מן ההיבט הזה. טיעון זה נשלף, כך על פי מאריי, כאשר מתגלים אי-הדיוקים והסילופים בטיעונים הקודמים הנוגעים בעיקר לשאלה הכלכלית. תפיסה זו, הרואה בעין יפה את הגיוון והרב-תרבותיות, היא בעלת משמעות עמוקה עוד יותר, והיא חותרת תחת היסודות של מדינת הלאום. במילים אחרות, במקום זהות לאומית פרטיקולארית, שואפים גורמים מסוימים, בעיקר בשמאל האירופי, ליצור זהות הטרוגנית חדשה, הדוחקת את הלאומיות אל מחוץ לשיח. כך, נוצר באירופה פרדוקס – מצד אחד, קבלה, הכלה ואף הערצה של תרבויות אחרות, בעיקר אקזוטיות מאפריקה והמזרח התיכון, כאשר  הדלק האידיאולוגי הוא תפיסה ליברלית-פלורליסטית שהיא מערב-אירופית במהותה – זאת, אף על פי שתרבויות אלה אינן סובלניות במהותן, בלשון המעטה; ומצד שני, דחייה, דחיקה וזלזול בתרבות האירופית שמאפשרת את הליברליזם והפלורליזם הללו.

ראוי לעצור בנקודה זו ולתהות על "תרומתו" הידועה לשמצה של היטלר לאירופה. לא זו בלבד שהצורר הנאצי הביא חורבן על היבשת ושינה את פני העולם, אלא שהוא הפך את המילה "לאומיות" למילת גנאי שמזכירה תקופות אפלות; והוא הדין, אגב, גם לשאלת היחס כלפי ה"אחר" – כלומר, היחס הנורא כלפי יהודים ומיעוטים אחרים בתקופת מלחמת העולם השנייה באירופה, כמו גם בתקופה הקולוניאלית בה שלטו עמי אירופה בעמים נחותים מעבר לים, יצר תופעת לוואי של תקינות פוליטית כלפי כל אוכלוסייה שונה באשר היא, גם אם ברור מעל לכל ספק כי נוכחותה ביבשת עלולה להוביל לחורבנה ולשינוי פניה לבלי היכר, במהירות מסחררת ואף באלימות ובאכזריות. נראה, אם כן, כי יבשת אירופה היא עייפה, מתביישת בעברה, שונאת את עצמה ואת התרבות שלה שעשתה לכאורה כל כך הרבה נזק לעולם, עד כדי כך שאין היא מצליחה לגייס את הנכונות להילחם על חייה.

אולם בעיניי, ייתכן כי דווקא משבר ההגירה, שמטיל איום כה משמעותי על הזהויות הלאומיות במערב אירופה, הוא זה שיימצא את שביל הזהב בין הלאומנות שריסקה את היבשת בעבר, ואשר נחשבת לכתם מכוער בהיסטוריה שלה, ובין הרגש הטבעי של הלאומיות כזהות וכמימוש של הזכות להגדרה עצמית, שהחלה לבצבץ באירופה לפני כ-370 שנה לכל הפחות. הציבור האירופי כבר הבין את עומק הבעיה, ורובו מודע לכך שאירופה שרויה כעת במלחמה תרבותית ודתית אל מול אוכלוסיית המהגרים שהיא מוסלמית בעיקרה. אולם השאלה היא מתי, אם בכלל, תתעורר המערכת הפוליטית והאם לא יהיה כבר מאוחר מדי. בהתייחס לדברים הללו עולה השאלה האם ייתכן כי דווקא משבר ההגירה הוא זה שיחזיר את עטרת הלאומיות ליושנה. כאמור, הלאומיות איבדה מזוהרה לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר כמעט חמישה עשורים לאחריה, ב-1992, הוקם האיחוד האירופי – גוף על-לאומי שקיומו מצמצם באופן בלתי-מבוטל את כוחן של מדינות הלאום ביבשת. האיחוד האירופי, הנשלט על ידי גרמניה, המדינה החזקה ביבשת, הכתיב מדיניות הגירה שהכניסה את אירופה למשבר קיומי, ובשל כך פגעה קשות ביוקרתו שלו. לא מן הנמנע כי האיחוד יתפרק במהלך השנים הבאות, וזאת בשל רצונן של המדינות לקבוע את גורלן בעצמן, ועקב התעוררות מחודשת של הרגשות הלאומיים כתוצאה מהאיום שמציבות אוכלוסיות המהגרים.

התנגשות הציוויליזציות באירופה: קווים לדמותה

כידוע, כפי שמתאר דאגלס מאריי בספרו, ההגירה ההמונית לאירופה, שהחלה אמנם לפני כמה עשורים אך הפכה לצונאמי של ממש בשנים האחרונות – בדמות כניסתם של עשרות אלפי אנשים בכל יום אל מדינות אירופה – מובילה להתנגשות בלתי נמנעת בין הציוויליזציה האירופית המערבית ובין הציוויליזציה המוסלמית המסתערת על היבשת. אחת הסיבות לכך שגל ההגירה התגבר בשנים האחרונות הייתה אירועי האביב הערבי במזרח התיכון; אירועים שגררו מהפכות, חוסר יציבות ומלחמות אזרחים, אשר גרמו למיליונים מאזרחי מדינות ערב לחפש חיים טובים יותר באירופה העשירה והסובלנית, שהביעה נכונות לקלוט אותם בזרועות פתוחות. חלקם, כמו גם חלק מן המהגרים האחרים מיבשת אפריקה, אכן הגיעו ליבשת ממניעים תמימים ולשם בניית חיים טובים יותר לילדיהם ולעצמם. אולם, כפי שמאריי מתאר בספרו, אוכלוסיית המהגרים אינה הומוגנית, אלא כוללת קבוצות אתניות ודתיות שונות ומגוונות. על כן, הבעיות, המאבקים וחוסר הסובלנות בין הקבוצות במזרח התיכון ובאפריקה אינם נשארים על קו החוף, עת כפות רגליהם של המהגרים דורכות באירופה, אלא חודרים עמם ליבשת והופכים אותה לזירת קרב חדשה ביניהן.

מעבר לכך, על פי מאריי, רוב המהגרים הינם גברים צעירים, מה שמעלה את שאלת המטרות האמיתיות שלשמן הם מגיעים לאירופה – האם יכול להיות שהם נועדו להיות חיל החלוץ שתפקידו לבנות את התשתית לכיבוש היבשת על מנת להפוך אותה ל"דאר אל-אסלאם" – כלומר שטח שבשליטת דת האסלאם; או שמא הם אלו אשר היה להם הסיכוי הגבוה ביותר לשרוד את תלאות המסע המסוכן לאירופה, הכולל חצייה של מדבריות, ימים ונהרות. התשובה לשאלה זו אינה ברורה.

עם זאת, התגברות אירועי הטרור, האלימות והאונס באירופה מציירת תמונה עגומה למדי של פני היבשת בעקבות ההגירה המאסיבית. אירועי טרור אמנם התרחשו באירופה בשנים שלפני משבר ההגירה הגדול ב-2015, אשר איים ליצור עומס יתר על תשתיות הקליטה שלהם ביבשת, אך החל משנה זו חלה הסלמה משמעותית. כך, לדוגמה, באותה שנה בוצע הפיגוע במערכת העיתון "שארלי הבדו" בפריז, אשר פרסם קריקטורות שלעגו לנביא מוחמד, בו נרצחו כמעט כל חברי המערכת. כמו כן, שורה של פיגועים נוספים בפריז, גם כן באותה השנה, הייתה אולי הקשה ביותר באירופה מאז משבר ההגירה, ובהם נרצחו כ-130 איש. הפיגוע הקשה השלישי בצרפת התרחש ביולי 2016 בעיר ניס, כאשר מחבל שדהר על משאית דרס למוות 86 איש שחגגו את חג הבסטיליה. אירועים אלו מצטרפים לפיגועים קשים שהתרחשו בבלגיה ובגרמניה בשנים 2016-2017, שבהם נרצחו 53 איש, ולפיגועים בבריטניה בשנים 2017-2018 בהם נרצחו 32 איש. אחד מאירועי הטרור המחרידים שהתרחשו בבריטניה הוא רצח החייל לי ריגבי, שחזר מאפגניסטן לחופשה בביתו. שני מהגרים מוסלמים התנגשו בו ברכבם, ולאחר מכן שיספו את גרונו ודאגו לתעד את עצמם לאחר מכן בסרטון שצילמו באמצעות טלפון נייד שהיה ברשותם.

מכל מקום, מלחמת ציוויליזציות זו באירופה, כעת במעמד צד אחד בלבד, מזכירה את דבריו של סמואל הנטינגטון משנות ה-90. הנטינגטון, החוקר האמריקאי הדגול למדע המדינה, גרס כי לאחר המלחמה הקרה שהייתה מבוססת על אידיאולוגיה, יעבור העולם למלחמות על רקע קווי שבר תרבותיים-דתיים. אולם ספק אם חזה שמלחמה מן הסוג הזה עשויה להתרחש בעומק יבשת אירופה ולהתאפיין במעשים מחרידים שכאלה. בנוסף, למרות תמרורי האזהרה הבולטים עד כאב, פוליטיקאים מן השמאל באירופה, כמו גם אנשי תקשורת ואקדמיה, ממשיכים להאמין כי ביום מן הימים ייטמעו המהגרים בתרבות האירופית ויהפכו אירופים לכל דבר ועניין. אולם עולה השאלה כיצד ציוויליזציה שמתכחשת לתרבותה ולערכיה מסוגלת להשפיע על אוכלוסייה הולכת וגדלה, אשר מחזיקה באמונות מוצקות ומעריכה את דתה ואת תרבותה, אף על פי שתרומתן לעולם הייתה מזערית בהשוואה לאלו האירופיות.

מה שלא יודעים לא כואב

מלבד אירועי הטרור הללו, סובלות מדינות אירופה מתופעות הולכות וגוברות של אונס נשים וילדים בידי מהגרים – לעיתים דובר על אירועי אונס המוניים, כגון זה שהתרחש בעיר קלן שבגרמניה במהלך אירועי הכריסטמס, שבו כ-2,000 מהגרים תקפו מינית ושדדו כ-1,200 נשים גרמניות. אירוע זה הוסתר על ידי הרשויות בגרמניה, עד שנחשף על ידי בלוגרים גרמנים כעבור כמה ימים. במקרים אחרים דובר על אירועי אונס נקודתיים, כאשר גם כאן מציג מאריי דוגמאות מגרמניה. המקרה התמוה ביותר הוא של בחורה בת 24 שנאנסה על ידי שלושה מהגרים מוסלמים, אך טענה תחילה כי נאנסה על ידי גרמנים. כעבור כמה ימים הודתה כי נאנסה על ידי מהגרים, אך לאחר שאלו נעצרו היא שלחה להם מכתב שבו התנצלה על הגזענות ועל חוסר הסובלנות שבהם הם נתקלים באירופה. מקרה נוסף מעורר גם הוא מחשבות על אי-הרצון של המערכת הפוליטית האירופית, ואף של חלקים בציבור, להתעמת עם המציאות המבהילה ביבשת. בחורה גרמנייה נוספת בת 24, מתנדבת בארגון "ללא גבולות" התומך באי-הגבלת ההגירה לאירופה, נאנסה על ידי שלושה מהגרים סומלים, כאשר חבריה לארגון דרשו ממנה שלא לספר על כך על מנת שלא ללבות גזענות במדינה. הבחורה החליטה להתלונן, ואילו חבריה בתגובה טענו כי עשתה זאת "מתוך רשעות".

סוגיה נוספת העולה מן הדברים הללו היא היחס הפרימיטיבי של מהגרים כלפי נשים ככלל, ולא רק כלפי נשים אירופיות. כך, למשל, מילת נשים היא אקט נפוץ בתרבות הערבית-מוסלמית, ורצח על כבוד המשפחה, הנובע מהתנהגות "סוררת" של רעיה, אחות או בת, נפוץ גם כן בתרבות זו. זאת ועוד, אישה המסתובבת לבדה, ללא ליווי של גבר, היא בגדר שטח הפקר המהווה טרף קל. ובכן, מטרת הדוגמאות הללו היא להבהיר כי אונס נשים אירופיות על ידי מהגרים הוא אקט שמבוסס במידה רבה על מנטאליות, ולא רק על יצרים חייתיים בלתי-נשלטים. מובן שכל אונס הוא פשע מחריד, אך בקרב אוכלוסיות מערביות, למשל, התרבות מגיבה בשאט נפש למעשים כאלה, וככלל היחס כלפי נשים רק הולך ומשתפר.

אירופה לאן?

לאחר הסקירה הקודרת למדי שהציג מאריי בנוגע להווה של אירופה, נשאלת השאלה לאן פניה של היבשת. ראוי להדגיש כי בניגוד למדינות מערב אירופה, מדינות מזרח אירופה – שבראשן עומדות מפלגות ימין – נקטו מדיניות נוקשה כלפי הגירה והצליחו להגן על עצמן היטב. למרות הביקורות הקשות שהטיחו פוליטיקאים ממערב אירופה בעמיתיהם מן המזרח, שהתמקדו באי-הציות שלהם למדיניות ההגירה של האיחוד האירופי ולסגירת שעריהן, הבינו הראשונים כי עליהם לצמצם את בעיית ההגירה באמצעות חיקוי השיטות של מדינות המזרח, מה שעשוי לסייע בחסימת גלי הגירה נוספים וייצוב המצב ביבשת; אם כי ייתכן שמדובר בצעד שהוא בגדר מעט מדי ומאוחר מדי.

על כל פנים, הניתוק של המערכת הפוליטית מן הציבור והזלזול בהלך הרוח שלו ובמצוקותיו, גורמים לכך שמפלגות ימין רבות צוברות עוצמה אלקטוראלית משמעותית, תוך שהן נישאות על גלי המלחמה בהגירה, בטרור ובאלימות ההולכת וגואה. מובן שעברן הנאצי והפאשיסטי של חלק מן המפלגות הללו מוזכר לא פעם על ידי היריבים משמאל בכדי לצייר תמונה לפיה מפלגות אלו הן אנטישמיות וגזעניות מתוך שנאת זרים גרידא. אולם המציאות מוכיחה שמפלגות אלו דווקא דוחקות משורותיהן גורמים ניאו-נאציים וגזענים, על מנת לבנות לעצמן תדמית מתונה ולהבהיר כי אין בכוונתן להיאבק בזרים רק משום היותם כאלה. בכך הם מראים כי כוונתם האמיתית היא להילחם באותם גורמים המאיימים על שלום היבשת, כאשר אחד מהם הוא הכמות האסטרונומית של מהגרים הנכנסים אליה מדי שנה.

לטענת מאריי, על מנת שיבשת אירופה תוכל להתמודד עם האתגר העצום ועם האיום שהציבו בפניה המהגרים, עליה להאמין בעצמה ובעוצמת התרבות שעומדת בבסיסה, ולהפסיק לקחת אחריות על כל העוולות ההיסטוריות, שאמנם בוצעו על ידי חלק ממדינותיה בעבר. יתרה מזאת, על המערכות הפוליטיות באירופה מוטלת החובה להיות קשובות לזעקה מחרישת האוזניים העולה מן הציבור, אשר חש כי מולדתו, תרבותו וערכיו ניצבים בפני כליה. אם לא תעשינה כן, כך על פי מאריי, לא ירחק היום שבו גורמים לאומנים באוכלוסיות האם ייקחו את החוק לידיים וינסו להילחם באיום באמצעים אלימים שאינם חוקיים. במקרה כזה, מן הסתם, תחווה אירופה משבר החמור שבעתיים מזה המתחרש בה כיום.


יוחאי פרץ

עורך לשוני באתר. ירושלמי, סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בחוגים היסטוריה ומדע המדינה. מנהל עיתון החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. איש טבע וטיולים, עובד ברשות שמורות הטבע ובחברה להגנת הטבע.