ביקורת ספר: האמת האכזרית של "המוות המוזר של אירופה"

רוצים לצפות במחבר הספר מקרוב? דאגלס מאריי מגיע לארץ! מאריי יעביר הרצאה וישתתף בפאנל מומחים בנושא "אסלאם והמערב" במסגרת "בימת זווית אחרת", ממש כאן בחצר האחורית שלנו. אוניברסיטת תל אביב, שלישי 14/05, בשעה 18:00. לחצו כאן לפרטים, וכאן להרשמה בחינם לאירוע – המקומות מגובלים!

"המוות המוזר של אירופה" הוא ספר מטלטל. הוא חושף אותנו לאמת האכזרית והמרה בדבר אובדנה המתקרב של אירופה. הוא מראה כיצד אירופה, ערש הציוויליזציה המערבית, איבדה את הסיכוי להשיב לעצמה את עצמאותה, ביטחונה, ערכיה וזהותה. אירופה נמצאת למעשה על סיפו של אבדון שלאחריו היא כבר לא תהיה אותה יבשת. לפי מאריי, תהליך שינוי זהותה של אירופה כבר הגיע לנקודת האל-חזור, שכן בעקבות ההגירה המוסלמית המאסיבית לאירופה כוחו הפוליטי של האסלאם כבר גדול דיו כך שלא ניתן למנוע את המשך ההגירה ואת המשך השתלטות האסלאם על היבשת.

למוות של אירופה יש ממד טראגי. סקרי דעת קהל שנערכו במשך השנים מראים שבאופן עקבי אזרחי מדינות אירופה התנגדו להגירה לתוך מדינתם. אולם, הנתק שבין הציבור לאליטה היושבת בבריסל והאפשרות של אליטה זו לממש מדיניות מבלי לתת דין וחשבון לציבור הביא לכך שמדיניות פתיחת השערים תימשך על אפו ועל חמתו. הפוליטיקאים והעיתונאים שהעזו להביע דעה נגד מדיניות ההגירה הושתקו באמצעות תרבות ה-PC ותויגו כגזענים, כך שנחסמה בפניהם כל אפשרות להשפיע באופן אפקטיבי על מדיניות ההגירה של האיחוד. כמו אדיפוס שנגזר עליו הגורל להרוג את אביו ולהינשא לאימו, כך נשללה מהאירופים היכולת לשלוט על גורלם ולעצב את מציאות חייהם ואת עתידם.

ובכל זאת, לא יהיה נכון לומר שמדובר בגורל עיוור וחסר פשר. ישנו מצע ערכי ורעיוני שעומד בבסיסם של התהליכים שעוברים על אירופה. מה אם כן גרם לאירופה להתכחש לזהותה ולערכיה, לפתוח לרווחה את שעריה ולאפשר לאסלאם לפלוש לתוכה ולהשתלט עליה?

***

נקודה אחת שמאריי עומד עליה היא האשמה. אירופה בכלל וגרמניה בפרט אכולות רגשות אשמה. אשמה על הקולוניאליזם, אשמה על השואה, אשמה על הפרת זכויות אדם במקומות שונים ברחבי הגלובוס. בקיץ 2017 השתתפתי בסמינר שנערך באוניברסיטת מרבורג ועסק בפוליטיקה של האיחוד האירופי ובבעיית הפליטים. באחד הדיונים טען המנחה שגרמניה מוכרת נשק לכוחות השונים הנלחמים בסוריה, ולכן היא אשמה במלחמת האזרחים המתחוללת בסוריה. כיוון שכך, על גרמניה לקלוט כל פליט סורי שמגיע אליה ומבקש מקלט. כאשר טענתי שמלחמת האזרחים בסוריה היא תולדה של שסעים אתניים עמוקים שימיהם כימי האסלאם עצמו, ולא תוצר של עסקאות הנשק הגרמניות, נעניתי במשיכת כתפיים. גרמניה מוכרת נשק, לכן גרמניה אשמה. כך מצאתי את עצמי בתוך מחזה אבסורדי שבו אני מנסה להגן על הגרמנים מפני רגשות האשמה שהם חשים כלפי עצמם. ואכן, לרגשות האשמה הללו יש תפקיד מכריע בכניעתה של אירופה לגלי ההגירה השוטפים אותה. אנחנו אשמים, אומרים לעצמם האירופים, ועלינו לשלם מחיר על חטאינו. כך איבדה אירופה את יכולתה, וחמור מכך – את רצונה, להגן על עצמה.

אבל ההצבעה על רגשות האשמה חושפת רק את פני השטח של זרמי המעמקים הנעים בנבכי הנפש האירופית. כדי שלרגשות האשמה תהיה דריסת רגל בנפש האירופית, צריך גם שיהיה דבר-מה שמזמין אותם ומאפשר להם להיכנס. והדבר הזה הוא – היעדר המשמעות. בהיעדר משמעות ופשר לקיום, בהיעדר תכלית, בהיעדר דבר-מה שלמענו שווה לחיות, מספקים רגשות האשמה סם משמעות. אני אשם ולכן אני בעל ערך. אני אשם ולכן יש לי מקום בעולם, אני חלק מסדר כלשהו, חלק מסיפור. ויותר מזה – לחיים שלי יש תכלית שהיא תשלום המחיר בגין חטאיי.

***

הריק הזה, שאליו נכנסים רגשות האשמה, הוא תולדה של נטישתה של אירופה את הדת. בראשית שנות ה-30 של המאה התשע-עשרה אבחן אלקסיס דה-טוקוויל במהלך מסעו לאמריקה את אמונתם הדתית של האמריקאים כאחד מקווי האופי שמבדילים בינם לבין האירופאים. בעיני טוקוויל, לאמונה הדתית יש תפקיד חשוב ביותר בעיצוב אישיותו של הפרט כחלק מחברה משגשגת: "אין לך דת… שאינה מרוממת את נפשו (של האדם) אל מחוזות הנעלים בהרבה ממחוזות החושים. גם אין לך דת שאינה מחייבת את האדם בכמה חובות כלפי המין האנושי, ושאינה מוציאה אותו בכך לפרקים מן ההתבוננות בעצמו". ללא הדת האדם הוא פרט בודד מנותק מסיפור אנושי רחב יותר המעניק לחייו משמעות ותכלית. בפרץ נבואי (אחד מיני רבים בספרו המונומנטלי של טוקוויל) שמקבל משמעות מצמררת לאור המתרחש באירופה כותב טוקוויל: "מצב כזה (של היעדר אמונה דתית), ממילא מתיש הוא את הנפש, מרפה את דריכות הרצון, ומכשיר את רוח האזרחים לשעבוד". זוהי הנפש האירופית התשושה וחסרת כוחות החיים שמאפשרת לאסלאם להשתלט על היבשת ולהוליך אותה לאבדון.

אך ישנו דבר-מה נוסף שהדת מספקת שייתכן שהוא חיוני (אולי) אפילו יותר מהצורך האנושי בתכלית ומשמעות. בטרילוגיה עבת קרס הנקראת "נאורות רדיקלית" טען ההיסטוריון הבריטי ג'ונתן ישראל, שהכוח הפילוסופי שהניע את גלגלי המהפכה הצרפתית הוא הגותו המהפכנית של שפינוזה. ישראל מראה כיצד ממשיכי דרכו של שפינוזה נפוצו ברחבי היבשת והפיצו את בשורתו, שבבוא העת סיפקה את הדלק הרעיוני למהפכה הצרפתית. שפינוזה מכחיש את קיומו של ממד טרנסצנדנטי הנמצא מעל ומעבר לעולם. כעת, אלוהים כישות טרנסצנדנטית הוא זה שנותן צידוק לסדר החברתי הקיים. בלי הממד הטרנסצנדנטי מה שקיים הוא רק הטבע הגולמי, ולא קיים שום דבר שמכוון את האדם ביחס לשאלה: מהי צורת הארגון הנכונה עבור החברה האנושית. במקרה של אירופה בתקופה של טרום המהפכה הצרפתית הדת היא זו שנתנה צידוק להיררכיה החברתית הקיימת של מלך (בחסד האל) – דוכסים – אצילים – איכרים. לכן רק כאשר מתבססת הגות המכחישה את קיומו של האל כישות נבדלת מהעולם, ניתן לערוך הפיכה של הסדרים החברתיים הקיימים ולכונן סדר חברתי חדש – רפובליקה המבוססת על שוויון בין כל המעמדות. כלומר, הדת מספקת בסיס לסדר וליציבות, והיא זו שמספקת  צידוק לסדרים חברתיים ולערכים מוסריים, שלהם האדם זקוק על מנת שלא לטבוע בכאוס. היעדרה של הדת מהמרחב האירופי פירושה הפיכתו של מרחב זה לרלטיביסטי מבחינה ערכית ולאנרכיסטי מבחינה מוסדית.

המהפכה הצרפתית הייתה אחד משיאיו של תהליך החילון שעברה אירופה.

ואכן, הצורות השונות שבהן בחרה אירופה לארגן את מוסדותיה מאז המהפכה הצרפתית התגלו פעם אחר פעם כרעועות, וככאלה שאינן יודעות לעשות את מה שמוסדות אמורים לעשות – לספק סדר, ביטחון ויציבות. במשך עשרות השנים שלאחר 1789 שקעה צרפת פעם אחר פעם לסבבים של טרור, עריצות, הפיכות והפיכות-שכנגד. הרפובליקה השלישית שהוקמה ב-1870 היא המשטר הראשון מאז המהפכה ששרד יותר משני עשורים. אם נתבונן על אירופה בכלל, כאשר זו פנתה לבנות את עצמה על בסיס של מדינות לאום, אלו התגלו פעם אחר פעם כתוקפניות וכעוינות זו לזו, וכמי שמועדות לערעור ופירוק. כאשר בחרה אירופה לבנות את עצמה על בסיס של איחוד אירופי על-לאומי התגלה זה כגוף מסורבל שאינו מסוגל לממש מדיניות בצורה יעילה, וכמי שנשלט בידי אליטה בלתי נבחרת המנותקת מהציבור ומרחשי ליבו. חוסר יכולתה של אירופה להתמודד עם ההגירה שורשו בחוסר יכולתה להתארגן על בסיסם של מוסדות סדורים, יעילים ויציבים.

***

לפני מספר חודשים טען באוזניי קרוב משפחה מבוגר, דור שני לשואה, שאובדנה של אירופה מעניין אותו כקליפת השום. מבחינתו, אירופה יכולה מחר בבוקר להתהפך ולשקוע במצולות. האירופים, כך הוסיף ואמר, משלמים כעת את המחיר על מה שעוללו ליהודים במשך מאות השנים האחרונות, ובפרט בשואה.

האדישות הזאת למצבה של אירופה אפשרית הודות להנחה המובלעת שאומרת שהיסודות הערכיים והרעיוניים שעליהם מבוססות הציונות ומדינת ישראל נבדלים מאלו של התרבות האירופית; מה שקורה באירופה לא "אומר" לנו שום דבר כי מדובר בתרבויות נבדלות ושונות. אבל האמת היא שהציונות נולדה (בין היתר) על בסיס היסודות שהניחו ההומניזם והליברליזם האירופים, ואם כך, שעת המשבר של אירופה אמורה להיות עבורנו תמרור אזהרה, או לפחות לשמש עבורנו מקור להפקת לקחים ותובנות בנוגע לאתגרים העומדים לפתחנו.

הנה לקח אחד שעולה מהניתוח שהוצג לעיל: הקמת גדרות וחקיקת חוקים נגד הגירה לא חוקית הן בוודאי פעולות חשובות שכל חברה שרוצה להגן על עצמה חייבת לבצע, אבל יש ממד שורשי יותר – חברה שרוצה להגן על עצמה ולשגשג חייבת לשמור על החיוניות ועל כוחות החיים שלה. היא חייבת לטפח את הכלים שמספקים לאדם ערך, תכלית ומשמעות, והדת היא מהחשובים שבכלים הללו. תהליך השיבה למקורות היהדות והחיפוש אחר זהות יהודית שאליו אנו עדים בקרב חלקים רחבים של הציבור הכללי עשוי להתברר כאחד המהלכים החשובים ביותר המתרחשים בדורנו.