בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת ספר: השען מאוורטון / ז'ורז' סימנון...

ביקורת ספר: השען מאוורטון / ז'ורז' סימנון

,
מצרפתית: רמה איילון; עיצוב העטיפה: יהודה דרי; הוצאת 'עם עובד' שנת 2016; 342 עמודים; 94 ש"ח

'השען מאוורטון' הוא שמו של הספר אך למעשה הוא מושאל מאחד הסיפורים שטמונים בתוכו. שכן, הספר מכיל שני סיפורים – 'רוחות הרפאים של הכובען' וכאמור, 'השען מאוורטון'.

רוחות הרפאים של הכובען

סיפור זה הינו מותחן מרתק ויוצא דופן. מדוע? תשאלו את עצמכם, כי הוא מתואר דרך נקודת מבטו של הרוצח. זהו אחד הרומנים שנחשב הקשה ביותר של סימנון ולמיוחד שבהם בדיוק מהסיבה הזו. המרידה במוסכמות של הסיפור שלרוב מתואר דרך עיניו של הבלש או הקורבן, הינה מעניינת במיוחד. שהרי אלו כל כך רגילים בנוף של המותחנים עד שכבר איבדנו את הטעם בהם. יסכימו איתי הקוראים כי מאד קשה למצוא היום ספר שאמור להיות מותחן ומסופר מנקודת מבטו של הבלש ובכל זאת מצליח להפתיע.

כאן ההפתעה היא מוחלטת –מיד בתחילתו של הספר מכניס אותנו הכותב לנעליים שאולי הרבה פעמים תהינו לעצמנו איך מרגיש להיות בהם. מה המניע, מה התחושות, והאם ישנה חרטה. כל אלו מועברים אלינו באומץ לב תוך רכישת אמוננו ואחטא בלשוני ואומר שאפילו מצליחים לעורר בנו חמלה ואף הזדהות עם הרוצח. רוצח סדרתי שחונק בעיקר נשים מבוגרות, אשר לאף אחד לא מובן הקשר ביניהם. אבל לנו, הפתרונים, הוא ברור כיוון שאנו מוצאים את עצמנו, בעל כורחנו, משתפי הפעולה.

העניין בספר ברור וגם אפשר להבין מדוע הוא הצליח כל כך. אבל (ואיתי תמיד יש אבל) לאחר גילוי המניע הרגשתי שלא שבעתי ממנו. לא ברור לי בדיוק ממה – האם מתחושת הרדיפה? האם מהמניע שלא סיפק אותי? האם מהנלאות של הרוצח? יומיים עברו מאז שסיימתי את הסיפור ועדיין לא הצלחתי להניח את דעתי. הוא הצליח לתפוס אותי למרות שחשבתי שאני מתוחכמת יותר. ואולי יש בכולנו משהו שרעב לפשע שאף פעם אין לו שובע, אפילו אם רק דרך הקריאה.

השען מאוורטון

אב ובן חיים יחדיו 16 שנים בשקט, ללא בעיות חריגות ומבלי להחליף יותר מידי מידע אחד עם השני כמסתבר. לילה נעים אחד האב חוזר לביתו ומגלה כי בנו לא בבית. מדאגה ומניסיון עבר הוא מתיישב בכורסא וממתין לבנו שישוב. עוברת שעת חצות ועוברת שעה נוספת ועוד אחת והבן לא שב. בדיקה זריזה של האב מבהירה לו את האמת המרה – הבן עזב עם מזוודה ועם הטנדר הישן שלהם מבלי להשאיר פתק ומבלי כל הודעה מוקדמת, בדיוק כפי שאישתו עזבה אותו עם אותו הבן 16 שנים אחורנית.

כאן מתחיל סיפור בהחלט מותח על הרצון לגלות היכן הבן, מדוע ברח ומה עומד מאחורי אופי היחסים ביניהם. הסיפור מסתבך כאשר מתגלה כי לבן היו תוכניות שלא תאמו לרושם שהיה לאב ממנו. כיצד מרגיש לגלות כי חיית 16 שנים עם מפלצת בבית אחד? ואולי המפלצת היא לא מה שנדמה והכל הוא אי הבנה אחת גדולה? הסיפור מותח אך לצערי הרב לא יותר מזה. בסופו של סימנון השאיר אצלי יותר סימני שאלה מאשר תשובות, עובדה שעצבנה אותי ובאופן סותר, גרמה לי להבין עד כמה הסופר אכן מצוין ויודע בדיוק מתי לשחרר את חבל והיכן להשאיר בו קצוות פרומים.

כשקיבלתי ספר נוסף בהוצאה מחודשת של ז'ורז' סימנון התלהבתי כמו ילדה קטנה כי הספרים שלו, שקראתי עד כה, גרמו לי להכתיר את סימנון כסופר מבורך. למה אני עדיין חושבת שהספר הזה טוב למרות שהיו בו נקודות שהציקו לי? נטו בגלל שסימנון הצליח להראות לי צד חדש ממנו. לא ראיתי מול עיניי את הספרים הקודמים שלו. הרגשתי כי סגנון הכתיבה הפעם היה מעט שונה מספריו הקודמים שקראתי ואמנם יש כאן מין ההיגיון. הספרים הקודמים שלו שקראתי היו מסדרת "הפקד מגרה" ואילו הרומנים הללו יצאו רק שנים רבות אחריו ואולי מכאן נובע השינוי ולעיתים אף לטובה, זאת אני מרשה לעצמי להודות.

רומן מותח של סימנון המשלב בתוכו שני סיפורים שמסופרים מנקודות מבט שלא הכרתם. זהו לא סימנון של "הפקד מגרה", אלא כתיבה נגישה יותר וטובה לא פחות.


ראיה פרינוב

סטודנטית לביולוגיה, חובבת טבע, קריאה וצילום. מבלה את חייה בכביש דימונה-תל אביב ונהנת מכל העולמות. סוקרת ספרים מזה שלוש שנים.