בחירת העורך

ביקורת ספר: וזרח הלילה

,
וזרח הלילה / אילה בן-פורת; הוצאת 'כנרת זמורה ביתן'; שנת 2016; 236 עמודים; 92 ש"ח

"העובדת הסוציאלית שמכריחים אותי לפגוש כל יום שלישי אומרת שאין אנשים רעים, רק מעשים רעים. בחירות רעות. היא אומרת שלכולנו כל מיני צדדים וכל מיני רצונות ודחפים ושהחוכמה היא להכיר אותם וללמוד להשתלט עליהם בזמן" (עמוד 9).

ככה נפתח לו הספר שתמונת הכריכה שלו – על אף היותה מטרידה למדי – ועוביו לא מעידים על הסערה שמתחוללת בתוך דפיו. כבר מהעמודים הראשונים הקורא מבין כי גיבור הספר הוא נער הנמצא בתהליך שיקום; שם הוא מוכרח לדבר אל מול הקבוצה, להתחרט על מעשיו, שאיננו מבינים מה הם בדיוק, ולנסות להרגיש את הסביבה שבה הוא נמצא. הפתיחה הזו עוזרת לסופרת להטביע אותנו בתוך סיפורו של גיבור הספר.

"להטביע" – מילה קשה שמכילה בתוכה זעם בלתי נדלה. השימוש שלי במילה הזו אינה אקראית, שכן זעם בלתי נדלה הוא אחד המאפיינים המרכזיים שמהם עשוי גיבור הספר – שאת שמו, אגב, אנו לא יודעים לכל אורך הסיפור – ואנו, כחלק מהסיפור, מוטבעים בים אי-הוודאות והכאב שלו. הוא עצמו טובע בתוך יגון לא מוסבר, בתוך בלבול אדיר שאופף את כל חייו ולא מקבל מנוח עד שהוא לומד לחתוך את עצמו בשביל להיטיב עם מצבו לרגעים ספורים.

כששומעים סיפורים כאלה, בחדשות או בשכונה, בדרך כלל מדובר באותו הסיפור – נער או נערה ממשפחה קשת יום, אלימות במשפחה, מחלות נפשיות כאלו ואחרות, ועוד סוגיות על אותו הספקטרום. בן פורת החליטה לשבור את הסטיגמה הזו ולהביא בפנינו סיפור על נער שהגיע ממשפחה מכובדת – אב שליח של המדינה, אמא ספרנית מלומדת, מגורים בשכונה טובה וללא מחסור כלכלי. עם זאת, אלמנטים של משפחה מעט מעורערת מובן שלא חסרים גם בסיפור זה: האם לא ביטאה עצמה כל השנים, חלתה בסרטן, והנישואים של ההורים היו על סף התפרקות במשך תקופה מסוימת. אך אף אחד מהדברים שהוזכרו לא נותן לנו את ההרגשה שאלו היו הטריגרים שגרמו לנער להרגיש מושפל, חסר ביטחון, אובד עד כדי החלטה להישאר בארץ בפנימייה ולא לעזוב לארצות הברית יחד עם המשפחה.

ההחלטה שלו, הנוגעת למעבר שלו לפנימייה, הרסה את חייו. הסביבה הכל-כך רעה שמתוארת בפנימייה – האונס הקבוצתי, האלימות, הרוע, חוסר המשמעת והחינוך, חוסר במבוגרים מתפקדים ומחנכים – מגלגלת את כדור השלג הזה לאבדון עד להתנפצות שאין ממנה מנוס. גיבור הספר, עם כל השקט החיצוני שלו, לא מצליח להישאר לחלוטין מחוץ לצרות; ליתר דיוק, עד הרגע המכריע בו הוא עושה מעשה יחד עם חברו לחדר, שסוגר מעגל ומבהיר לנו את הפתיחה של הספר.

הספר הזה מותיר את הקורא בעיקר עם חלחלה בגוף ועם המון שאלות קשות. מה גורם לנער מהמעמד הבורגני להגיע לפנימייה, ולבצע מעשה נתעב שמוביל אותו לשיקום נערים? אילו מהלכים אפשר לעשות על מנת למנוע מבני נוער להיחשף לקושי יום-יומי – הן בשכונות בהן הם גדלים והן ככלל – במהלך חייהם, החל מילדות ועד הגעתם לגיל בגרות? כיצד ללמד אותם אחריות מה היא? האם חינוך בית-ספרי מספיק? האם חינוך הורי מספיק? או שמא יש כאן השפעה סביבתית מוחצת שמאד קשה להתעלם מקיומה?

שכונות מצוקה, נערים בסיכון וסביבה קשה אינם זרים לי. אמנם אני הצלחתי, בזכות חינוך נפלא של הוריי ובזכות סביבה קרובה נורמלית, לא להיכנע לאלכוהול מופרז, לשימוש בסמים קשים ולאלימות, אבל כן נחשפתי לאלו; לא גדלתי בענן ורוד שבו הכל יפה ונחמד, אלא הייתי מודעת, גם בתור ילדה, למה יכול לקרות ולאילו מצבים אנשים יכולים להגיע. כשהתבגרתי ונחשפתי לעולם הצילום, אהבתי להסתובב במקומות לא נעימים – בלשון המעטה – ולצלם, ואני חושבת שבמובן מסוים זה חישל אותי להתמודד עם ההבנה לפיה רע קיים בעולם. בדיוק בשל כך אני מוחה על מה שאומרת העובדת הסוציאלית לגיבור הספר – במילים אחרות, כן קיימים אנשים רעים, ולעיתים עם כל הכאב צריך להודות בכך. אין פה עניין של אמונה בטוב פנימי של האדם, אלא בהכרת המציאות כהווייתה.

הספר הזה גרם לי לכאב עמוק עוד יותר, שלרוב חבוי אי-שם בתת המודע. כאב שבו אני מבינה שכל יום נערים ונערות נקלעים לקשיים כאלו ואחרים, גדלים במקומות קשים וכנראה שלרובם לא יהיה עתיד – אם מישהו לא יספיק למשוך אותם לדרך המלך. את גיבור הספר כנראה שלא הצליחו למשוך בזמן. ספר קשה, מעורר מחשבות, חשוב-חשוב-חשוב. מעבר לכך שהסופרת הצליחה להתעלות על כל ספר ביכורים ישראלי שראיתי, היא גורמת לי לחשוב על הכתוב גם ימים אחרי שסיימתי לקרוא. אל תפספסו.


ראיה פרינוב

סטודנטית לביולוגיה, חובבת טבע, קריאה וצילום. מבלה את חייה בכביש דימונה-תל אביב ונהנת מכל העולמות. סוקרת ספרים מזה שלוש שנים.