בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת ספר: יון / ליביו רבראנו...

ביקורת ספר: יון / ליביו רבראנו

,
תרגום מרומנית: יותם ראובני; הוצאת נמרוד 2016

היחס השולי שמקבלת הספרות הרומנית בספֵירה הספרותית הישראלית אינו עניין חדש. מאז ומתמיד, יבול התרגומים מן השפה הרומנית היה דל, למרות היצע גדול של אינטלקטואלים דוברי רומנית הגרים בארץ והעושר שיש לשפה ולתרבות הרומנית להציע. בשנים האחרונות ראו אור מספר חד ספרתי של ספרים מתורגמים מרומנית – וגם הם, רובם ככולם, עברו מתחת לרדאר של רוב המוספים לספרות, ולמרבה הצער, של רוב הקוראים.

המקרה שלפנינו – "יון", רומן ריאליסטי-חברתי קלאסי, לכאורה הראשון מסוגו בשפה הרומנית, אשר פורסם לראשונה ברומניה בשנת 1920. בהמשך, בשנת 1980, עובד הספר לסרט פופולרי תחת הכותרת "קללת האדמה, קללת האהבה". כותרת חלופית זו, שנלקחה מכותרות השערים בספר ("קול האדמה", "קול האהבה"), אכן מייצגת את אחד הקונפליקטים המרכזיים בעלילה. יון, שעל שמו קרוי הרומן, אינו נישא לבחורה אותה הוא אוהב אלא לבחורה אחרת, שאביה מחזיק באדמות רבות, אשר יכולות להיות מוענקות ליון ולבתו כנדוניה וכירושה. מאחר ומרבית אדמותיו של יון אבדו בשל מעשים חסרי אחריות מצד אמו ואביו, ניצב הגיבור בקונפליקט. מתח זה, של איכר רומני המבקש חיבור לזהות – עצמית ולאומית – דרך גאולת אדמות, ובוחר, לפחות זמנית, בוויתור על תשוקות ארציות, מציג לנו פן אחד של יחס המחבר למולדתו; כיצד הבחירה באדמה, במולדת, גורמת לעתים לטרגדיה אישית, ולפיכך יש להיזהר ממנה.

אולם, דווקא חלקים אחרים בספר מלמדים אותנו הרבה יותר על התקופה והמקום, ויחסו של המחבר אליהם. עיקר ההתרחשות קורית בכפר טרנסילבני בתקופת טרום מלחמת העולם הראשונה, תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית. באותה תקופה נידון המיעוט הרומני באזור, למעין מעמד של אזרחים סוג ב', אפילו בתתי-אזורים בהם לא חיו הונגרים כלל. המעמד הנחות חייב את הרומנים ללמוד הונגרית, להתנהל באמצעותה מול השלטונות, ולהימנע מגילויי לאומיות רומנית עודפת. אין פלא אם כך, שגיבור אחר של הספר, הצעיר טיטו הֶרְדֶלֶאָה, שאביו הוא מורה הכפר, נאבק עם כתיבת שירה רומנית-לאומית, מנהל רומן עם אשת פקיד-ממשל הונגרי בעיירה השכנה, ושוקל הגירה לממלכת רומניה עצמה (שבאותה תקופה כללה רק את אזורי מולדביה ווולאכיה ההיסטוריים). כל ההתרחשויות הקונפליקטואליות הללו מתקיימות בזמן שמשפחתו שרויה במאבקי כוח עם הכומר המקומי על עצם זכותה להישאר בביתה, שהוחכר לה מן הכנסייה, ועל המשך העסקתו של האב כמורה לאחר שעלב מבלי משים בשלטון ההונגרי.

הספר רווי באורחות רומניה הכפרית, לרבות להקות צוענים, ואפילו מכיל תקרית אנטישמית אחת. לעתים אורחות אלה משעשעות למדי, למשל כאשר שאחת מהנשים מכנה את בעלה "ממליגה ללא מלח". לעתים, אורחות הכפר מכמירות לב, בעודן חושפות התנהגות אלימה, לא מרוסנת ונוגדת כל שביב של שכל ישר, אולי גם ביחס לתקופה. נראה שהמחבר מצייר את כל הדמויות באותו קו-מתאר לא מתוחכם, שלא לומר לא מחמיא במתכוון, ועל כן קשה לעתים להבחין ביניהן, במיוחד ככל שזה נוגע לדמויות השוליות. הרי זה לא באמת משנה אם זה גיצוּ או סמיון או ג'וֹרגֶ'ה, כשכולם מדברים ומתנהלים פחות או יותר אותו הדבר. עם זאת, ככלל מדובר ברומן ריאליסטי-קדם-מודרניסטי אמין, שלא מנסה לייפות יתר על המידה את מציאות התקופה;  לא את הטבע, לא את הכפר הרומני, שדווקא מתואר כעלוב ועזוב אפילו ביחס לעיירה המחוזית, ולא את האדם המצוי בטווח שבין שני המרחבים. אורך ויריעת הספר, עם זאת, אולי פחות מותאמים למסורת המודרניסטית. חלקים גדולים ברומן דווקא מזכירים את הפיקרסקה המאוחרת והרומנטיקה – תיאורי הליכה ארוכים, פרקים שלמים שעוסקים בחיזור איטי וממושך, סיפורי רמייה זעירה והתהוללות נאפנית, וכיוצא בזה.

מעניין להשוות בין הדילמות העומדות בפני האומה הרומנית כיום – כחלק ממגמה כללית במזרח אירופה והבלקן – ובין הדילמות של רומנים "בניכר" ההונגרי דאז, שייתכן והיו מנת חלקם של כלל נתיניה הזרים של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הרומנים מבקשים כיום להיחשב כאומה אירופית לכל דבר, ומאידך מעוניינים (או לפחות שלטונם מעוניין בשמם) בשימור מסורת נוצרית-אורתודוכסית המתנגדת לסממנים פרוגרסיביים, אותם מציבים האיחוד האירופי ומערב אירופה כתנאי סף לקבלה לקהילה האירופית. הרומנים הטרנסילבניים דאז ביקשו להימנע מחיכוכים עם "הפָּריץ" ההונגרי, וחלקם – כפי שמשתקף בקולן של הדמויות הבוגרות כגון הרדלאה האב – ראו בלאומיות הרומנית של הצעירים ובאובססיה שלהם לעיבוד האדמה אסון הממתין להתרחש. בד בבד, אנשי "דור ההורים" לא ראו שום גדוּלה בהתכופפות יתרה בפני הממסד ההונגרי, במיוחד כאשר האחרון  רדף אותם וניסה להצר את חירויותיהם, במטרה להטמיע אותם לחלוטין בתוך האימפריה האוסטרו-הונגרית.

הדילמות האלה, למרות שהן נדמות כייחודיות לעם הרומני, מתגלות במבט שני כדילמות אוניברסליות. ההפצרה שלא לעקור אל רומניה העצמאית מזכירה את ההפצרה של הורים יהודים בגולה, אשר ביקשו באותה תקופה מילדיהם שלא לנטוש את ביתם ולעלות לארץ ישראל; מכאן, ניתן אולי לשער כי כל קבוצה לאומית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עמדה בפני דילמות די דומות. מה מייחד אם כך את הרומנים? ייתכן כי ההפרדה המלאכותית בין האזורים שהוכרו כבר כרומניה העצמאית, "רומניה הקטנה", לעומת טרנסילבניה, שאולי היה בה רוב הונגרי, אבל הייתה ללא ספק רומנית מספיק כדי להיחשב כבית לאומי במשך תקופה כה ארוכה, בית שאין לנטוש? אלה שאלות להיסטוריונים של הבלקן, אבל אין ספק שהספר הזה מעלה אותן, ואחרות, בהצלחה רבה בלב הקורא.

למרבה הצער, למרות שניכר כי הושקעה בתרגום מחשבה רבה, הספר רצוף שגיאות הגהה רבות מהמצופה, גם בהתחשב בכך שמדובר בבית הוצאה לאור זעיר. לפעמים ניכר גם כי שפת אמו של המתרגם, היא שפת המקור של הרומן, גוברת על שפת היעד ויוצרת תרגומי שאילה ומבנים מורפולוגיים ותחביריים שמי שבקיא ולו מעט ברומנית יכול לזהותם די בקלות; זו סכנה שכל מתרגם דו-לשוני, ואולי כל מתרגם בכלל, נמצא בה תמיד. אולי היה מוטב להפקיד את התרגום הגמור בידי מי שאינו דובר רומנית, אם זה לא נעשה כבר. כך או אחרת, מאמצי עריכה נוספים היו תורמים לפתרון בעיות אלה ומגבירים את ההנאה מהספר.


אור בן צבי רייף

כותב טורי ביקורת ושירים בבמות שונות. מתרגם ועורך בתחילת דרכו. מתגורר ברחובות עם בן זוג.