בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת ספר: כל הוורידים הולכים אל הלב...

ביקורת ספר: כל הוורידים הולכים אל הלב

,
כל הוורידים הולכים אל הלב / יואב בן ארי; הוצאת 'אפיק'; שנת 2013; 234 עמודים; 54 ש"ח

 

הוצאת 'אפיק' תמיד מפתיעה עם הספרים שלה. לא היה ולו ספר אחד של ההוצאה שקראתי ושבסופו ידעתי מימיני ומשמאלי. כך גם עם הספר הזה. יואב בן-ארי מציג קובץ סיפורים קצרים, אשר מגלמים בתוכם זוגיות כל-שהיא – גם אם אינה קונבנציונלית – והוא לא מותיר בפנינו את הברירה אלא להישאר המומים.

גם בעת הקלדת הסקירה שלי, עדיין אינני יכולה לומר בצורה חד-משמעית מה דעתי בנוגע לספר. תראו לי סופר ישראלי שיעז לכתוב היום סיפור על התאהבותו של הכותל באישה יהודייה כשרה; או סופר המבצע שינויים במיתולוגיה היוונית; או, למשל, נסו להיזכר האם קראתם סיפור על דייט ראשון שמשתבש לחלוטין בגלל חרק שנתקע בוושט.

אני חייבת להגזים ולומר לכם שאחד הסיפורים, שקיבל את השם 'הפצע', גרם לי להרגיש שאני תחת השפעתם של סמי הזיה. זהו הסיפור האחרון בספר, וניתן לומר שבן-ארי החליט לשמור את הסיפור ההזוי ביותר לסופו: מסופר שם על בחור שנפצע בירכו ומצליח להחדיר את כל גופו אל תוך עצמו, ואף מכניס לשם גם את זוגתו הטרחנית, ונותן בכך חשיפה לתוככי הגוף והנפש האנושיים. אני מקדישה לסיפור הזה פסקה משלו, רק בכדי להדגיש כמה מחשבה הושקעה בסיפורים המוצגים בספר, ואין ספק שהדמיון השתולל שם ללא הפסקה, ואף לו לרגע אחד. דוגמאות אלה הן על קצה המזלג, על מנת שתבינו לאן הספר הזה יכול לקחת אתכם.

לא פעם ולא פעמיים נודע כי אמנים היו תחת השפעת סמים, כאשר הם יצרו יצירה כזו או אחרת. אינני יודעת האם זו יד הדמיון החופשית שגרמה לבן-ארי לכתוב סיפורים כאלה, או שמא היה מעורב שם גם משהו מעבר לכך, אבל התוצאה בהחלט שווה את זה. אין באמירה הזו משום המלצה לקריאת הספר, כיוון שזהו לא ספר שיתאים לכל אחד ואחת, ואפילו אני מצאתי את עצמי מתחלחלת מעט מאופן הכתיבה או מהמחשבה על סיפור מסוים. עם זאת, הכתה בי ההבנה שכנראה בן-ארי הוא מיוחד בנוף הסופרים הישראלי, שכן לא רק שמדובר בספר הזוי, אלא שזהו גם ספר ביכורים שדורש אומץ. לכן, ניתן לומר שהוא לא שאף להפוך את הספר לרב-מכר, אלא יצר אותו באופן כזה שיפנה לקהל יעד מסוים. בנוגע לשאלה מיהו אותו קהל יעד, אין בידי את התשובה, ולכן אני יכולה לומר בפה מלא כי מדובר בספר ייחודי שקוראיו יידרשו להיאזר בפתיחות, בסובלנות ובסבלנות טרם הקריאה ובמהלכה.  

מבחינה אישית, אופן הכתיבה המיוחד והטוב גרם לי לחבב במיוחד את הסיפורים 'בשר', 'ונטילציה' ו-'סיפור גרעין', שכן אני קוראת שמעדיפה את המיוחד הנוגע במשהו ריאלי; שנוגע בחיים האמיתיים של האדם, ועם זאת נותן את הדחיפה לכיוון הבלתי-אפשרי והמשוגע. הסיפורים הללו גרמו לי מחד לתחושת אי-נוחות כה גדולה בסיטואציות יום-יומיות, ומאידך לתחושת חיבור למציאות, כך שמבלי לשים לב גמעתי אותם בשקיקה.

ושוב, אסתייג ואומר שהציון שלי הוא אינו לטוב ואינו לרע, אלא שהוא ממוצע – שכן מרוב שהספר הזה משוגע אני עצמי לא בטוחה היכן למקם אותו – ואתן לכם, הקוראים אחריי, לשפוט בעצמכם.


ראיה פרינוב

סטודנטית לביולוגיה, חובבת טבע, קריאה וצילום. מבלה את חייה בכביש דימונה-תל אביב ונהנת מכל העולמות. סוקרת ספרים מזה שלוש שנים.