בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת ספר: מסקנות ורשמים על ביוגרפיית נתניהו...

ביקורת ספר: מסקנות ורשמים על ביוגרפיית נתניהו

,
ביקורת על הספר "נתניהו" של בן כספית, הוצאת משכל הוצאה לאור

הספר 'נתניהו – ביוגרפיה', שכתב בן כספית, סוקר את חייו של בנימין נתניהו מתחילת ימיו ועד להתפוצצות פרשת 4000. 68 שנים שבהן הפוליטיקאי הכי מסקרן שישראל הכירה התפתח, התקדם, כבש את המטרה וחי לפי מטרת חייו ב-9 השנים האחרונות; מובן שהמטרה היא ראשות הממשלה.

הספר מעביר לקוראים חווית זבוב בתוך קודש הקודשים של המנהיג, ומביא ניתוח חד להחלטות ולמהלכים של נתניהו בחייו הפוליטיים. כמובן, זהו בן כספית, לא מתומכיו הגדולים של נתניהו. צריך לקחת בערבון מוגבל, אך גם לזכור שאין עשן בלי אש. אסביר את מסקנותיי ותפיסותיי כלפי נתניהו גרסת 2018, דרך שתי תקופות עיקריות בעברו ובאמצעות שימוש בדיאלוג פנים-ימני.

חשוב לבוא נקי

לפני שאפרוש את משנתי על בנימין נתניהו שלאחר קריאת הספר, חשוב שתדעו מתוך איזו גישה באתי אל הספר; מפני שאם הספר הונח על שולחנו של אנטי-ביבי רדיקלי, אניח שתבינו לבד מה היה נכתב פה, ואם הספר היה מונח אצל ביביסט-ליכודניק ללא פשרות – הוא היה מבטל את מרבית הספר בהינף יד, כי התשקורת, וביבי הוא המלך המשיח.

דעותיי נמצאות בימין הקלאסי, הן מבחינה מדינית והן מבחינה כלכלית: שוק חופשי, מינימום רגולציה ואני מתנגד למדינה פלסטינית, אך אני מעריץ רעיונות, ולא אנשים – ולכן איני ביביסט. נוסף על כך, אני חושב שאם נתבונן אל סך כל חלקיו – הוא ראש ממשלה לא רע בכלל. לכן סיכמתי עם עצמי לפני הקריאה, להתנתק מכל הדעות הקדומות והפרסונליות – ולצלול אל הספר בצורה רציונלית. ואכן כך היה.

הדרך לחלום

בנימין נתניהו שאב את האג’נדה הליכודניקית שלו כבר מגיל צעיר מאביו ההיסטוריון בנציון נתניהו שהיה גם תלמידו של ז’בוטינסקי. גם בנעוריו הרבה לדבר ברהיטות בקרב חבריו על הסכנות התמונות בקומוניזם הסובייטי, ועל הנרטיב הישראלי – הארץ שממנה ירד עם הוריו לארצות הברית. כך המשיך לעשות באוניברסיטת MIT שבבוסטון ולבסוף גם כשגריר ישראל באו”ם. עמדותיו היו מוצקות, ואם יורשה לי להוסיף – גם במקום הנכון.

אחד מחבריו הקרובים מספר שפעם אחת כשבא לעזור לו להעביר מקרר מדירת אימו לדירתו החדשה – ביבי פנה אליו בלי קשר לסיטואציה ואמר: "שתדע, אני אהיה ראש ממשלה". כבר מגיל צעיר ביבי סימן לעצמו מטרה בחיים, ולמעט כמה שנים במגזר הפרטי – הוא כל הזמן פעל באופן ישיר להשגת מטרה זו.

לאחר קדנציה כחבר כנסת וכסגן שר החוץ, לאחר שלהפתעת כולם כבש את הליכוד בסערה לאחר הפסד שמיר לרבין ב-1992, לאחר שרבין נרצח ב-1995 וביבי הואשם כאחראי להסתה הפרועה שהובילה להתנקשות – לאחר כל אלו ולמרות כל אלו, ב-1996 הוא הגשים את שאיפתו הקמאית והפך להיות ראש ממשלת ישראל. ביבי דאז היה מנהיג חדש בנוף הישראלי, שהיה רגיל למנהיגים שהיו חלק מדור המייסדים של המדינה. צעיר, ישראלי-אמריקאי, ונשמע אחרת לגמרי מקודמיו.

הקדנציה הראשונה

נדמה לי כי לנתניהו היו חלומות גדולים עבור מדינת ישראל עד הרגע שבו התיישב על כיסא ראש הממשלה, אך משהתיישב על כיסא זה – המציאות הפוליטית דרסה את חלומותיו וגרמה לו להתעסק יותר בלשרוד מאשר להגשים את חלומותיו.

לשרוד מול נשיא אמריקאי שראה בו לא פחות מאשר שותף לרצח חברו לשלום, ודוחק אותו לפינה במטרה שישלים את מלאכת אוסלו. מה שגרם לראש הממשלה הטרי לברוח מאמירות ברורות שאפיינו אותו לפני כניסתו לתפקיד, למרוח את הנשיא ואת ערפאת, למשוך זמן ולבסוף לחבק את ערפאת ולהעביר לידיו את חברון. נוסף על כל זאת, היה צריך לשרוד מול תקשורת ספקנית בהתחלה ונשכנית בהמשך, תוך ניסיון לרצות אותה ולרדוף אחרי סיקור אוהד – אך ללא הצלחה.

ביבי גם חווה על בשרו את עוצמת ידה של מערכת אכיפת החוק, עם פרשות 'בראון-חברון' ופרשת 'עמדי'. גם במקרה זה, הביע חרטה והבטחה שלמד את הטעויות ולא יחזור עליהן. הוא כסס ציפורניים עד שלמזלו, היועץ המשפטי רובינשטיין החליט לגנוז את התיקים הללו. לצד כל אלו, הוא אכן ניסה להתניע מהלכים שיקדמו את תפיסותיו: שינוי שיטת הממשל, שינוי המדיניות הכלכלית והקמת המועצה לביטחון לאומי ועוד מהלכים נוספים.

כל אלו נכשלו או יצאו לפועל בצורה מסורסת למדי, בעקבות בירוקרטיה שנלחמת על חייה, מערכת פוליטית שלא עשתה לו חיים קלים וחסמים כמעט בלתי ניתנים לפריצה. אך אלו תגובות טבעיות של מוקדי כוח שמנסים להזיז להם את הגבינה. במקום לקבל זאת בהבנה ולמצוא את הפתרונות המתאימים ביבי נלחץ, היסס והתקפל. תפקוד הלשכה היה מבולגן והושפע מאינטרסים זרים (אם אתם מחשיבים את האישה הראשונה כזרה), מה שגרם לכאוס מוחלט ולא עזר להצלחת הקדנציה בוודאי.

בלי ששם לב, הזמן עבר והקואליציה התחילה להיסדק עד שנשברה כליל. בבחירות 1999, ברק מביס את בנימין נתניהו, ביבי יוצא מתפקידו מצולק ופגוע אך ידע בליבו שיחזור לראשות הממשלה, אך לא יחזור על הטעויות שלו.

עשה מה שמאמין בו

לאחר ההפסד לאהוד ברק, נתניהו פרש וחזר אחרי כמה שנים לליכוד תחת ממשלתו של אריק שרון. בבחירות 2003 שרון הוביל את הליכוד להישג אדיר והרכיב את הממשלה. שרון הציע לביבי את תיק האוצר, וביבי הסכים אך בתנאי שיקבל אוטונומיה מלאה במדיניות המשרד. הפעם הבין שהוא נטול מחויבויות לאחרים, יש לו שקט תעשייתי, והוא יכול סוף סוף ליישם את האג‘נדה שלו בלי להתנצל.

המשק היה במצב בינוני להחריד, ועתיד היה להתרסק אם לא היו מנסים להוביל שינוי משמעותי. ’האיש השמן והאיש הרזה‘, המשל של ביבי למצב שבו המגזר הציבור (השמן) נישא על כתפי המגזר הפרטי (הרזה), אפיין את תוכניתו הכלכלית: אם לא נקצץ מהשמן ונחזק את הרזה – סופנו להתרסק. הוא פעל בכל הכוח לקיצוץ השכר במגזר הציבורי, ריסן את הוצאות הממשלה, פגע אנושות בקצבאות ומצד שני הוריד מיסים ועודד יציאה לעבודה.

לעומת 1996, שאז פחד להתמודד מול מוקדי הכוח, הפעם הוא התייצב מולם ראש בראש וניצח אותם בנוק-אאוט: את המפגינים, את ההסתדרות, את התקשורת ואת הבירוקרטיה. תוכניתו הצילה את הכלכלה הישראלית והביאה לצמיחה בריאה והעלאת רמת החיים. הוא חשב בראש ובראשונה על אזרחי ישראל, על כלכלת ישראל ועל הצלחתה של מדינת ישראל; זה היה בראש מעייניו במהלך הקדנציה כשר אוצר.

אך בבחירות 2006, ביבי היה בראשות הליכוד לאחר שאריאל שרון הקים את 'קדימה', ובמהלך הקמפיין נכנס לקומה ואת מקומו תפס אהוד אולמרט. בבחירות אלו זכה ביבי ב-12 מנדטים,  כמות המנדטים הדלה ביותר של הליכוד בהיסטוריה. גם שהלך אחרי הפילוסופיה שכל-כך האמין בה, העם הפנה לו את הגב והשפיל אותו. בעקבות זאת הבין שממילא לא יוכל לשוב ולהיות ראש ממשלה למשך זמן רב.

סוגרים עשור

אם הבחירות הקרובות אכן יתקיימו במועדן, ביבי יסגור עשור בלשכת ראש הממשלה. מה שלא הצליח לעשות ב-96– להישאר יותר מקדנציה אחת, וב2006 להיבחר מלכתחילה – הצליח לעשות כמו אומן שלוש פעמים ברציפות. הוא הבין דבר מרכזי מכל אחת מהתקופות הללו: להתחנף למי שצד אותך, זה מחליש אותך. לשנות דברים מהשורש במדינה, זה לא פופולרי. מכאן באה המדיניות שלו מ-2009 עד היום: ללכת ראש בראש עם האויבים שלך בלי להתנצל ובלי להסס. לתת לכולם מה שהם רוצים כדי לשמור על יציבות פוליטית.

הוא הבין דבר נוסף, שעם ישראל מכור לביטחון. ולכן, לקלפי הוא יגיע עם מחשבות בנושא המדיני-ביטחוני. ולפיכך על ביבי לשדר עליונות בזירה המדינית, להוליך את ישראל כזקופת קומה וכמעצמה בין מעצמות. כך הוא מצליח לנצח בשלוש מערכות הבחירות האחרונות; תוך בריחה מהנושא הכלכלי, שכבר נכווה ממנו ב-2006, ובוודאי אחרי מחאת האוהלים הוא לא ינסה לעשות שינויים כלכליים מרחיקי לכת. על כן הוא בורח היישר אל הנושא הביטחוני שתמיד הצטיין בו. זה בדיוק למה אני כאידאולוג ימני – חש רגשות מעורבים כלפי נתניהו.

אידיאולוג ימני מול ביבי

מצד אחד, אי אפשר שלא להתכחש לזה: ביבי של היום הוא קודם כל פוליטיקאי שחושב איך ישמור על כיסאו. רק אחרי זה הוא יסתכל על איך הוא מיישם את האג‘נדה שלו במדיניות הממשלה. אם תהיה דילמה בין השניים – מה שקורה לא מעט – ההכרעה תמיד תהיה לצד הראשון. בכל זאת במקרו, ישראל אכן נמצאת במקום טוב יותר משהייתה לפני 2009: אבטלה נמוכה, צמיחה עקבית, הגרעין האיראני על סדר היום העולמי, לאחר ’צוק איתן‘ תושבי עוטף עזה חיים בשקט שלא היה כמותו. סך כל חלקיו – ראש ממשלה לא רע, כפי שאמרתי בהתחלה.

אך במיקרו: ביבי עובד רק על יחסי-חוץ, ולא מעניין אותו החיים עצמם, הלוא הם חיי היום-יום של הישראלי הממוצע. השכר הולך ונשחק (פרט להיי-טק), גידול ברגולציה, גידול במועסקי השירות הציבורי (האיש השמן, זוכרים?), המיסים הגבוהים לא יורדים, מחירי הנדל"ן ממשיכים לעלות, אין חזון מדיני לכאן ולכאן וממשיכים בסטטוס-קוו.

ביבי לקח מפוטין את השאיפה למקסם את ההשפעה העולמית של מדינתו, וכך גם הוא עושה פה; דואג שעוצמתה של ישראל כלפי חוץ תגדל ותגדל, כי זה מה שיגרום לישראלים לחוש תחושת גאווה ולהמשיך לבחור באדם שעושה אותם כל-כך עוצמתיים בעולם.

נמשיך להפוך את ישראל לכוח עולמי עולה. למעצמה טכנולוגית, צבאית, כלכלית שזוכה למעמד בין-לאומי כמו שלא היה פה לעולם. נמשיך לעשות זאת, כל עוד אתם אזרחי ישראל, תבחרו בי להיות ראש הממשלה שלכם.

כך חתם את נאומו בתגובה להמלצות המשטרה נגדו. הוא לא דיבר על איכות החיים, על גובה השכר או על יוקר המחיה, אלא על זה שהמדינה שלנו כלפי חוץ תהיה חזקה. אנחנו קטנים עליו, את זה הוא מעביר לטיפול אצל כחלון, בנט ושאר שרי הליכוד. הוא גדול עלינו, הוא צריך להתמודד עם הגדולים. למרות זאת, לא רע פה. אך ביבי, שלו יש האג‘נדה הנכונה – חושש לתפקידו כדי למצוא את האומץ לעשות פה את המהפכה שישראל כל כך זקוקה לה. עדיין, הימין האידיאולוגי חייב להתכונן ליום שאחרי בנימין נתניהו, כי ככה או ככה היום הזה יגיע; וכשהוא יגיע, כדאי שנהיה מוכנים.

* (איך לא דיברתי על השחיתות אתם שואלים? גם כי העניין מאוס ולעוס, וגם מכיוון שלדעתי, ביבי הוא לא מוקד השחיתות אלא רק תוצאה של קלקול מערכתי.)

אז ביבי, אתה ככל הנראה הכי טוב מכל השאר כרגע, אך יכולת לעשות דברים גדולים ומהפכניים עבור מדינת ישראל . אבל פחדת מדי, וזה בסדר. רצית להמשיך להגשים את מטרת חייך, וזה גם בסדר. ולמרות שלא שינית את פניה של מדינת ישראל אתה עדיין עושה עבודה לא רעה.


עידן דבן

פעיל למען כלכלה וחברה חופשית בישראל.