בחירת העורך

ביקורת ספר: קארי עדיין כאן

,
מה בין סטיבן קינג, התעללות חברתית והסרט "הצעקה"?

מאנגלית: אינגה מיכאלי; הוצאת מודן ; 218 עמודים; 94 שקלים

אתם בטח שואלים, איך הגעתי לכתוב על רומן האימה הראשון של סטיבן קינג, שיצא לאור אי שם בשנת 1974?

גיל ההתבגרות עבר עליי בנעימים עד ליום בו גיליתי את ספריו של סטיבן קינג. מאותו רגע חיי התחלקו לשניים, לפני ואחרי סטיבן קינג כשהשני הפך רווי ריגושים עם קורטוב של אימה. הספר 'קארי' הגיע לידי רק בשבועות האחרונים, לאחר בילוי בספריה ומתוך רצוני להעשיר את זמני בספר שלפי מרבית הדעות הינו קלאסיקה וחובה לכל מי שמגדיר עצמו כחובב סטיבן קינג. "ספר האימה הראשון", "מבעית ומצמרר", "לא צלחתי את השינה בלילה שלאחר הקריאה" – אלו רק נתח קטן ממיני הביקורות בצד המהלל של הספר, אשר ניתנו לו בחלוף השנים, בעיקר בשנים הראשונות בהן ראה אור. בתור זו המתיימרת להיות מאוהבי סטיבן קינג, איך יכולתי להניח לספר להתחמק ממני?

קארי וייט, תלמידת בית ספר תיכון בעיירה שכוחת אל, ביתה של אישה פאנאטית דתייה אשר קנאותה מעוררת שיגעון בה ובקארי עצמה, וללא כל ספק את כל הסובבים אותן. קארי גדלה אל תוך מציאות קשה בה הקנאות הדתית של האם כפתה עליה אורח חיים קיצוני וקשוח, אפוף באימה קשה מעונשיו של האל, ומארון הבגדים, אליו היא הושלכה בכל פעם שבצעה מעשה שאינו עולה בקנה אחד עם אמונתה של האם.

התבגרות אל תוך מציאות זו, מעמידה את קארי מגיל צעיר מאד בהתמודדות עם הסביבה אליה היא גדלה – היא מוחצנת בלבושה הצנוע וה"מכוער" ונאלצת לספוג לגלוג מהול בפחד, במיוחד בעקבות שמועות אודות יכולותיה המיוחדות. קארי יכולה להזיז דברים; קארי יכולה לגרום לאבנים ענקיות ליפול על ביתה; קארי יכולה לשנות סדרי עולם אם היא רק תחפוץ בכך. עם זאת, אין היא עושה זאת באופן קבוע, וגם לא משתמשת בכוחותיה לרעה באופן מכוון. אז מה גורם לה לבצע את המעשים הנוראיים שביצעה?

ילדה שגדלה אל תוך חיים מעוותים, קשים וקיצוניים; ילדה שחוותה התעללות לא רק מצד "חבריה" לספסל הלימודים, אלא אף מבשר מבשרה – אימה. כיצד ניתן לצפות מילדה כזו, שמגלה ביום בהיר אחד שביכולתה לבצע מעשים מבלי מאמץ, להשיב אש לאותם מתעללים, לא לפעול? איך אפשר להאשים אותה?
מהות הספר בעיניי היא לא האימה, היא גם לא הרצון להכניס בי את הפחד מילדים שיום אחד עשויים לזרוק עליי מטף רק בכוח המחשבה שלהם. הספר לקח אותי לכיוון אחר לגמרי – המחשבה על אותם ילדים ונערים (וילדות ונערות כמובן) שחווים על בסיס יומי התעללות. המחשבה על דרך ההתמודדות שלהם עם העולם הרע האופף אותם, ועם התקווה להיות כמו כולם. הספר העסיק אותי רבות בשל הכאב שנגרם לאלו החווים התעללות, ובשל חוסר אונים בו הם כנראה מצויים. זהו נושא מצוין לספר, גם אם קינג לא חתר לזאת. אינטרפרטציה אישית, כבר אמרנו?

ספרו של קינג מקבל תוקף נוסף במציאות הישראלית של 2017, כאשר רק בשבועיים האחרונים היינו עדים למעשה מזוויע שביצעו ילדים בני 11 לערך בקריית שמונה, בו הם הכינו קבר לבן כיתתם, הניחו דף על הקבר עם פרטיו ואף הגדילו ראש והזמינו ילדים משכבתם להשתתף בלוויה הדמיונית והמזוויעה הזו. לאחר שהילד חזר בוכה להוריו, הובן היקף ומשמעות המצב, בו הילד היה נתון להתעללות ממושכת מצד אותם ילדים נוראיים. היכן עובר הגבול? איפה הסמכות והחינוך ההורי או הבית ספרי? איפה מנגנון ההגנה שאנו כמבוגרים צריכים לספק לילדים שלנו, לאותם חסרי ישע שזקוקים לכל ההגנה שנוכל לספק להם?

קריאת הכתבה הזו, ההבנה שמצב כזה קיים, גרמה לי להתחלחל ולשאול איפה טעינו, היכן טעו בחינוכם ההורים של אותם ילדים מתעללים, עד שאלה התנהגו בצורה כל כך נוראית כלפי ילד אחר מכיתתם? כאן מדובר בהתעללות בין ילדים, אך מה נאמר אם נדבר על התעללות רחבת היקף של הורים בילדיהם? גם זאת ראינו לא מעט ולצערנו עוד נראה. היכן נמצא הפתרון? לצערי, לא ברשותי.

לסיכום, אם נחזור לכך שאנו בכלל מדברים על ספר של קינג – ברצוני לגעת לרגע קט בעניין האימה, כיוון שגם כאן לא נחה מחשבתי – עלי להיות כנה ולציין כי לא חשתי צמרמורת כפי שהרגשתי בספריו הקודמים של קינג. הספר לא עורר בי תחושות מסמרות בעת הקריאה וגם לא פחד מפני הקריאה בו בשעת לילה (כפי שקרה לי בזמן הקריאה בלא אחד ולא שניים מספריו של קינג). נקודה זו הביאה אותי למסקנה כי הפחד שאנו חשים כיום, הוא לא אותו הפחד שחשו אנשים בעשור הקודם, ובוודאי לא אחורה בעשורים הרחוקים יותר. סף הפחד שלנו והגבול אותו אנחנו מסוגלים ויכולים לחצות, הוא הרבה יותר גבוה מאשר דאז. קחו לדוגמא את סרטי האימה שיש כיום, לעומת הסרטים של פעם: "הצעקה", "הצלצול" ודומיו – אין זהה לאלה היום שכן מי שמוכר לנו את הפחד הזה, יודע שהיום לא מספיק אפקט הבהלה או צליל מפחיד, אלא עליו לספק ריגוש שיגרום לנו לרצות להחזיר את נשמתנו לבורא. ככה חשתי גם עם 'קארי'. הרגשתי שאני צופה בסרט "הצעקה" (וכבודו של הסרט במקומו מונח) – מפחיד, אבל לא מספיק בשביל לגרום לי להתחלחל ולישון עם אור בלילה. שאלה זו גורמת לי לתהות, האם אנו עד כדי כך סדיסטים?


ראיה פרינוב

סטודנטית לביולוגיה, חובבת טבע, קריאה וצילום. מבלה את חייה בכביש דימונה-תל אביב ונהנת מכל העולמות. סוקרת ספרים מזה שלוש שנים.