ביקורת ספר: 12 כללים לחיים / ג'ורדן פיטרסון

ג'וני גרין - 10/02/2019 - זווית אחרת

לרכישה: "12 כללים לחיים" בהוצאת סלע מאיר.

ההשמצה הרחבה כנגד כותב הספר במעגלים פרוגרסיביים עשתה לו שירות עצום, באופן צפוי. רבים התרשמו מפיטרסון כמעין לוחם-חופש ימני/שמרני, ומיהרו לרכוש את ספרו החדש "12 כללים לחיים" – בין היתר כדי ליהנות ממנו או לקטול אותו – מה שלא הזיק למכירות הספר שהגיעו כבר לשני מיליון עותקים. חלק מהקוראים הופתעו לגלות שפיטרסון אינו בדיוק נושא הדגל השמרני לו ציפו – בחייו האמתיים כמו גם בספר. נדמה שבפח הזה נפל לאחרונה גם כותב הביקורת בעיתון "הארץ".

לאור זאת, נראה לי שכדאי שנתחיל עם תיאום ציפיות קצר. למי שלא מכיר, פיטרסון הוא פסיכולוג קליני וגם פרופסור לפסיכולוגיה מוערך באוניברסיטת טורונטו בקנדה. הוא במקרה גם כוכב אינטרנט עם מאות אלפי עוקבים, מיליוני צפיות בסרטונים בהם הוא מופיע, ואלפים שמגיעים לשמוע את הרצאותיו ברחבי צפון אמריקה ואירופה. על אף שהוא מזדהה כ"שמאל", בשנים האחרונות הוא התגלה גם כמבקר חריף של כמה מתפיסות היסוד של השמאל הפרוגרסיבי, ביניהן תרבות התקינות הפוליטית, פוליטיקת זהויות ותיאוריות מגדר דה-קונסטרוקטיביות.

ב-2018 פרסם פיטרסון את "12 כללים לחיים", ספר שהוא גם "עזרה עצמית" וגם משהו הרבה מעבר לכך. "12 כללים" הוא ספר מהנה, מעשיר ומאתגר. אלא שכדאי להבהיר כבר כעת – לא מדובר ביצירת מופת. אין כאן איזו בשורה שתרעיד את אמות הסיפים, אין מחקר פורץ דרך, ולא תסיימו את קריאת הספר כאנשים חדשים. אני לא אומר לכם "רוצו לקנות" וגם לא "אם תקראו ספר אחד השנה, תקראו את הספר הזה" – כי סתם תתאכזבו. בכל זאת, כדאי בהחלט לקנות את הספר– בהליכה. ועדיף השנה. הקוראת הפיקחת והסקרנית ודאי תהנה ממנו מאוד. במקביל, יש בספר משהו שמתעלה על תוכנו הפשוט ויוצר רושם שגדול מסך חלקיו.

מה יש בספר

"12 כללים" הוא מסוג הספרים שקשה לדבר על תוכנו מבלי לגעת במה שמסביבו – ההקשר, הרקע, הנסיבות. אף על פי כן, אשתדל להתמקד ראשית בספר עצמו, ורק לאחר מכן אתייחס למשמעותו הרחבה יותר. קראתי את המהדורה המקורית באנגלית, כך שאין לי מה לומר בעניין התרגום או חוויית הקריאה בעברית.

כמו שניתן להבין מהכותרת, הספר מונה 12 חוקים שמומלץ לחיות על פיהם (התרגום המילולי המדויק הוא "כללים", אך התרגום המהותי המתאים הוא "חוקים"). החוקים מנוסחים בדרך כללית, עקיפה ולעתים קומית. לא ניתן "לחלץ" מהכותרת את משמעותו המלאה של כל כלל – לדוגמא, כלל 12 מנחה את הקורא "ללטף חתול כאשר מוצאים אותו ברחוב". הסופר באמת מתכוון לכך, אבל הוא מתכוון גם לעוד כמה דברים. מלבד הכלל העיקרי, כל פרק מהווה הזדמנות (ואולי תירוץ) עבור פיטרסון לשוטט בין הגיגים, אנקדוטות ותובנות.

לפי פיטרסון, והוא כמובן אינו היחיד שאומר זאת, החוויה האנושית מלאה בסבל ובכאב. כל חוק בספר מהווה מעין תרופה, עיקרון-על שאמור להוביל, במצטבר, לחיים טובים יותר. במסגרת החוקים, "טוב" משמעותו "סדר" – האופן בו מתמודד האדם הבודד עם עולם מסוכן, בלתי-צפוי, בלתי-נשלט, בלתי-הוגן, מפחיד, מבלבל, ואכזרי. באופן מקרי או שאינו מקרי, המספר 12 כבר מייצג סדר מסוים בעולם שלנו – מחודשי השנה ועד שלבי תכניות גמילה מהתמכרות.

ועכשיו ספוילר: מי שמחפש מתקפה מתוחכמת וביקורת נוקבת נגד השמאל הפוסט-מודרניסטי יצטרך להיאזר בסבלנות, או יכול לדלג ישירות לפרק (חוק) מספר 11. ביקורת זו מגיעה אגב דיון כללי יותר בחשיבות של לקיחת סיכונים, ומשם פיטרסון מגיע לחינוך בנים לעומת חינוך בנות, ממשיך להבדלים בין המינים ולתפקידי מגדר, ורק בהקשר זה מציג את הגישה המרקסיסטית והדה-קונסטרוקטיבית שהפכה לנחלת השמאל הפרוגרסיבי. הפרק אמנם מנוסח היטב ומתמצת את הסוגיה באופן בהיר ומועיל, אך תוכנו ומיקומו מבהירים לקורא שלא מדובר בליבת נושא הספר. מלבד פרק זה, הספר כמעט ואינו עוסק ישירות באקטואליה פוליטית-חברתית.

פיטרסון הוא, כאמור, פסיכולוג. הספר ברובו נשען על תובנות פסיכולוגיות שונות ונכתב מנקודת מבט זו. מחקרי פסיכולוגיה – התנהגותית, אנליטית, אבולוציונית, הורמונלית, נוירולוגית – מפוזרים לאורך הספר ומהווים עוגנים חשובים לטיעונים שבו. פיטרסון משלב גם את ניסיונו האישי עם מטופליו כפסיכולוג קליני. מימד זה מעניק לספר לגיטימציה מקצועית ומדעית, ולאור זאת עצותיו וטיעוניו של פיטרסון מקבלים משקל אקדמי ואמין יותר. יש לכך משמעות רבה, ואגע בכך בהמשך.

מסיבה זו ביקורת "מקצועית" יכולה לבוא בעיקר מתחום הפסיכולוגיה. ביקורת שכזו עשויה להפריך אחדים מטיעוני הספר ולתמוך באחרים. מאחר ואינני פסיכולוג, איני יכול להציע ביקורת מסוג זה, וגם לא הצלחתי למצוא כזו ברשת, על אף שלא חסרים לפיטרסון מבקרים באקדמיה ומחוצה לה. אני מוכן להניח שהטיעונים הפסיכולוגיים המוצגים בספר הם מבוססים, ולכל הפחות אינם מופרכים.

מאפיין בולט נוסף הוא ההתמקדות של פיטרסון בשתי תופעות חברתיות יסודיות. ראשית, הספר מרבה לדבר על דת ואמונה, תוך שהוא מתייחס אליהן ושואב מהן תוכן והשראה. רבים האזכורים לנצרות, ליהדות ולדאואיזם (Taosim). שנית, הספר חוזר לעתים קרובות לתנועות ההרסניות הגדולות של המאה הקודמת – גם נאציזם, אך בעיקר קומוניזם וגרורותיו. התייחסויות אלו מייחדות את הספר ומעניקות לו מימד נוסף של עומק.

הספר מרבה להציג נקודת מבט ייחודית ומרעננת לגבי רעיונות ומנהגים מקובלים. לשם ההמחשה, נחשפתי לזווית שלא הכרתי לגבי חינוך ילדים: מדוע עלינו ללמד ילדים נימוסים ודרך ארץ? כדי שיהיו חביבים יותר על מבוגרים, וכך יהיו להם סיכויים גבוהים יותר לרכוש חינוך וידע כבר מגיל צעיר. מדוע עלינו לעודד ילדים "לחלוק" צעצועים וחפצים עם ילדים אחרים? משום ש"חלוקה" הוא קוד חברתי אבולוציוני קדום של שיתוף פעולה לשם השגת מטרות משותפות. אדם שמוכיח שהוא מוכן "לחלוק", ייתפס גם כבעל ברית פוטנציאלי לעתיד, מישהו שיהיו מוכנים "לחלוק" עמו בהזדמנות הבאה. חלוקה שכזו מגיל צעיר מוודאת גם שהילד יסתדר עם ילדים אחרים ולא יהיה מנודה חברתית.

בהקשר אחר, מצאתי עניין בנקודה שעולה לגבי מושג ה"הקרבה". פיטרסון טוען שה"קורבן" מייצג תובנה עתיקה שייחודית לבני-אנוש – לפיה ניתן לוותר על משהו בהווה על מנת להשיג משהו טוב יותר בעתיד. תפקיד הקורבן, גם זה הפולחני שמקריבים לאל, הוא לבטא ולהנחיל תובנה זו. השלב בו הבינו בני אדם שניתן לעשות זאת, הוא אחד הקריטיים ביותר באבולוציית האדם, ביצירת חברה אנושית ובהתפתחותה.

המסרים המפורשים של הספר נראים לעתים טריוויאליים – אחריות אישית. בגרות וסוכנות. הגינות ושקדנות. עד כדי כך שהקורא יתקשה לעתים להבין על מה המהומה. ואולם, יש לזכור שרבים ממעריציו של פיטרסון (אפילו רובם) משתוקקים למסר מסוג זה וזקוקים לו. אדם שגדל בסביבה המקדשת ערכים אלו יתקשה להבין את חשיבותם עבור אדם אבוד, שבור ונואש. מזווית זו, מתברר כיצד הספר אכן מצליח כ"עזרה עצמית", וניתן להבין כיצד הוא מעניק משמעות לדור מבולבל בעידן של זניחת ערכים. אמנם כולנו אולי צריכים עזרה כזו או אחרת, אך לא כולנו ניחשב לקהל היעד של מישור ה"סיוע" בספר.

התוצאה היא בסך הכל מוצלחת, אם כי תלויה לעתים בזהות הקורא. בעצמי דתי-אורתודוקסי, מצאתי עניין רב וגם חידוש בדיונים אודות דת, ומנגד חלקם נראו לי לעתים פשטניים או יומרניים. תוכן הספר בוודאי אינו רדיקאלי או חתרני. בכל זאת, מעטים הקוראים שלא ימצאו חידוש ועניין בין הדיונים השונים אודות טבע האדם והשלכותיו. אלא שכאמור, הספר גדול בהרבה מסך חלקיו, כפי שאסביר כעת.

התמונה הגדולה: קונטקסט וסאב-טקסט

ייחודו של "12 כללים לחיים" בא לידי ביטוי בקונטקסט ובסאב-טקסט. כלומר, בהקשרו הרחב של הספר, ובמסר המובלע בין שורותיו. פענוח ייחוד זה הוא המפתח להבנת ההתנגדות שמעוררים הספר ומחברו. תחילה, פיטרסון הוא שמרן. לא במובן הפוליטי-פורמלי שבו מכנים אידאולוגיה ימנית, אלא שמרן מהאסכולה הישנה של יחס לעבר, מהזן של אדמונד בורק. חטאו הבסיסי הוא ייחוס חשיבות ומשמעות לתבונה האנושית כפי ששרדה באלפי השנים מאז שהחלה להתקיים. פיטרסון רוכש כבוד כלפי מוסדות חברתיים, כלפי הדת, וכלפי הכללים שהובילו את האנושות עד תהפוכות המאה ה-20, והוא מוכן להניח שהיו ונותרו מוצדקים.

שנית, פיטרסון הוא אקדמאי בכיר, מה שמקשה על ביטול טיעוניו כשרלטן או חובבן. ניתן לחלוק על דעותיו, אך לא על עצם מומחיותו בתחום. אמנם פיטרסון הוא "גבר סטרייט לבן", ולכן אינו שייך לקבוצה "מוגנת" על פי אפליית פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית, אך כאקדמאי ופסיכולוג ב"שמאל" ממעמד הביניים הוא ודאי שייך לשבט הנאור והבורגני. השמרנות של פיטרסון היא אפוא בגידה באחידות האידאולוגית המצופה מחברי הקאסטה המשכילה. באמרת אגב, שימו לב שביקורת הספר ב"הארץ" תיארה את פיטרסון כפסיכולוג קליני, והתעלמה ממעמדו האקדמי הבכיר באחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות והמוערכות בעולם.

אין זה מקרה שהכוכב פיטרסון הוא פסיכולוג. בשנים האחרונות פסיכולוגים תופסים מקום בדיון הציבורי האינטלקטואלי כמו גם במדעים הנושקים למדע הפסיכולוגיה, כגון כלכלה , מדע המדינה ופילוסופיה. רבים יטענו שהפסיכולוגיה היא התחום ה"מדעי" ביותר מבין כל מדעי החברה והרוח. במקביל, בעידן בו מתערערות ההגדרות הבסיסיות ביותר שידעה האנושות, מתעצמת חשיבותה של חקירת טבע האדם וזיקוקו, תוך שהכלים לעשות זאת רק משתכללים ומשתפרים. הפסיכולוג סטיבן פינקר נחשב לאחד ההוגים המובילים בעולם כיום. כמו כן, פרס הנובל בכלכלה ב-2002 ניתן לפסיכולוג הישראלי דניאל כהנמן (בגין מחקר שביצע יחד עם הפסיכולוג עמוס טברסקי).

בצורה מאוד מסוימת, ההתנגדות לפיטרסון מזכירה לי את זו שהתקיימה בשעתו בישראל כלפי שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן. פרידמן יצא נגד ההפיכה השיפוטית של אהרן ברק, אך לרוב אמר דברים שכבר נאמרו לפניו או שהיו ברורים וידועים לכמעט כל מי שהתמצא בתחום. אלא שמפרידמן לא היה ניתן להתעלם – אקדמאי בכיר, מזוהה עם השמאל, חילוני, ותיק ולבן. פתאום הטיעונים הבלתי-נוחים קיבלו מעמד ממקור מומחיות וסמכות. כמו פרידמן, פיטרסון מסרב ליישר קו עם האליטה האקדמית אליה הוא שייך, ובכך נהיה ליותר מסתם יריב – הוא נהיה לבוגד.

גרוע מכל, פיטרסון משלב את כל אלו ומעניק תימוכין מדעיים ומחקריים לגישתו השמרנית. טיעוניו הנחרצים המופיעים בספר נובעים מבסיס מוצק של פסיכולוגיה ביולוגית, התנהגותית ואבולוציונית. באבחה אחת פיטרסון ממוטט הררי תיאוריות על הבניות חברתיות והסדרים שרירותיים כביכול, ומראה מדוע אלו טבועים עמוק בטבע האנושי, ומדוע הם עוד נצרכים. לפתע "המדע" מגויס לתמוך בעמדות שכלל אינן נוחות לאורתודוקסיה הפרוגרסיבית.

עכשיו לסאב-טקסט. לאורך הספר ישנם כמה מסרים אחידים ורוחביים שחוזרים על עצמם. החיים הם קשים, והציפייה לכל מיני הנחות והקלות היא לא סבירה ולא לגיטימית. אין מה להאשים את העולם מסביבך ואת נסיבות חייך בגרימת הבעיות שלך – זה לא נכון ובעיקר לא מועיל. יש מגוון רחב של מאפיינים ביולוגיים שמשפיעים על התנהגותם של בני אנוש, ואלו שונים באופן עקבי בין קבוצות שונות, ובמיוחד בין שני המינים. ההסדרים, המסורות והמנהגים השונים שהתפתחו בין בני אדם במהלך אלפי השנה האחרונות אינם שרירותיים, אלא הם טומנים בחובם תבונה עצומה לגבי טבע האדם. לפיכך, הם כנראה מוצדקים במידה רבה גם היום. כל ניסיון בהיסטוריה להנדס חברה אנושית באופן שמבטל לחלוטין את האי-סדר המובנה בה, בשאיפה ליצור חברה מושלמת, סופו היה לשעבד בני אדם אמיתיים והרס טוטאלי של אותה חברה.

רוב המסרים הללו לא ייחשבו למשמעותיים במיוחד בדיוני ימין-שמאל אקטואליים, ולא נראים כמו מתקפה כלשהי נגד תרבות הפי-סי ופוליטיקת הזהויות. אלא שיחדיו, יש להם השפעה מטלטלת והרסנית כלפי האג'נדה הפרוגרסיבית הרדיקלית. אדם שהתחנך על מסרים כאלו, יסרב בתוקף לקבל את מרות גישות הדה-קונסטרוקציה של השמאל. הוא יתקשה להאמין בתיאוריות קונספירציה על הבניות חברתיות בלתי-נראות ששולטות בכל; הוא יתקשה לחשוב שיחסי כוח וניצול בלבד הם שקובעים את כלל ההסדרים בבסיס החברה; הוא ישלול חלוקה של החברה לקבוצות ומעמדות של מנצחים ומפסידים; הוא יחשוד בניסיונות להנדס את החברה כדי שתתאים לחזון אוטופי על חשבון חירותם של בני אותה חברה.

מסיבה זו, התגובות ההיסטריות לטיעונים הטריוויאליים-כביכול של פיטרסון הן מוצדקות לחלוטין – השמאל מזהה את האיום ומכריז עליו מלחמה. כך, גם מסיבה זו, הביקורת הפרטיקולרית והמפורטת מגיעה רק בחוק 11, והיא אך תוצאה מתבקשת של מהלך שנבנה בחוקים הקודמים. דווקא מבלי להישאב לדיון האקטואלי, פיטרסון מציג תובנות יסוד שמהוות בסיס לתפיסת עולם, תפיסה שעתידה לדחות את האג'נדה הפרוגרסיבית. כך או כך – קראו את הספר. אבל בהליכה. מתישהו השנה.