ביקורת ספר: 12 כללים לחיים, תרופת-נגד לכאוס

ג'ורדן פיטרסון הוא פסיכולוג קליני בהכשרתו, אשר מוצג על גב ספר זה גם כמבקר תרבות. "12 כללים לחיים" הוא ספר קריא מאוד הכולל בתוכו תובנות חשובות ומעמיקות, שניתן כמובן גם לנהל דיון בנוגע לאמיתותן. פיטרסון כבר זכה למעמד של מגה-סלב, בהיותו אינטלקטואל המזוהה עם המחנה השמרני.

את ההקדמה לספר כתבה עירית לינור, כאשר כיאה לשמרנית אנטי-רדיקלית היא התעכבה על כך שישנם רק שני מינים, בעוד ש"תיאוריית המגדר היא רעיון. לא עובדה מדעית. דעה, דעה שגויה, ועכשיו היא עומדת להיכנס לתוקף כחוק". בקנדה כבר קיים חוק בסוגיית המגדר, ובנוגע אליו ציטטה לינור את דבריו של פיטרסון מתוך הספר: "אני צופה שסטודנט או קולגה יתעקש שאקרא להם בשמות ניטרליים מבחינה מגדרית, או לא נכונים. 'היא' או 'הוא' או 'הם' […] אני לא מתכוון לעשות את זה. ממש לא. אני חושב שזה מניפולטיבי ואני לא מכיר בזכותו של אדם אחד לקבוע בעבורי באיזה כינוי גוף אקרא לו. זוהי כפייה של דיבור ואני מסרב לעשות זאת. על פי חוק ההחלטה שלי אינה חוקית ואולי מבוססת על שנאה. אולי זה נכון, אבל אין בכוונתי לציית".

כפסיכולוג, פיטרסון מציג בספרו תובנות הנובעות מחוויותיו האישיות – הן בעבודה עם מטופליו והן מחיי המשפחה שלו, כאשר בתו, למשל, סבלה ממחלה ייחודית וקשה שהותירה רושם עמוק עליה ועל הוריה. פיטרסון כותב על מטרות ושאיפות, על הצד האפל של האנושות, על משמעות הדיבור וההקשבה, ועל הצורך להציב גבולות לילדים. אולם נראה כי הסוגיות המרכזיות שיש לתת עליהן את הדעת נעוצות בדכאנות ההכרחית של התרבות. בכלל הראשון הוא מבצע השוואה בין הלובסטרים ובין בני האדם, בציינו כי "בעולמם של הלובסטרים המנצח זוכה בכל, בדיוק כמו בחברה האנושית; המאיון העליון מחזיק בממון בהיקף דומה לזה שלחמישים האחוזים שבתחתית".

בעיני פיטרסון, עיקרון החלוקה הלא-שוויונית – אשר בא לידי ביטוי גם מחוץ לתחום הפיננסי – הוא אמנם אכזרי, ולמעשה "חל בכל מקום שבו נדרשת תפוקה יצירתית", כולל במה שנוגע לפרסומים מדעיים או ליצירה מוסיקלית. על כך הוא מוסיף וכותב ש"עיקרון זה ידוע לפעמים בשם חוק פרייס, המושתת על העיקרון הבסיסי שגילה האיטלקי וילפרדו פארטו על התפלגות חלוקת העושר […] ומסתבר שהוא תקף בכל חברה, בלי קשר לשיטת הממשל". המעניין הוא שפיטרסון מציג מודל של מאבק הכרחי פנימי בתוך מיעוט אליטיסטי, בעוד שפארטו הציג מודל דינאמי יותר בו יש תחלופה מחזורית, הכוללת שינויים במבנה האליטות החברתיות.

על מנת לחדד את השקפותיו בנוגע למנטאליות האנושית, פנה פיטרסון להסבר ההיררכיות בעולם החי, כאשר כדוגמה הציג את השימפנזים המסוגלים להחזיק בשלטון למשך תקופה ארוכה הודות ליכולתם "ליצור קואליציות של שיתוף פעולה הדדי עם בעלי המעמד הנמוך יותר, והשגיחו בדאגה על נקבות הלהקה ועל צאצאיהן".

מבחינת המחבר, היררכיית השליטה "גם אם היא נראית תכונה חברתית או תרבותית, שרדה במשך חצי מיליארד שנים כמעט. היא תמידית ואמיתית". חשוב להבהיר שכאשר פיטרסון עוסק בשאלת ההיררכיה, אין הוא מכוון את דבריו לתפיסות מלאכותיות כגון קפיטליזם, קומוניזם או פטריארכיה, אלא ל"היבט כמעט נצחי של הסביבה […] אותו חלק במוחנו העוקב אחר מעמדנו בהיררכיית השליטה הוא אפוא עתיק ובסיסי מאוד". על פי פיטרסון, למשל, בני האדם חולקים עם הלובסטרים מאפיינים נוירו-כימיים דומים במוחותיהם, כאשר רמת הסרוטונין שבהם מושפעת ממקומו של האדם או הלובסטר בהיררכיה המעמדית.

ראוי לזקוף לזכות פיטרסון את העובדה לפיה הוא מתייחס לבעלי החיים, בהקשר מאיר עיניים ביחס לבני האדם, על אף היותם שונים בשל אי-המודעות עצמית שלהם. להבדיל מאיתנו, טורפים אינם תופשים את היותם בעלי חולשה מיסודם, את פגיעותם הבסיסית, ואת חשיפתם לכאב ולמוות. אנחנו, לעומת זאת, יודעים בדיוק איך אפשר לפגוע בנו ומדוע. זוהי הגדרה קולעת מאין כמוה למודעות עצמית. אנחנו מודעים לפגיעותנו, לקיצנו הבלתי נמנע, להיותנו בני תמותה. אנחנו מסוגלים לחוש כאב, תיעוב עצמי, בושה ואימה – וגם יודעים זאת".

הרגשות השליליים עומדים במרכז דיון פסיכולוגי חינוכי בספרו של פיטרסון, שכותרתו היא "זאת ראו וכן תעשו", כאשר בין היתר מרחיב המחבר בנוגע לרגש הטינה, לה הוא מקדיש התייחסות מקיפה. כך, למשל, כותב פיטרסון על קין שקינא בהבל אחיו המצליחן, באשר אלוהים קיבל את זבחו, ולכן "הוא רצח אותו בעיקר כדי להרגיז את האל. זהו בדיוק מה שמתרחש כשאנשים מביאים את רגשות הנקם שלהם עד לקצה". הסבל הוא שגורם לאדם לנקום, לעיתים ללא כל פרופורציות, אך עם זאת מבהיר פיטרסון ש"רוב האנשים שסבלו התעללות בילדותם אינם מתעללים בילדים שלהם. זו עובדה מוכחת היטב, שכן שכיחות ההתעללות פוחתת מדור לדור". הטינה היא רגש עליו שם פיטרסון דגש טיפולי בשל הרסנותה. "יש שתי סיבות עיקריות בלבד לטינה: א. מישהו מנצל אתכם, או שאתם מרשים למישהו לנצל אתכם. ב. אתם מסרבים בבכיינות לקבל אחריות ולהתבגר".

פיטרסון גם מותח קו בין שנאה ובין היווצרות של אידיאולוגיות, ולשם כך נתלה בג'ורג' אורוול כדי לטעון שתומכי הרפורמה החברתית מטעם האינטליגנציה, 'לובשי הטוויד', כלשונו, "אמנם אהבו להכריז על אהבתם לעניים, אך בדרך כלל המניע שלהם היה שנאת העשירים. הם הסתירו את טינתם וקנאתם באדיקות, התחסדות וטהרנות". לדברי פיטרסון – ההולך בעקבות פרויד, יונג, ניטשה ואורוול – "כשמישהו אומר לי בלהט רב מדי 'אני תומך בזה', אני תוהה תמיד: 'כלומר, למה אתה מתנגד?'". זאת, משום שהמפתח להבנה זו נעוץ בכך ש"אם אינך מבין מדוע מישהו עשה משהו, בחן את התוצאות, ומהן הקש לגבי המניע". מחד, סבור פיטרסון כי "זהו אזמל מנתחים פסיכולוגי", ומאידך טען כי "לא תמיד זהו כלי מתאים". הדברים הללו, על אודות הקלות שבשלילה, מזכירים את הניגוד שבין השלום ובין האלימות, באשר "אלימות אינה תעלומה. השלום הוא התעלומה. אלימות היא ברירת המחדל. היא קלה. השלום הוא הדבר הקשה: זהו דבר הנלמד, המוטמע, הבא במאמץ".

בהמשך הספר, עסק פיטרסון בשאלת הגבולות והיצירתיות, כאשר טען כי "האמונה שמסגרת וגבולות הן מרכיב הרסני באה לעתים קרובות יד ביד עם הרעיון לפיו אם נניח לטבעם השלם של הילדים להתבטא, הם יקבלו החלטות טובות בעניינים כגון זמני אכילה ושינה. גם הנחות אלו חסרות שחר". הבסיס לכך טמון במהות המורכבת והבעייתית של בני האדם מעצם טבעם אל מול האידיאל – "בני האדם האמיתיים, לעומת זאת, הם רעים וטובים גם יחד".

ובכן, פיטרסון, כפסיכולוג קליני, דוגל בשיטת חינוך סבירה בהחלט, וזאת בניגוד להצגתו על ידי נועם א"ס – במאמרו "איך לחזור למאה ה-19 ב-12 צעדים פשוטים" ("ספרים", הארץ, 15.3.19) – ככזה הכותב על ההגיונות הישנים, אשר מחדש כביכול את "זכות דחיקת הנשים (מהמעמד הבינוני, לעניות אף פעם לא היה הלוקסוס הזה) חזרה לעבודות הבית, ענישה פיזית כאמצעי לגיטימי ואף הכרחי בחינוך ילדים, וכן חיוב המיליטריזם, בריונות בבית הספר וקוד הנאמנות השבטית". אגב, מכותרת מאמרו, "איך לחזור למאה ה-19 ב-12 צעדים פשוטים", ניתן ללמוד כי פיטרסון נתפס בעיני הכותב כשמרן אנכרוניסטי ומיושן.

אולם פיטרסון מסביר ש"קל לחצות את הגבול בין משמעת לעריצות ובין עונש להתעללות. משמעת ועונש יש ליישם בזהירות רבה. החשש מפניהם אינו מפתיע, אבל שניהם הכרחיים". במקום אחר הוא קובע כי "מעורבות הורית הגורמת אושר לילדים יכולה וצריכה לשמש כלי בעיצוב התנהגותם […] השאלה המוסרית הבסיסית אינה כיצד להגן על ילדים באופן מלא מכל אפשרות של כישלון או ביש מזל, כך שלעולם לא יתנסו בפחד או כאב, אלא כיצד למקסם את הלמידה שלהם, כך שיוכלו לרכוש ידע מועיל בעלות סבל מזערית".

כאשר פיטרסון מתמקד בכללי המשמעת, הוא מצטייר באופן שונה בהשוואה להצגתו על ידי א"ס, שהרי מבחינתו יש "שני עקרונות כללים של משמעת. הראשון: הגבלת מספר הכללים; השני: אכיפתם בכוח המזערי ההכרחי […] מהו אותו כוח מזערי הכרחי? דבר זה אפשר לקבוע רק בניסוי וטעייה". בסיכומם של הדברים, הוא כותב, "עקרונות משמעת ועונש ברורים, המאזנים בין חסד לצדק, מבטיחים קידום של בשלותו הנפשית והחברתית של הילד".

העיסוק בהתפתחותו התקינה של הילד הוא שלב מקדים לקראת הדיון על אודות הגבריות, כמו גם בנוגע להבניה חברתית ולמבנה ההיררכיות המעסיקים רבות את מחשבת פיטרסון. הוא תוקף את הפוסט-מודרניזם, על חלק מהוגיו, כגון דרידה, שגרס כי "מבנים היררכיים צמחו רק כדי להכיל את המעטים, הנהנים מהמבנה, ולהדיר את היתר". דרידה הוסיף וטען כי הפלגנות והדיכוי מובנים גם בשפה – מעצם הקטגוריות שאנו משתמשים בהן כדי לפשט באופן מעשי את מגעינו עם העולם. הוא גורס כי "אישה" קיימת רק כי הגבר יוצא נשכר מהדרתה. יש "זכרים ונקבות" רק משום שחברים בקבוצה ההטרוגנית הזו יוצאים נשכרים מהדרתו של מיעוט מזערי של בני אדם בעלי מיניות ביולוגית אמורפית.

פיטרסון יוצא נגד תפיסה זו ומסביר ש"כמעט אי אפשר להפריז בתיאור הרסנותה הניהיליסטית של הפילוסופיה הזו, השוללת את עצם החלוקה לקטגוריות, ומסבירה את האבחנה בין דברים כמכוונת תמיד רק לתכלית אחת: כוח. הבחנות ביולוגיות בין גברים לנשים? למרות הספרות המדעית הרב תחומית והענפה המצביעה על כך שההבדלים בין המינים מושפעים מאוד מגורמים ביולוגים, מבחינת דרידה וצאן מרעיתו – המרקסיסטים הפוסט-מודרניסטים – מדע הוא רק משחק כוח שנועד לתגמל את הנמצאים בראש הפירמידה בעולם המדעי. אין עובדות. המיקום בהיררכיה, והמוניטין של כישורים ויכולת הנובעים מכך, הם רק המצאות שנועדו לדחוק את רגליהם של אחרים ולתגמל באופן אישי ואנוכי את בעלי המוניטין האלו".

בדיון בין הפוסט-מודרניסטים למודרניסטים אני נמצא בצדם של האחרונים, אבל את פיטרסון יש לעמת דווקא אל מול הגישה המודרנית של הפמיניזם, בגרסה שנבנתה במחצית הראשונה של המאה ה-20. מתמיה למדי שבעולמו לא מצויה כל התייחסות למושכלות מודרניות אותן כתבה סימון דה בובואר כבר בשנת 1949. השיח שלה, שאולי הקדים את תקופתו, נסב על תהליך ניתוץ מיתוס הנשיות. לדבריה, הנשים החלו אמנם לבנות את חייהן העצמאיים, אך הן מתקשות לעשות זאת באופן מלא, שכן הן גדלו על ברכי נשים ובעולמן של הנשים, כשיעודן המקובל הוא נישואים  המשעבדים אותן בפועל לגבר. במקביל, היוקרה הגברית כלל לא נמחתה ועדיין נסמכת על יסודות כלכליים וחברתיים איתנים כתמיד. לאור עימות זה פיטרסון אכן מתויג כשמרן, אך לא בכל הקשר כפי שניתן ללמוד בהמשך.

על פי פיטרסון, אי אפשר אמנם להתעלם מהבניות חברתיות, אך הן לא חזות הכול. פיטרסון מסביר כי ההבדלים בין נשים לגברים טמונים בגורמים ביולוגיים ומפנה ביקורת כלפי החברה הסקנדינבית, השואפת ליצירת שוויון מגדרי, כאשר "מפליא לגלות שההבדלים האלו, המושפעים מאוד מגורמים ביולוגיים, בולטים במיוחד דווקא בחברות הסקנדינביות, שבהן נעשה מאמץ גדול במיוחד ליצור שוויון מגדרי. מצב זה הוא ההפך הגמור ממה שחוזה התפישה, הנצעקת כיום בקול גדול, שמגדר הוא הבניה חברתית. הוא לא. זה אינו דיון פתוח. הנתונים בידינו".

סוגיית ההסתכלות על התחרות שבין המינים לא נעלמה גם היא מעיניו של פיטרסון, אשר נקט באמירה לפיה "בנים אוהבים להתחרות, והם לא אוהבים לציית, במיוחד כשהם בגיל ההתבגרות". אולם לשיטתו, "בנות יכולות לשחק, למשל, במשחקי בנים, אך בנים נוטים להירתע ממשחקי בנות. אחת הסיבות לכך היא שכאשר בת מנצחת בתחרות היא זוכה לכבוד, וכאשר היא מפסידה לבן כבודה אינו נפגע […] בנים, לעומתן, יכולים לזכות רק בתחרות בהיררכיות של הבנים. אם הם יהיו טובים במה שמוערך בעיני הבנות הם יאבדו ממעמדם בין הבנות וגם בין הבנים".

עם זאת, בראייתי, תחרות, ניצחון ומעמד היררכי בין גברים או בין נשים המקנה "כבוד", אינם אלמנטים ביולוגיים אלא חברתיים, ומפליא שאין פיטרסון עומד על כך. בדיונו בנוגע לעובדה לפיה נשים מעדיפות בן זוג עובד, ורצוי ממעמד הגבוה משלהן, נדרש פיטרסון לבצע שימוש באימהות, הפוגעת בעצמאותן של הנשים, וכי "ישנה סיבה הגיונית מספקת להעדיף פרטנר שמפצה על אובדן עצמאות, אם כי להעדפה הזו יש בסיס ביולוגי. אישה המחליטה לקבל אחריות על צאצא אחד או יותר, איזו סיבה יש לה לבחור לעצמה בן זוג בגיר שנחוץ לטפל גם בו?". במילים אחרות, לפי פיטרסון העדפת בני זוג מסוימים בעיני נשים נובעת משיקולים "ביולוגיים", אך האם לא מדובר בבחירה המבוססת דווקא על תת-מודע? האם בחירת בן הזוג בהכרח כרוכה במחשבה על איכות הגנים של הצאצאים? ומה ביחס לבחירת בן זוג כשמראש אין רצון להוליד צאצאיהם?

עיסוקו הקצר של פיטרסון בנשים חד-הוריות מצביע על הבעייתיות שבצורת החיים שלהן, שכן לדבריו "לילדים בבתים ללא אב יש סיכוי גדול פי ארבעה להיות עניים. ילדים ללא אב נמצאים בסיכון מוגבר להתמכרות לסמים ולאלכוהול. ילדים החיים עם שני הוריהם הביולוגיים נוטים פחות לחרדה, לדיכאונות ולהתנהגות עבריינית, מילדים החיים עם הורה אחד או שניים שאינם ביולוגיים". לדידו ניתן להוסיף את העיקרון השלישי שהוא מדבר עליו, לפיו "הורים באים בזוגות". אולם טענות אלו על הילדים מעלים בהכרח  את השאלה: מה יוסק ממצאי מחקר על מצב ילדי הורים שהתגרשו בטוב, לעומת ילדי הורים שהתגרשו ברע?

סוגיית ההיררכיות החברתיות, שהוזכרו לעיל, קשורות קשר הדוק לשאלת הכוח. ובכן, לזכותו של פיטרסון ייאמר שאין הוא מתעלם מהכוחניות המובנת בחברה, ומדגיש ש"כוח הוא אחד המניעים הבסיסיים אצל בני אדם. אנשים חותרים להגיע לפסגת הפירמידה ומעמדם בהיררכיה חשוב להם. אבל (וכאן נבדלים הפילוסופים במשקל נוצה מהפילוסופים במשקל כבד) העובדה שלכוח יש תפקיד  כמניע אנושי אין משמעותה שזהו המניע היחיד או אפילו הראשי".

פיטרסון קבע כי "שאיפות טובות יותר קשורות בפיתוח האופי והיכולת, ולא בצבירת מעמד וכוח. מעמד אפשר לאבד, אופי ילך איתכם לכל מקום שאליו תפנו ויסייע לכם להתמודד עם קשיים". במקום אחר הוא גורס ש"כל אחד זקוק ליעד קונקרטי מסוים – שאיפה ומטרה – כדי להגביל את הכאוס ולהבין את חייו. אך את המטרות הקונקרטיות יש להכפיף ל"מטרת על", ועל פיה להגדירן. מטרת העל יכולה להיות "חיים בדרך האמת".

ביטוי זה מתחבר לדיון על אודות תרבות ודת. לטענת פיטרסון, "תרבות היא מבנה דכאני. כך היה תמיד. זו עובדה קיומית בסיסית, נצחית ואוניברסלית. המלך העריץ הוא אמת סמלית, קבוע ארכיטיפי. מה שאנו יורשים מהעבר הוא עיוורון מבחירה, הוא ידע מיושן, רוח רפאים, מכונה ומפלצת. אנו החיים, משימתנו התמידית היא להציל את התרבות, לתקן אותה ולהשגיח עליה בערנות ובתשומת לב שלא תהפוך עריצה מדי. כל מבנה תרבותי מקבע את הפרט ומוחצו כפטיש לתוך תבניות של מוסכמות חברתיות מוכנות מראש. כך אובדת כמות אדירה של פוטנציאל הגלומה בנו. אך יש לתרבות גם תועלת עצומה. כל מילה שבפינו היא שי מקודמינו. כל מחשבה שאנו חושבים כבר נהגתה בעבר על ידי מישהו חכם מאיתנו".

סיפא הדברים מבטאת את שמרנות המחבר, המוצא בדתות חשיבות בשל עיסוקן "בהתנהגות  הנאותה. במה שאפלטון כינה 'הטוב'. אדם המשרת את האמונה באמת אינו מנסה לנסח רעיונות מדויקים על הטבע האובייקטיבי של העולם […] תחת זאת הוא חותר להיות 'אדם טוב'. יכול להיות שלדידו 'טוב' אנו אלא 'ציות' עיוור. לכן זרם הנאורות הליברלי המערבי התנגד לאמונות הדתיות. אכן לא די בציות, אבל לפחות זו התחלה: אם אין לכם בכלל מסורת והדרכה, אינכם יכולים לכונן לבדכם שום דבר, לא תדעו אל מה לכוון ולא תדעו איך ללכת בדרך הישר, גם אם המטרות שלכם נכונות. כשתיכשלו תסיקו: 'אין שום דבר לשאוף אליו'. ואז אתם אבודים. לכן רצוי שיהיו אלמנטים שמרניים בדתות. מערכת ערכים שאינה מספקת מבנה ערכים יציב היא חסרת ערך. מה התועלת במערכת ערכים שאינה מצביעה על סדר גבוה יותר? […] ושוב: זה לא אומר שצייתנות מספיקה. אדם ממושמע הוא לפחות כלי שחושל היטב. מעבר למשמעת ולדוגמה יש כמובן צורך בחזון, כלי צריך תכלית". הוא חוזר על שמרנות מסורתית זו גם במקום אחר, בכותבו כי "הסתמכות על מסורת יכולה לסייע בקביעת מטרות. הגיוני לעשות את מה שבני אדם נהגו לעשות מאז ומתמיד, אלא אם יש לכם סיבה טובה מאוד שלא לעשות כן".

אולם גם כאשר מבקרים את שמרנותו, בהתבססו על המסורת, הרי שיש לשים לב לעצתו כפסיכולוג, ולא כהוגה, באומרו: "אבל גם אם המטרה מסורתית, יש לכוון אליה בעיניים פקוחות. יש לכם כיוון, אך אולי זהו הכיוון הלא נכון. יש לכם תכנית, אך ייתכן שהיא אינה בנויה כהלכה".

פיטרסון גרס ש"קיום שקרי ולא אותנטי הוא מבשרה של הטוטליטריות החברתית". קיום אותנטי של מימוש עצמי הינו חוט השני המקשר בין חלקי הספר כולו. לצורך הדגמה, טען כי "עליכם לנסח במדויק את עקרונותיכם, כדי שתוכלו להגן על עצמכם מפני אנשים שינסו לנצל אתכם […] עליכם להיות ממושמעים. לקיים את ההבטחות שהבטחתם לעצמכם […] אל תמעיטו בכוחם של חזון ויעדים […] בחרו את היעדים, ונסחו את מהות הקיום שלכם. מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך".

בנקודה זו יש לגעת בסוגיית ההקרבה העצמית, לה מעניק פיטרסון חשיבות גדולה, ודומה כי היא אינה אינטואיטיבית בהקשר של השיח על מימוש עצמי. על פי נקודת המוצא של פיטרסון, רעיון ההקרבה העצמית מעוגן עמוק בתרבות המערב; בהשראת הנצרות, אשר ינקה את שורשיה ממיתוס קורבנו של ישו. קשה לערער על כך שכלל יסוד בתרבות הזו הוא "הקרב את עצמך למען אחרים". אך פיטרסון ממהר להסביר שקורבנו של ישו הוא בגדר משל "לדרך שבה אפשר לקבל את עובדת היותנו בני תמותה, את בגידת האדם ואת העריצות באופן הרואי, אך ללכת לצד האל למרות העיניים שנפקחו, הידע והמודעות העצמית. זו אינה הוראה להפוך עצמך לקורבן בשירותם של אחרים. הקרבה למען האל אין משמעה לסבול בשקט ומרצון כשאדם או מוסד תובעים מאתנו שוב ושוב יותר משהם מעניקים לנו בתמורה. פעולה כזו היא תמיכה בעריצות והסכמה לכך שינהגו בנו כעבדים. אין כל ערך מוסרי בהפיכת עצמך קורבן בידיו של בריון, גם אם הבריון המתעלל הזה הוא אתה עצמך".

נועם א"ס, שמאמר הביקורת שלו כנגד פיטרסון ב"הארץ" הוזכר בתחילה, רואה את פיטרסון כהוגה שמרן, בעוד שהאחרון הוא פסיכולוג קליני שכתב ספר עצות, ולא ספר הגות פילוסופי. הרי בסיכום ספרו, דבריו של פיטרסון הם פסיכולוגיים במובהק. כך, למשל, הבירור בין להיות צודק בוויכוח לבין לחיות בשלום עם בן הזוג, שהרי "במקום שבו אנו צודקים לא תצמח שלווה". הטוב שהאדם אמור לעשות אינו בעיני האלוהים, שכן התשובה לשאלה 'מה עלי לעשות מחר?' היא 'את הטוב ביותר שאפשר בפרק הקצר ביותר'". ואם השאלה מתרחבת ל'מה עלי לעשות עם החיים שלי?', הרי התשובה היא "להתכוון לגן עדן ולהתמקד בהווה", או "כוונו עצמכם נכונה ורק אז התמקדו בהווה".

אולם ביקורתו של נועם א"ס נגעה גם לכך שפיטרסון מצדד לכאורה בדרוויניזם חברתי ובשוביניסטיות דתית. כך, למשל, הוא כותב במאמרו: "המדריך הרוחני שלו מתעקש על גורם אחד ויחיד שדרכו ורק דרכו כל הממצאים המדעיים והנוסחאות היונגיאניות מתארגנים למבנה שלם בעל משמעות – דמותו של ישוע מנצרת כמופת האולטימטיבי של ארכיטיפ הגיבור. בשביל פיטרסון, מעמדו הייחודי של המשיח הצלוב נובע ישירות מהסבל האינסופי שעמס על עצמו כדי לזכות את כלל האנושות. הגותו   כולה נתלית בסיפור הבשורה כמודל פיענוח יחיד במינו שרק בכוחו לתרגם את האימה והסבל חסרי הפשר של הקיום לכדי דרך יחידה לחייב את הקיום הזה ולמרות זאת. זו תרופת נגד לכאוס. בלעדיה כל הדרכים מובילים לגיהינום, כולל רעיונותיו שלו".

נשאלת השאלה, אם כן, מה המקום שתופסת אמונתו הדתית של פיטרסון בישו? הוא כותב לא רק על ישו, אלא גם על הכנסייה ועל האמונה הדתית ככלל. כשמרן הוא יוצא מנקודת הנחה לפיה "המבנה הדוגמטי של הכנסייה הוא מבנה ממשמע הכרחי. תקופה ממושכת של אי חופש – כלומר דבקות במבנה פרשני אחד – הכרחית להתפתחותה של מחשבה חופשית. הדוגמה הנוצרית סיפקה את אי החופש הזה. והדוגמה מתה, לפחות במחשבת המערב המודרנית. היא התפוגגה יחד עם אלוהים. אבל מה שצמח מגווייתה הוא דבר מת אף יותר, דבר שמעולם לא היה חי: ניהיליזם לצד נטייה מסוכנת לרעיונות חדשים, חובקי כל ואוטופיים. אחרי מותו של אלוהים צמחו הזוועות הקולקטיביסטיות הנוראות של הקומוניזם והפשיזם, כפי שדוסטוייבסקי וניטשה חזו שיקרה. ניטשה  גרס כי אחרי מותו של האל יצטרכו בני אדם להמציא את הערכים שלאורם יחיו. מנקודת מבט פסיכולוגית, זהו המרכיב החלש ביותר בהגותו: איננו יכולים להמציא את ערכינו, משום שאיננו יכולים לכפות על נשמתנו את מה שאנחנו מאמינים בו. זו התגלית הגדולה של קרל יונג – שנבעה במידה לא מבוטלת ממחקר מעמיק של הבעיות שהועלו אצל ניטשה". וכאן כותב פיטרסון תובנה כפסיכולוג: "אנחנו מתמודדים נגד הרודנות של עצמנו לא פחות מכפי שאנחנו מתמרדים נגד רודנותם של אחרים. אני לא יכול פשוט להורות לעצמי לפעול, וגם לא אתם. 'מהיום, אפסיק לדחות דברים', אני אומר, אבל אני דוחה את המימוש למחר […] יש לי טבע משלי […] וכך גם לכולנו. עלינו לגלות טבע זה ולהתמודד אתו, ורק אז נוכל להשלים עם עצמנו. עלינו לגלות מה אנחנו באמת ומה הדבר שאנחנו יכולים להיות באמת, בידיעה מי אנחנו באמת. עלינו להתחיל מלמטה כדי שנוכל לטפס למעלה".

נועם א"ס מבקר את פיטרסון בעיקר על תפיסתו בדבר דרוויניזם חברתי, כאשר טען כי "בתוך כל המגוון הבלתי נדלה של היגדיו  ניתן  לבודד עיקרון-על פוליטי אחד החולש על כולם ומכנס אותם, עיקרון שממנו  אי אפשר להתחמק […] בכל העמודים של הספר שמו אינו מופיע במפורש ולו פעם אחת. עיקרון העל הזה הוא דרוויניזם חברתי. זו הפרדיגמה הפוליטית שסביבה מאוחדים אלה שמאמצים את תורתו של פיטרסון".

אולם מהלכו של פיטרסון מורכב מכפי שניתן להבין מדרך הצגתו על ידי א"ס. לשם ההדגמה אתייחס לדבריו המורכבים של פיטרסון בנוגע לנצרות, כאשר גרס ש"הדבקות הדוגמטית בעיקרי האמונה של הנצרות […] הניבה שלוש תוצאות שחיזקו זו את זו. ראשית, פיחות במשמעות החיים עלי אדמות, שכן רק לעולם הבא הייתה חשיבות. הדבר גם הביא לכך שאפשר היה להתעלם מהסבל הקיים כאן ועכשיו ולהשתמט מאחריות זו. שנית, קבלה פסיבית של המצב הקיים, משום שאי אפשר לזכות בגאולה בכל מקרה באמצעות יגיעה בעולם הזה […] ואחרונה, זכותו של המאמין לדחות כל נטל מוסרי ממשי (לבד מהכרזת האמונה בישועה באמצעות ישו), משום שישו ממילא עשה את כל העבודה הקשה". לדברים אלו אין כל ביטוי בביקורתו של נועם א"ס. זאת ועוד, בהמשך כותב פיטרסון על  חשיבות ביקורתו של דוסטוייבסקי כלפי הנצרות הממוסדת, אשר השפיעה רבות גם על ניטשה. פיטרסון הסיק כי הם [דוסטוייבסקי וניטשה] "הבינו שחופש, ואפילו היכולת לפעול, דורש ריסון. משום כך, שניהם הכירו בהכרח בדוגמה של הכנסייה. הפרט חייב להיות מרוסן ויש לעצבו לפי תבנית, אפילו עד סף הרס, באמצעות מבנה משמעי בהיר ומגביל, כדי שיוכל לפעול באופן חופשי ובתבונה".

בסופו של דבר, ספרו של פיטרסון הוא ספר עצות לאדם הממשי המודע למותו, הסופג מכות בחייו הקצרים והכואבים. אין ספר זה בא לקבע את הגבר הלבן כמי שעומד בראש הפירמידה, הגם שמבחינת יחסי נשים וגברים, פיטרסון מתעלם מההבניה החברתית ממנה סובלת  האישה, בהציגו את ההבדלים הביולוגיים שבין המינים.

נועם א"ס מסיים את מאמרו בטענה לפיה פיטרסון אינו עוסק בסוגיות כמו "פוליטיקת הזהויות והחיפוש ההכרחי אחר דרכים חדשות לקיום הדדי בחברה גלובלית רב-תרבותית, רב-מינית, רב-מגדרית, נטולת ודאויות מוכרות, כעובדה קיימת ששום חומה בגבול מכסיקו לא תפתור. ואם נשים וטרנסג'נדריות הן אלו שנועדו להוביל עכשיו את המסע אל תוך הכאוס, פיטרסון יצטרך לעמוס גם את הסבל הזה על שכמנו".

אכן בסבל רב עוסק פיטרסון בספרו. הספר אמנם בעייתי מבחינת ההשקפה המבחינה בין מין למגדר, אבל אין הוא עוסק בעיקר בכך, אלא בראש ובראשונה בהתנהלותו של האדם הממשי בחייו. כפסיכולוג קליני, תרומתו של פיטרסון היא בשאיפתו למנוע מהאדם להיכנס לשפל או להוציאו משם, ולשרטט לו עתיד יותר טוב.