בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת סרט: סאלח, איפה הפנקס האדום שלך?...

ביקורת סרט: סאלח, איפה הפנקס האדום שלך?

,
תגובה לדברים הקשים שעלו מן הסרט, מראי הליברליזם.

כל מי שצפה בסרט 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' חש חלחלה עמוקה לנוכח הקיפוח המובנה שהופעל כנגד יוצאי עדות המזרח בעת הקמת עיירות הפיתוח. במהלך הסרט נחשפים לראשונה פרוטוקולים העוסקים בהחלטות הקשות שהתקבלו בעניינם של העולים ממרוקו. הצופים נותרים המומים כשעל המסך מופיעים ביטויים שעד היו שמורים לתקופות אחרות: "נתתי הוראה לנהג, המשאית הייתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה". הקול של ירון לונדון מקריא, במבטא אופייני לתקופה, את הכתוב בפרוטוקולים שבהם נאמרים הדברים ללא בושה: "הם היו בידינו כחומר ביד היוצר".

כל אחד מהצופים הרגיש חובה מוסרית להתנער ולגנות את הדברים שאותם ראה. משום כך, מקומם במיוחד לצפות בפרופסור אלישע אפרת מתרץ ומסביר את ההתנהגות בשלל תירוצים שונים – החל בשואה, דרך מלחמת השחרור וכלה בטענות ביטחוניות שונות שחייבו אותם לפזר את האוכלוסייה בכל שטחה של המדינה.

בדרך החוצה שמעתי שיחות רבות מסביבי, כולן עם מסקנות נחרצות מהסרט – "חייבים לחשוף את הפרוטוקולים תכף ומיד!"; "הפתרון הוא חינוך נגד גזענות, רק כך אפשר יהיה למנוע דברים כאלה בעתיד"; או "המדינה חייבת לקחת אחריות ולתקן את העוולות שביצעה, מדינת רווחה עכשיו!". אני עצמי הרהרתי בליבי על אודות המסקנות השונות, עם חלקן הסכמתי יותר ועם חלקן פחות. חשבתי גם על מסקנה נוספת שמקומה בין הפתרונות השונים נפקד משום מה – אם המדינה אשמה, ראוי דווקא להקטין אותה.

לנוכח המצב הנורא ששרר בעיירות הפיתוח בשנות הקמתן, נשאלו התושבים בראיון בסרט מדוע לא עזבו? התושבים סיפרו כמה פעמים כי אם היו בוחרים לעזוב את עיירות הפיתוח מצבם היה גרוע עוד יותר, משום שהיו שוללים מהם את השיכון שהגיע להם, ולא היו נותנים להם לעבוד, משום שהם לא היו חברי מפא"י. האפשרויות שעמדו בפני בני עדות המזרח שהובאו ארצה היו אפוא – תקבלו את מה שמדינה החליטה להקצות לכם בתנאים שלה או שלא תקבלו כלום. אולם במדינה שבה שליטת הממשלה במשק מובנת מאליו, לא לקבל דבר מהמדינה אינו בא בחשבון; וזאת, משום שהיא זו שמחלקת מחדש את העושר. מרגע שהמבנה החברתי הוא כזה שבו הממשלה מחלקת מחדש את העושר, הכוח נתון בידה לעשות זאת לפי נטיות ליבה, יהיו גזעניות ובלתי צודקות כפי שיהיו.

הממשל הישראלי לא קבע בחוק כי התושבים שהגיעו מעדות המזרח חייבים לגור בעיירות הפיתוח, בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. תחת זאת יצרו אנשי מפא"י מערך ביורוקרטי שמנתב את ההטבות לאנשי שלומם. מי שלא הכיר את האנשים הנכונים, לא ידע לתחמן את המערכת, ומי שלא היה בצבע הנכון נידון לקבל פחות מהיד הענקית שהחליטה למי לתת וכמה לתת.

קשיי הקליטה היו קיימים, כמובן, גם לו היה בארץ שוק חופשי למופת. אנשים שגורשו ממדינות ערב ללא רכושם והגיעו ארצה מחוסרי כל, לא יכולים היו להסתדר ללא עזרה כלל. אלא שחבילת סיוע זמנית ומקומית הייתה מועילה להם הרבה יותר ממלכודות העוני שיצרה המדינה במו ידיה. מובן שהתפיסה הגזענית לפיה בני עדות המזרח הם פרימיטיביים ואינם מסוגלים לעזור לעצמם, תרמה גם היא לאפוטרופסות השלומיאלית שהפעילה המדינה עליהם. אילו הסתפקה המדינה בסיוע בסיסי בלבד לאנשים הזקוקים לכך, ולא הגבילה בד בבד את יכולתם להתקדם בסולם החברתי-כלכלי, היה מצבם טוב לאין שיעור.


אריה גרין

סטודנט לתואר ראשון בפילוסופיה, מחשבת ישראל ולימודים הומניסטיים במרכז האקדמי שלם, ובוגר תכנית אקסודוס למחשבה שמרנית.