ביקורת סרט: "סיפור אחר" של אבי נשר – עקידת יצחק פרטית על רקע מציאות ירושלמית

עקדת יצחק לדורות

עקדת יצחק היא מהאירועים המוכרים ביותר בתרבות המערבית אך בד בבד היא אחד האירועים הבלתי מפוענחים בהיסטוריה שלנו כעם. אלמנטים חידתיים רבים מצויים בפרשה הקצרה, בה אב עולה ההרה לעקוד את בנו. האמנם זהו אברהם, אנו שואלים את עצמנו, אברהם אבי האמונה? האם זאת דרכו של האל? ואם לא, אז כיצד מהתל האל במאמינו היחיד? תהיות אלו, ורבות אחרות, נטועות עמוק בתוך השיחה הסתומה שבין אברהם ליצחק העולים יחד להר, ולאחר העקדה הם נוכחים בדממה שבין אלוהים לאברהם. לא פלא אם כן, כי במשך הדורות ניסו מאמינים רבים למצוא פשר בעקדת יצחק. כמדומני שסרטו האחרון של אבי נשר, "סיפור אחר", הוא ניסיון נוסף ומעניין לשפוך אור על הסיפור המקראי.

אך ראשית, נפתח בשאלה היסודית: מה לנו ולעקדה? מה לנו ולהקרבת קורבנות אדם? הדתות המודרניות, אנו רוצים להאמין, אינן מיוסדות על קורבנות, קל וחומר לא על קורבנות אדם. אך המציאות טורחת להזכיר לנו שאין זו אלא אשליה, כשם שהאנושות לא וויתרה על אכילת חיות (בטקסיות לא מבוטלת יש לציין) כך היא לא ויתרה על הקרבת קורבנות. אז נכון, לא עוקדים אנשים ושוחטים אותם על גבי המזבח, אך 'הקרבה'היא מושג שאנו מכירים מחיי היום יום. מובן מאליו כי עלינו להקריב עבור משפחתנו, כמעט כולנו מקריבים שנים אחדות עבור עמנו, ומה לא נעשה עבור ילדינו. אלו לעיתים קורבנות שאנו בוחרים לעשות, אך לעיתים הם קורבנות שהסביבה שלנו דורשת, או לכל הפחות מצפה מאיתנו. אני רואה בקורבנות אישיים אלו נקודת ממשק שיש לנו עם העקדה המקראית.

אני כמובן לא הראשון שרואה בעקדה הד לחייו. דוגמה צורמת אחת היא מסעות הצלב באשכנז, בהם אבות ואמהות נטלו את חיי ילדיהם על מנת לשמר את תומתם. את העקדה הבלתי נתפסת הזאת תיעדו בני התקופה בקינות קשות הנקראות עד היום בבתי כנסיות. להבדיל, בעקדה שלנו כיום, כמדינה ריבונית וחזקה, אנו שולחים את בנינו ואחינו לשדה הקרב ומבינים כי לולא הם לא נוכל לעמוד אנו כאן. זאת עקידה מדעת, עקידה מבחירה, אך עבור אב ואם השוכלים את בנם זאת עקדה לא פחות קשה. אלו כמובן צורות אחדות, וקיצוניות,של הקרבה, אך יש גם עקדות יותר עדינות, עקדות של חיי היום יום. באלו האחרונות עוסק סרטו של אבי נשר.

סיפור אחר

"סיפור אחר" בנוי היטב, עם עלילה טובה, צילום מדויק ופסקול מצוין. הסרט מספר את סיפורה של משפחה מפורקת אחת. יונתן (יובל סגל) החי בארצות הברית, טלי (מיה דגן) החיה לבדה בארץ, ובתם ענת (ג'וי ריגר) החוזרת בתשובה וכופרת בדת הוריה. המשפחה המפורקת הזאת מתכנסת, באופן די אירוני, על מנת למנוע את הקמתה של משפחה חדשה: החתונה של ענת עם שחר (נתן גושן), חתונה שבעיני הוריה של ענת נתפשת כחתונה הישר לעומק העולם החרדי. שימו לב, למרות הפוטנציאל, זהו אינו סרט על יחסי חילונים חרדים. אבי נשר אינו פותח צוהר למתח הפוליטי והחברתי שאנו כולנו מכירים, לא מפרש אותו, ולתחושתי אפילו לא מנסה להבין אותו. הסיפור החרדי-חילוני הוא רק רקע לפחד של אב המאבד את ביתו ולנחישות של אם להציל את ביתה ממה שהיא רואה כאסון. במובן זה, אותו סיפור היה יכול להיות מסופר מהכיוון השני: של הורים חרדים המפחדים לאבד את בנם או בתם לעולם החילוני. הורים רוצים שהילד יהיה שלהם, ילך בדרכם, גם (ואולי בעיקר) כשהם לא בדיוק הורים למופת.

אך למקרה שהקשר של סיפור זה לעקדה לא מספיק מובן, "סיפור אחר" מספק לנו פירוש צמוד. לצד קו העלילה המרכזי, שלמה (ששון גבאי), אביו של יונתן, מטפל ברמי ושרי (מעיין בלום ואביגיל הררי) הנמצאים בתהליכי גירושים מתקדמים ונאבקים על משמורת לבנם. שני ההורים הצעירים, רמי ושרי, רוצים בן בדמותם, ושרי אף מגדילה לעשות ועוקדת, ממש כפשוטו – קושרת את בנה לאשרה. לבן אגב, קוראים איזיהו, כלומר יצחק. אז איני רוצה לספר בדיוק כיצד רמי, שרי ואיזיהו נארגים בסיפור, לשם כך תאלצו לראות את הסרט, אך אנו מוצפים בתזכורות לכך שאכן מדובר בסיפור מחדש של סיפור העקדה. החל מתמונה בסלון של רמי ושרי, דרך השם של שניים מהגיבורים המרכזיים (שרי ואיזיהו) וכלה בסצנת הסיום המהווה עקדה לכל דבר. סצנת סיום זו אף מתרחשת במיקום ובאופן המחקים את מקומה של העקדה המקראית על פי המסורת.

העקדה הפרטית

"כאשר נולד לך ילד", אומר שלמה אביו של יונתן, "נולדים בעצם שני ילדים, הילד שדמיינת והילד האמיתי", או במילים אחרות, הילד שהוא חלק מהסיפור שלך והילד שהוא לב ליבו של סיפור אחר. הורים בטוחים שהילד שלהם הוא המשך שלהם, יעשה את מה שהם לא עשו, יצליח איפה שהם לא הצליחו, אך אין זו אלא סוג של עקדה. זה הסיפור של אברהם העוקד את בנו יצחק למזבח, זה הסיפור של איזיהו הנקרע בין הוריו, ובשלב מאוחר יותר בחיים זה הסיפור של יונתן וטלי שאינם מאפשרים לבתם לחיות את חייה. כשם שליצחק יש סיפור אחר מזה של אביו אברהם, כך לנו יש סיפור אחר מזה של הורינו, וכך לילדנו יהיה סיפור אחר משלנו.

כפי שפתחתי, במשך הדורות ניסו רבים למצוא פשר בעקדה. היו לדוגמה דרשנים שקבעו כי היא אינה אלא התגרות של השטן ובכך רמזו לספר איוב. דרשנים אלו סבורים כי איננו מבינים את מחשבות האל ולעולם שומעים את השטן המרצד בינינו לבינו. הרמב"ם לעומתם קובע כי אין כאן אלא אות לוודאות האמונה, הצלילות הבלתי נתפשת של האדם הרציונלי. פירושים מודרניים יותר יאמרו כי אברהם דווקא נכשל בניסיון; האל ביקש כי אברהם יתנגד לו, יעמוד כנגדו, אך נוח לו לאברהם להקריב את בני ולהישמע לצו האל הנובע מתוכו. תשובתו של אבי נשר פשוטה יותר: אברהם עלה לעקדה עם אקדח אך בלי מחסנית. הוא מעולם לא התכוון לשחוט את בנו, אך הוא בהחלט התכוון לעקוד אותו, לכבול אותו לאמונתו שלו. אברהם, רועה הצאן, רוצה לאלץ את בנו, עובד האדמה, ללכת בדרכו, אך הוא אינו אב המסוגל להרוג את בנו. לפי הנרטיב המקראי אגב, אברהם ויצחק שוב לא דיברו, ואולי אפילו לא נפגשו, אחרי העקדה.

בשורה התחתונה אולי יש כאן מסרים טריוויאליים, כמעט מובנים מאליהם. בנוסף, אבי נשר נופל בפח של פתרונות קלים מיד, ובוחר בסוף טוב לעלילה שלא מצדיקה אותו. אך יחד עם זאת, הסרט בהחלט מצליח לספר סיפור של יחסים אנושיים מורכבים בו בני אדם קשורים בקשרי אמת לכל הסובבים אותם. במובן זה "סיפור אחר" הוא כאמור סיפור אנושי, על הבחירות שאנו עושים והבחירות שעושים עבורנו הורינו.

העקדה הישראלית

לסיום, למרות שזה אינו הסיפור המרכזי, כמדומני שלא ניתן להתעלם מהתפאורה הירושלמית. יתכן שלכל משפחה יש סיפור אחר, אך סיפורים אלו כולם מתרחשים בירושלים בה הרחוב מלא כל הזמן בכל הסיפורים. ערבים, מוסלמים, נוצרים, חילונים וחרדים. כל אלו יחד מרכיבים את הרחוב הירושלמי וגם אם נרצה שסיפורנו יהיה סיפור אחר, הסיפורים של כולנו עקודים זה בזה.

לכן אני כל כך אוהב סרטים שמתרחשים בירושלים, ובעצם לכן אני כל כך אוהב את ירושלים. בעיר הקדושה ניתן למצוא כמעט את כולם: חילונים, חרדים וערבים, ואלו בעל כרחם מספרים סיפור של דו קיום. ירושלים היא עיר דורשת, לעיתים קשה, אך היא אוצרת בתוכה את כל מה שטוב וכל מה שרע במדינה שלנו. כי כל עוד נחיה כאן, יהיו לנו חברים, אחים, ואולי גם ילדים, שלא ידבקו באמונתנו. הקשרים שלנו עם הסובבים אותנו הם קשרים הכרחיים, אנו בוחרים בהם מידי יום, ולעיתים קרובות הופכים קשרים אלו לחבלים של עקדתנו.