בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת תיאטרון: "ספר דוד המלך" – ב...

ביקורת תיאטרון: "ספר דוד המלך" – בין קריאה ביקורתית לקריאה שטחית

,
ביקורת המקרא תרמה ותורמת עוד רבות להבנתנו את התנ"ך בתור הספר הנצחי של העם היהודי. לאתגר את המסורת זה דבר מבורך, אך לא כל קריאה חתרנית היא בהכרח קריאה עמוקה. ביקורת תיאטרון על מחזה מאת רועי חן על פי ספרו של שטפן היים - "ספר דוד המלך".

ביקורת ואתגר

יש לי חבר חילוני שאוהב לאתגר את ההלכה. לא, הוא אינו חובב מסורת חלילה, גם לא מאמין בסתר, הוא פשוט אוהב לאתגר מערכות, לשאול שאלות ולמצוא סתירות. כאשר ניתן לעשות זאת במדע, בפיזיקה, מה טוב, ואם ניתן לעשות זאת במערכות אחרות, גם טוב. אני נהנה מזה, משום שבכל מערכת, אנושית ושאינה אנושית, קיימות סתירות וקיימים חורים שאיננו יודעים להבין, ואין טוב מהחידה והסתירה, על מנת לעמוד על חוסר הבנה זו ועל דרכים לשפרה. כך הוא יכול לדוגמה לאתגר את מושג השבת דרך מעבר פתאומי של קו התאריך, או לכל הפחות של מעבר שעות בין אזורים שונים, וכך הוא יכול להקניט ולומר אם בשר וחלב אסורים, כגדי בחלב אמו, אז מדוע לא נאסור את המקרה המובהק אף יותר של ביצה ותרנגלות? אכן שאלות ראויות.

עם זאת, כמדומני, אלו מביננו שמכירים אך במעט את עולם ההלכה, ובאמת שלא צריך הכרות עמוקה לשם כך, מחייכים כעת, כי אנו יודעים ששאלות אלו ורבות כמותן כבר נידונו ארוכות בספרות ההלכה. החזון איש ורבים בעקבותיו נענו וחלקו בשאלת חציית קו התאריך, וכבר הראשונים (ואציין כאן רק לספר החינוך) דנו ארוכות בטעמים לאיסור בשר בחלב תוך התייחסות מפורשת לדוגמה הנ"ל. השאלות ראויות, וטוב להן כי נשאלו, קל וחומר בידי חברי שאינו מכיר את עולם ההלכה, אך אל לנו לטעות – קודמינו לא היו טיפשים. בכמעט כל המקרים הם ידעו לשאול את השאלות הקשות וידעו גם להשיב תשובות ראויות.

כאן אני נזכר, אם להביא דוגמה מתחום אחר, בפעם הראשונה שקראתי בכתבי אפלטון, ונפעמתי לגלות כי כבר הוא נתן את הדעת על רבות מן השאלות הפילוסופיות המעסיקות אותנו עד היום. כשם שאפלטון ידע ועמד על שאלות שמהוות עד היום הבסיס ללימודי פילוסופיה, כך ספרי התנ"ך מחד, וחכמינו בעלי המשנה, התלמוד והאגדה מאידך, ידעו לעמוד ולחשוף חוויות דתיות ואנושיות המלוות אותנו עד היום. בפרט הם ידעו גם לבקר את עצמם. אם להביא דוגמאות אחדות: כבר קודמינו ידעו והיו מוכנים להציע כי ספר שלם במקרא, איוב, לא היה ולא נברא אלא משל היה, ובאותה סוגיה גם לקבוע כי ספרים אחדים בתנ"ך אכן נכתבו על ידי כותבים שונים (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא דף ט"ו ע"א). אף היו מן הראשונים (רבי אברהם אבן עזרא בספרד של המאה השנים עשר, רבי משה בן נחמן בספרד של המאה השלוש עשרה, ועוד) שידעו לשים לב כי התנ"ך עצמו מבקר את גיבוריו הגדולים ביותר, כאברהם, יצחק, יעקב – וכן, גם דוד ושלמה – על חטאיהם.

ספר דוד המלך

האמת שחשבתי שכל זה פשוט וידוע, אך אחרי שנקלעתי בסוף שבוע שעבר למחזה החדש של תיאטרון גשר, "ספר דוד המלך", שוב איני בטוח. המחזה, כפי שמוצהר באתר של תיאטרון גשר וכפי שברור לכל צופה כבר מרגעיו הראשונים של המחזה, מבקש להפגיש את האינטלקטואל המודרני ובאופן יותר ספציפי, ההיסטוריון על שאלותיו וכליו המודרניים, עם חצר המלוכה של שלמה המלך. המצלמה, מסך הקולנוע, וההיסטוריון איתן בן הושעיה (אלון פרידמן) הם הראשונים שעולים על במת התיאטרון, ובהתחשב בכך שהסיפור מתרחש בממלכת שלמה של תחילת האלף הראשון לפני הספירה, ברור כי רועי חן, מחבר המחזה לא חושש לשפוט את העבר באמצעות ההווה. אנכרוניזם תגידו? אז תגידו. חן לא מתבלבל ועומד בתוקף על זכותו כקורא מודרני לקרוא קריאה ביקורתית ושופטת את המקרא. המחזה, המבוסס על ספרו של שטפן היים, מתיימר אם כן לבחון מחדש את התהליך של כתיבת התנ"ך, ודרכו לעמוד על שאלות של אמת היסטורית מהי, ועל האופן בו שליטים עריצים וכוחניים משכתבים את ההיסטוריה.

אך אל נא תקבלו רושם מוטעה, עד כאן אני נוטה לקבל את הקביעות והשאלות שמעלה המחזה. איני יודע אם לזאת הייתה כוונת המשורר, אך כל המאמין ברלוונטיות של התנ"ך לדורות, אינו יכול שלא לתרגמו לשפה מודרנית ובכך להכפיפו לפרשנות ולקשיים מודרניים. אכן זכותו של קורא ביקורתי לקרוא את התנ"ך בפרספקטיבית ההווה, ולשפוט אותו כפי שהיינו שופטים אדם היום, אך בכך הוא למעשה מודה שהתנ"ך הוא ספר נצחי ועל כן אין באמת דרך לקוראו באופן אנכרוניסטי. בשובנו זה מאה שנה ויותר לארץ המובטחת, לארץ התנ"ך, אין מנוס מלקרוא את המקרא והתנ"ך ולראות באלו את סיפורנו המודרני אנו. האם זאת עמדת כותב המחזה? לאור מה שאכתוב בהמשך אני נוטה לומר שלא, אך כתמיד אני פתוח ללימוד זכות.

לדעת תנ"ך

הבעיה המרכזית במחזה, ואיני יודע איך לומר זאת שלא בבוטות, היא שדרישת קדם להנאה ממנו היא הכרות שטחית בלבד עם התנ"ך. צריך כמובן הכרות כלשהי בשביל לדעת על מה מדובר, אך איני יכול להבין כיצד מי שמכיר לעומק את סיפורי התנ"ך יכול ליפול בפח. התזה המרכזית של המחזה היא שכתיבת ספר המלך דוד דורשת מן הסופר הסתר וגילוי, הסתר למען לא ידעו ההמון כי צדדיו האפלים של דוד הם הדומיננטיים ואף הבלעדיים, וגילוי למען יכירו העם בספר זה כי אמת הוא ולא ימשיכו לספר אגדות "לא מחמיאות" אודות דוד. האמת צריכה להופיע, אך יש לערוך אותה ולהתאימה לרוח, לרצון ולתועלת השלטון הקיים, מלכות שלמה המלך. ספר המלך דוד, שלפי תזה זו הוא ספר המלכים, מציג את דוד כמלך אציל וטוב, עד שקם מבקר התנ"ך המודרני וחושף את דוד במערומיו. אך יש נקודת תורפה אחת בתזה זו – קשה לראות כיצד היא עולה בקנה אחד עם התנ"ך.

מי שאי פעם קרא לעומק את התנ"ך יודע שביותר מסיפור אחד גיבוריו לא מתוארים בצורה חיובית. מחבר ספר מלכים בבירור מבקר באחד הפרקים הביקורתיים ביותר בתנ"ך, את דוד המלך על התנהלותו עם בת שבע ואוריה החיתי. נכון, אלוהים סולח לו במהירות יחסית ועל כך רשאים ואף מחויבים אנו לתמוה, אך מספר המקרא לא מצניע את עמדתו הערכית המחמירה ביחס לדוד ומעשהו הבעייתי. הסיפור של אמנון ותמר, שמוצג אף הוא במחזה כגילוי מחתרתי בלתי יאמן וכביקורת על דוד וממלכתו, אף הוא כתוב במלואו מילה במילה במקרא. גם העובדה שיש שני מפגשים שונים של דוד ושאול, עובדה שכותבי המזחה טוענים כי היא מוצנעת, אף אותה פתר מחבר ספר מלכים בכך שכתב את שני הסיפורים בזה אחר זה ונתן לקורא הנבון להחליט מהו היחס ההיסטורי, או הבלתי היסטורי, בין שני הסיפורים. כך כתבו את התנ"ך, כביקורת חיה, מה אם כן לדעתכם ביקש להסתיר מחברו? המחזה מתיימר לעורר דיון על אמת ושכתוב היסטוריה, אך לאורך חלקים רחבים ממנו, הצופה חווה משפט חד צדדי, מוטה וגס נגד אישים שמחבר המחזה מסיבה כלשהי אינו מחבב.

ביקורת אלטרנטיבית

אפשר שבכלל לא הבנתי נכון. שמא ההצגה השטחית של גיבורי התנ"ך נועדה דווקא להעביר מסר חתרני לפיו התנ"ך הוא הוא הספר המחתרתי שנכתב בידי ההיסטוריון המשכיל, זה שבמלכות המלך שלמה לא חשש, על אף הסכנה לחייו, להוציא את האמת לאור. איכשהו, ההצגה השטחית של רבים מגיבורי התנ"ך, וחוסר האמון הבסיסי בכל סיפור או פרשנות שמוציאים את דוד טוב, מול האמון הבסיסי (ואף המצאת ההוכחות שאין להם ראיה בתנ"ך) בכל מה שמוציא את דוד רע, גורמות לי לפקפק בכך. אך מי יודע, אולי באמת יש כאן אמירה  חתרנית כי התנ"ך איננו ספר שהוזמן על ידי המלך אלא הספר "האותנטי" שנכתב על ידי היסטוריון מודרני יחיד במינו. האמת היא, שלזה אני בהחלט יכול להתחבר.


אהד וילק

אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.