בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בית יעקוביאן: על נשים שקולם נאלם...

בית יעקוביאן: על נשים שקולם נאלם

,
בית יעקוביאן/ עלאא אל אסוואני; מערבית: ברוריה הורובי; הוצאת טובי; 240 עמודים.

בשנה שעברה יצא לראשונה בעברית ספרו המפורסם של עלאא אל אסוואני, בית יעקוביאן. הרומן, שעל כריכתו בתרגום העברי של ברוריה הורביץ נכתב ברוב הדר כי הוא הרומן הנמכר ביותר בעולם בשפה הערבית, נכתב במצרים של שנת 2002 על ידי רופא שיניים מצרי ושנים רבות עברו עד שעלה בידי הוצאת טובי להוציא את הספר לראשונה בעברית, וזאת על אף התנגדותו הפומבית של אל אסוואני. כשניגשים לקרוא את הספר, מבינים מדוע לקח לספר כל כך הרבה שנים להופיע בעברית ומניין נובעת התנגדותו של אל אסוואני לתרגומו. כיוון שכפי שהאשימו אותו ברשתות החברתיות, (וכפי שבאופן אירוני בחרה הוצאת טובי לעצב את כריכת הספר כשער המשמש למתלה כביסה) אל אסוואני מיטיב "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ".

אמנם, כפי שכתבו רבים עם צאת הספר בעברית, זהו ספר מעניין וחשוב למי שרוצה להכיר קצת (ובאופן מאוד שונה מהאופן התקשורתי שאנו צורכים ביום יום) את החברה הערבית על מרכיביה השונים, ודרך האנשים שבה לגשת באופן אחר למרחב הערבי בתוכו אנו נמצאים, פועלים וחיים. לטעמי, על אף העובדה שלא מדובר ביצירת מופת ספרותית, זוהי בהחלט קריאה מומלצת לכל המתעניין בהקשר התרבותי והחברתי של האזור שבקרבו אנו חיים. אם כן, דווקא משום שמדובר ביצירה בעלת מגמה פוליטית וחברתית מובהקת (מה שאגב מסביר חלק ממכלול הבעיות הספרותיות בספר שנכתב על ידי מהפכן חברתי), ארצה להתעכב על נקודה מהותית בספר היכולה ללמד הן על אופי מחברו והן על הבעיות הקשות של ייצוג הנשים בחברה שבה הוא נכתב.

כאשר, במסגרת קורס באוניברסיטה, הופגשתי לראשונה עם ספרו של אל אסוואני התבקשנו לקרוא יחד עמו את ספרו של הסופר המרוקני מחמד בראדה, "כמו קיץ שכבר לא יחזור". אמנם שני האישים שונים בתכלית ואף כותבים על תקופות שונות מאוד במצרים – בראדה הסופר מגיע לחילופי סטודנטים בקהיר של שנות החמישים, לעומת אסוואני המהפכן החברתי שכותב על מצרים של סוף המאה העשרים – אך עם זאת יש בפסקה אחת מתוך ספרו של בראדה להאיר הרבה ממה שהפריע לי בקריאת בית יעקוביאן.

כמו קיץ שכבר לא יחזור/מוחמד בראדה; מערבית: ליאת קוזמא; הוצאת אנדלוס; 158 עמודים.

בראדה מציג את החוויה הסטודנטיאלית שלו בקהיר של שנות החמישים, ולולא ציון מפורש של המקום, קהיר, כמדומני שלא היה קשה למקם את חווייתו כסטודנט בכל בירה אירופאית אחרת. ההתרשמות מפילוסופים והוגים מערביים, הסקרנות, התלונות על השיעורים, השאיפה לקבל ציונים גבוהים ועוד, אינם זרים אפילו לנו כסטודנטים כיום. בתוך כך, אף התיאור המפורט שלו אודות הרגלי המיניות שלו ושל חבריו אינו בהכרח זר לחברות מערביות.

אחרי שבראדה מתאר באריכות את הרגלי המין שלו ושל חבריו הוא מסכם בהרהור המעניין הבא:

מעבר להצטדקויות, חמאד חשב באמת ובתמים שהקרים הללו היו גם גישושי סקרנות, מרדף אחר הפנטזיות שמאז ימי ילדותו נחקקו בדמיונו. אבל חשק התאווה אינו רק יציר הדמיון והפנטזיה – חמאד חש שהיצר הזה מבטא גם את הצורך לתת ולקבל, להבין את האחר, להתוודע מקרוב לרצונותיו, לקשור קשר שיחרוג מעבר ליומיום הקובר את חלומותינו, חשק התאווה הוא הכוח המניע הבסיסי. אבל מי ערב לו שאין הוא בא על חשבונו של האחר? – כמו קיץ שכבר לא יחזור, עמ' 68.

אמנם את הרגלי המין שלו ושל חבריו תיאר בראדה מתוך הקשר סטודנטיאלי 'כיפי' ומשוחרר, אך בין השיטין עלתה ההכרה שלו ושל חבריו בחוסר המוסריות של הרגלים אלו: מבוכה שהם חשו בפני חברתם ללימודים על הקשרים המפוקפקים שלהם עם נשים; הדיווח שלו על כך שנשים מוסרות להם את גופם לשם הכסף ולא מכוח האהבה; והתיאור שהוא מספק על כך שאידיאל הבתולים עדיין כובל נשים אלו ואף מחייב אותן לעבור ניתוח (ובהקשר זה בולט חוסר המודעות של גברים למצוקת החברתית של נשים, חוסר מודעות שמוצג כפתטי). על כל אלו מוסיף בראדה את הקטע המצוטט ומצדיק קשרים אלו בכך שהמניע הפנימי שלו היה "להבין את האחר", אך אף הוא מודע כי אין כל ערב לכך שקשרים אלו אינם "באים על חשבונו" של אותו אחר. הנשים הן כמובן "האחר" שלכל אורך הדרך נוכח ברקע החוויה, כדבר המוסיף לה עומק וצבע.

תפיסה זו של הנשים כאחר שתכליתו הוספת עומק וצבע לחוויה הגברית, נוכחת במרבית הדמויות הראשיות בבית יעקוביאן של אלאא אל-אסואני. אצל זכי ביי אל-דסוקי, המהנדס המצרי בעל החינוך הצרפתי שבעקבות מהפכת הקצינים של שנות החמישים ירד מגדולתו, נדמה כי המימד העיקרי של החיים הוא ניצול נשים לסיפוק תשוקותיו המיניות. הוא עצמו כמובן אינו תופס את עצמו באופן זה. את נשותיו הוא תופס כמאהבות, ודרכן מציגו הסופר כאדם אדיב וטוב לב, אך בסופו של יום, הוא מקנה משמעות לחייו דרך קשרים מיניים דווקא עם נשים צעירות. זכי ביי אמנם מתחתן בסוף עם אהובתו האחרונה, כסוף שאולי יכול להיות מוגדר בתור הסוף הטוב היחיד בספר, אך קשה לראות בנישואים אלו, בין אדם בגילאי השישים לחייו ולצעירה בשנות העשרים, קשר שאינו אלא ניצול.

בניגוד לזכי ביי שאורח חייו חילוני לחלוטין וממילא קשריו המיניים מתירנים באופיים, בולטת הדמות של החאג' מוחמד עזאם. עזאם, המוסלמי ההדוק, אמנם נחרד מהופעת זרע על מכנסיו ובהתחלה מנסה לדכא את תשוקתו המינית בגילו המבוגר, אך כל זאת לא על רקע נישואיו או הערכתו לאשתו, אלא על רקע האופן בו הוא תופס את צו האסלאם כחשש מלהכעיס את אללה. די לו בהיתר מהשיח' אל סמאן בשביל להבין שרצון האסלאם הוא דווקא שיספק את תשוקותיו המיניות, ובעצת השיח' הוא לוקח לעצמו אשה נוספת ללא ידיעת אשתו הראשונה. עיקר סיפורו הוא עלייתו לגדולה, האופן בו הוא מגיע לעמדת כוח שלבסוף מופעלת כלפיו, וברקע הוא הולך ושב מאשתו השנייה, סועאד. כמו אצל בראדה וחבריו, עזאם אוהב לדמיין שאשה שהוא קנה בכסף אוהבת אותו אהבת אמת, זאת על אף העובדה שהזיקה אליה מבוססת על יחסי מרות ושליטה. הקורא הזהיר ישים לב כי השליטה שהמנגנון המדיני המושחת באזעם, מהדהדת בצורך שלו לשלוט בפילגשו.

כן, על זו הדרך, הקשרים המיניים של כמעט כל הדמויות בספר הם קשרים המבוססים על ניצול ומרות. צד אחד, העשיר והגברי, ובהקשר זה סיפורו של חתאם רשיד אינו באמת יוצא דופן, שנמצא בשליטה. וצד שני שמבין כי טובתו היא להיות מנוצל. יש כאן כמובן ביקורת של אל אסוואני על החברה בה הוא חי, אך עם זאת אף אל אסוואני עצמו אינו מסוגל להשתחרר מן הקונספציה של האישה כ"אחר" הנוכח ברקע. לכל אורך הספר הוא אינו מספר את סיפורה של האישה, אם לא בהקשר של גבר המשמש כבן זוגה. אף בותיינה, שמלווה את הקורא לכל אורך הספר, היא תמיד חברה, זונה, או אשה של אחד הדמויות הראשיות. אין רגע שהיא עומדת בזכות עצמה. אצל אסוואני לנשים אין סיפור אם אין לצידן גבר שיספר או לכל הפחות, יצדיק את סיפורן.

אך כאן, ואיני בטוח אם המחבר כפעיל פוליטי חילוני הנודע בהתנגדותו לאחים המוסלמים עושה זאת בכוונה, מפתיע לגלות כי הדמות היחידה בספר שקשריה עם נשים מוצגת לכל אורך הדרך בצורה שוויונית, היא דמותו של טאהא, האסלאמיסט. בראשית הספר מוצג הקשר בינו לבין חברתו, בותיינה, כקשר שוויוני, בו זוג חולם על נישואין והקמת בית משותף. קשר זה לא צולח, אך הסופר תולה זאת במעמד הבעייתי של אשה רווקה חילונית ועובדת במצרים של שנות התשעים. המוסר הכפול לפיו אשה עובדת צריכה 'לזרום' עם הטרדות מיניות ואונס, אך מאידך דורשת מאשה מוסלמית טובה "לשמור על תומתה", מעמיד את האשה בפני סיטואציה בלתי אפשרית ומרחיק אותה מטאהא, המוסלמי 'הכשר'.

הקשר השני של טאהא הוא נישואיו לרדוואה במחנה האימונים האסלאמי. זוגיות זו היא בעיני הזוגיות המעמיקה, המפותחת, וגם המכבדת ביותר בספר. הסופר אמנם מציג את ההקשרים האסלאמיים של נישואין אלו כהקשרים היוצרים היררכיה: בנישואין האסלאמיים, כפי שתופסים אותן הן טאהא והן רדוואה, תפקיד האשה הוא לספק את צרכיו, בעיקר המיניים, של הגבר הלוחם ולשמוח עבורו כאשר הוא הולך למות בשורות הג'יהאד. התרבות האסלאמית היא המעמידה את האישה ברקע למעשיהם של הגברים. בנישואין אלו, רדוואה היא האישה היחידה בספר שהיא אינה "האחר". היא אמנם ברקע, אך היא שם, כי היא מחליטה שבאופן זה חייה יקבלו משמעות יחד עם חייו ומותו של בעלה.

הבחירה של אל אסוואני באיסלאמיסט כדמות החיובית היחידה בספר, היא בחירה מפתיעה. התמונה המוצגת בספר היא של חברה חילוני, הוללת, בה קול האישה נאלם ולעתים אף מושתק בכוח. לכך מציע אל אסוואני יוצא מן הכלל אחד – הדת הקיצונית, ועל פניו היא לבדה יכולה להעניק לאשה את חירותה. אמנם, אם ננסה להבין מה קורה, יש משהו מאחד באמונה עיוורת. האמונה, ככל שהיא בלעדית וכוללת, מציעה מרחב קהילתי, חברתי, ובמקרה של האיסלאמיסט השאיפה היא גם למרחב מדיני, שלכל החברים בו מעמד שווה. כולם מאוחדים ושווים באמונתם. קחו את דעא"ש לדוגמה, ככל שהארגון רצחני ומחולל זוועות, הוא שופט אנשים לפי אמונתם, לא לפי גזעם או מינם. כל זמן שהפרט מקבל על עצמו את עקרונות האמונה, אמנם מסוימים מאוד ומוכתבים על ידי הארגון, הוא ממשיך להשתייך לקהילה ובאופן פשוט לא יראו בו אחר.

אך האמנם סבור המהפכן החילוני כי רק הדת יכולה לשחרר את מצרים מהשחיתות הפושה בה? האמנם המחתרת הדתית בלבד היא זו שיכולה לשחרר את הנשים משעבודן על ידי בחירה מודעת בלבישת בורקה? האם חייבים אמונה עיוורת על מנת שתמנע מהעם המצרי (ואולי גם מאיתנו כאן בארץ, אבל אתן לכל קורא להסיק מסקנות לעצמו) מלהבחין בהבדלי גזע ומין? אסיים בשאלות אלו אך אומר כי אני רוצה להאמין שהתשובה לכך שלילית, שגם במצרים, כפי שקרה במדינות רבות במערב, החילון יכול להיות אופציה משחררת ולא רק אופציה שבסופה שיעבוד, השפלה וכפייה דתית.


אהד וילק

אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.