בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בני דודים: טרגדיית יחסי ישראל והתפוצות כקומדיה...

בני דודים: טרגדיית יחסי ישראל והתפוצות כקומדיה

,
מתוך בליל הדעות והעמדות הנשמעות בשיח הציבורי הישראלי של ימינו, אין שחוקה כטענה שמדינת ישראל אינה עושה מספיק כדי לחזק את יחסיה עם התפוצות. מימין ומשמאל מהדהדת התפיסה, המובנת מאליה לכאורה, לפיה התרופפות זהותם של מיליוני יהודים ברחבי העולם איננה הכרח היסטורי, כי אם פועל יוצא של מדיניות ישראלית רשלנית אשר הזניחה את טיפוח הקשר […]

מתוך בליל הדעות והעמדות הנשמעות בשיח הציבורי הישראלי של ימינו, אין שחוקה כטענה שמדינת ישראל אינה עושה מספיק כדי לחזק את יחסיה עם התפוצות. מימין ומשמאל מהדהדת התפיסה, המובנת מאליה לכאורה, לפיה התרופפות זהותם של מיליוני יהודים ברחבי העולם איננה הכרח היסטורי, כי אם פועל יוצא של מדיניות ישראלית רשלנית אשר הזניחה את טיפוח הקשר עימם לאורך שנים. חמור מזה, הטענה גורסת, הניכור הדדי המחריף בין צעירי ישראל והתפוצות פוגע פגיעה ממשית בחוסנה של מדינת ישראל בטווח הארוך, ויש יגידו אף מעמיד את עצם קיומנו כאן בסכנה.

אך אפילו היה משהו בנבואות הזעם הללו בנוגע להשלכותיה של מגמת היפרדותן של ישראל והתפוצות – ובמאמרי הבא אראה שהן ריקות מתוכן –עלינו לבחון תחילה את עצם הנחת היסוד המסתתרת בבסיסן: שבמצבה זה מדינת ישראל חורגת נורמטיבית מנקודת מוצא תקינה כלשהי, אליה ניתן ואף רצוי לחזור בימינו. אין זו הנחה טריוויאלית כלל ועיקר, אף כי תלי תלים של משמעות נבנים על גביה בנאומיהם חוצבי הלהבות של חברי כנסת ובמאמריהם של הוגי דעות מרחבי הקשת הפוליטית. במבט מעמיק יותר, מתגלה הטרגדיה במלוא נלעגותה.

אף לא אחד מבין הקנאים ליחסי ישראל והתפוצות יוכל להצביע על דוגמא חיה המגלמת כביכול את חזונם: עם כלשהו היושב בארצו ומקיים קשר הדוק עם פזורותיו בעולם לאורך זמן, ועוד מתוך תפיסת אותו קשר כחיוני לשגשוגו החומרי והרוחני של המרכז הלאומי עצמו. דמיינו לכם חבר פרלמנט איטלקי מבכה מעל דוכן הנואמים את הנתק בין צעירי ארצו לבין ילידי ארצות הברית ממוצא איטלקי, צאצאיהם של מהגרים שהשתקעו שם לפני מאה שנים ויותר. או עיתונאי פולני הדורש מממשלתו לפעול בתוקף כנגד התרופפות זהותם הלאומית של יוצאי פולין מדור שלישי החיים כיום בארגנטינה ובצ'ילה, שמא סופה יהיה להתפוגג גם בפולין עצמה. מובן שאין אבסורד מזה.

ומדוע תיאורים אלו מעלים בנו גיחוך? בראש ובראשונה, כיוון שברור לנו כי חזקה על אוכלוסיית מהגרים שעקרה מתרבות אחת לאחרת בסופו של דבר להיטמע, בין יהיה זה אחרי דור או אחרי ארבעה. אזרחים אמריקנים שכמה מאבותיהם היגרו מאירלנד בסוף המאה ה-19 לא יתייחסו לכך כאל יותר מקוריוז. איטלקי-אמריקאי יליד ניו-ג'רסי יתגאה במקרה הטוב בספגטי בולונז שמכינה סבתו. וכי יש דבר טבעי מזה? מלבד העובדה כי תהליך הטמעתם של מהגרים הכרחי לחוסנה ויציבותה של כל חברה באשר היא, אין כל סיבה מעשית לצפות מאדם המנותק מתרבות המוצא שלו מרחק שלושה דורות לנצור בליבו רגש עז כלפיה, או לשמר מכנה משותף כלשהו עם ילידי ארץ אבותיו. וודאי שגם מאלו האחרונים אין לצפות שיגלו אמפתיה מיוחדת כלפי ניניהם של אלו אשר היגרו מהמולדת במאה שעברה.

אמת היא כי העם היהודי, בשומרו על צביון תרבותי ייחודי בפזורה לאורך 1800 שנות גלות, חרג בבוטות מתופעה זו.   אך אף כי רבים יבחרו לייחס זאת להשגחה אלוהית או ליד המקרה, לאמיתו של דבר שני גורמים היסטוריים ברורים עומדים מאחורי הקלעים. עד בוא העת החדשה, דחיקתו הפיזית של המיעוט היהודי אל הגטאות ברחבי אירופה מחד, ומאידך השתתת אורח חייהן של קהילות ישראל על יסוד הדת היהודית, עמדו להם ליהודים כחומת מגן אדירה אשר הבטיחה את שימור זהותם ותרבותם הנבדלות משך דורות על גבי דורות, בעודם נצורים בקרבה של תרבות רוב זרה ועוינת. אך בשלהי המאה ה-18, סיימה האמנציפציה את זו הראשונה ובזו השנייה פגעה המודרניזציה פגיעה אנושה. משהוסרו מחיצות הברזל הללו כמעט בן-לילה, פג תוקף הפטור ההיסטורי מתופעת ההתבוללות ממנו נהנה העם היהודי זה מאות בשנים.

על רקע תהליך ההיתחלנות שפקד את החברה המערבית כולה ב-150 השנים האחרונות, יש לראות בבחירתם המודעת של אבות הציונות בלאומיות המודרנית בתור גרעינה החדש של הזהות היהודית כניסיון מפורש להצילה מכליה בצל ההתבוללות (וכן תחת חרב ההשמדה הממשמשת ובאה). בעולם חילוני, הגדרת הדת היהודית בתור מרכז הכובד של קיומנו כעם שקולה להשקעת כל חסכונותינו במניה כושלת, ולראיה קצב ההתבוללות המבהיל – מעל 70% מחוץ לחוגים האורתודוכסיים – המתועד כיום בקרב יהודי ארצות הברית. ומי שמעלה בדעתו כי קיימת מדיניות כלשהי העשויה לעצור את שעטת ההיטמעות, שבוי בחלומו. שכן אין זו אלא תופעה היסטורית בלתי נמנעת הנגזרת במישרין מתפיסת העולם הבסיסית של יהודי הגולה.

לא במקרה בוחרים יהודי התפוצות, ובפרט יהודי ארצות הברית, להמשיך ולתפוס את זהותם היהודית כדתית מיסודה, בניגוד מוחלט לציונות. שהרי ניתן בהחלט להישאר יהודי שומר מצוות, כשר למהדרין, גם בגליציה או במנהטן. ומאידך הזדהות כבני העם היהודי במובן הלאומי של הדבר, תעמוד בסתירה גמורה לתפיסת יהודי התפוצות את עצמם כבני הלאום האמריקאי או הצרפתי ולעצם החלטתם להמשיך ולשזור את חייהם בסביבתם התרבותית המידית. במובן זה, תפיסת עולמם של מרבית יהודי התפוצות אשר דחו בנימוס את האפשרות לעלות ארצה, נגזרת מהבחירה המעשית להתמיד בחיי הגולה משיקולי תועלת, ולא להיפך. מובן כי העדפת איכות חיים ורווחה כלכלית על פני שימור הזהות היהודית לאורך זמן הינה כשלעצמה בחירה לגיטימית לחלוטין, ואת המתבולל מרצון ובמודע אברך לשלום באמת ובתמים. אך אל לו ליהודי האמריקאי החפץ בשימור זהותו היהודית דורות קדימה להוליך עצמו שולל בניסיון לאכול את הבייגל ולהשאירו שלם.

עבור בנו הצעיר של אותו יהודי, שגדל מחוץ לקהילה האורתודוכסית ואמנם חונך לתפוס עצמו כאמריקני בן דת משה וישראל, למעשה סלולה הדרך להתבוללות עוד מגיל ינקות. לכשיתחיל את חייו העצמאיים אי שם בלב קמפוס אמריקני ממוצע, אין בנמצא נימוק רציונלי שיניא אותו מהתאהבות בשיקסה החמודה היושבת לידו בקורס מבוא לכלכלה – ואין זה משנה כמה שנים ועשרות אלפי דולרים השקיעו הוריו בחינוך יהודי פרטי עבורו. הציווי הדתי ייתפס אצלו, ובצדק מוחלט, כמיושן עד פרימיטיבי, וממילא אינו חזק מטבע האדם. לכאן או לכאן, לא יוכל אותו צעיר יהודי-אמריקני לכוחה הממגנט של ההתבוללות, ואם חפץ בהמשכיות זהותו היהודית בקרב צאצאיו יוכל לעשות זאת באחת משתי דרכים בלבד: בהתכנסות אל קהילה אורתודוכסית דוגמת ברוקלין החרדית והתעטפות בשכבות המגן של אורח חיים אדוק על מנת להישאר בגולה ויהי מה – או בעליה לישראל. לא בכדי כתב 'אחד העם' כי "כל הכופר בהתבוללות כאילו מודה בתורה הציונית כולה".

הנה מתבהרת לנו תכליתה ההגיונית היחידה של מערכת יחסים כלשהי בין מדינת ישראל לתפוצות אשר מן הראוי לנו לדרוש: קידומה הבלתי משתמע לשתי פנים של עליית שרידי היהודים כאן לישראל, בטרם יתמוססו בפזורותיהם, כגבישי מלח במים, במוקדם או במאוחר. שכן כל תכלית אחרת מניחה את קיומן של קהילות יהודיות כלשהן בסדרי גודל משמעותיים גם בעוד יובל שנים, ואת צחוקה המתגלגל של המציאות נוכח הנחה פרועה זו נשמע היטב גם אם נטמון את ראשנו חצי-מטר באדמה. חשוב מכך, כל תכלית אחרת אינה עומדת בקנה אחד עם תפיסת העולם הציונית, ובטרם נוכל לומר זאת בקול צלול וברור לבני דודינו האמריקנים, עלינו תחילה להשתכנע בכך בעצמנו.

מתחילת דרכה של הציונות מטרתה המוצהרת הייתה ועודנה נותרה: שיבת ציון המוחלטת, ואיתה נורמליזציה של העם היהודי "ככל עם ועם". מכאן שהקמת מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי הינה תנאי הכרחי אך לא מספיק למימוש החזון הציוני. את הגשמתו לא נוכל לחגוג בטרם ישב רובו המוחלט של העם בארצו, ככל עם בריא. ומכאן שהמשך הקיום היהודי בגולה אינו עומד רק בניגוד לכוחות ההיסטוריה האדירים שיבלעוהו בין נרצה בין לאו, אלא בלאו הכי גם בניגוד מוחלט לעצם הרעיון הציוני המבוסס כולו על קיבוץ גלויות.

מובן כי בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כשתרומות בני-דודינו האמריקאים עמדו לנו לעיתים כחמצן לנשימה, שימושיותם של יהודי המערב ככלי עזר מרכזי לחיזוק הבית הלאומי טשטשה בדעתנו את השאיפה להעלותם ארצה ובה בעת צמצמה לאפס כל לגיטימציה מצד מנהיגינו לשלול בפה מלא את הקיום היהודי בגולה, פן ירקו בגלוי אל הבאר ממנה שאבו מים. אך בשנת 2017, מדינת ישראל אינה זקוקה עוד לברון וגם אם יחלוק עלי בזאת הקורא היקר, וודאי יסכים כי לא ראוי לה למדינה ריבונית בריאה להסתמך עד אין קץ על מקורות תמיכה זרים ומכאן שממילא אין לראות ביהדות התפוצות משענת נוחה שעל תרומותיה לקק"ל ועל הירתמותה לשדולת AIPAC מתבססת זכות קיומה. לו הייתה משוועת ממשלת איטליה לנדבות מתפוצותיה בארה"ב, או למינופן לצורך הטיית המדיניות האמריקנית לטובתה, היינו רואים בכך עדות ללא פחות מאשר מצב פתולוגי לאומי. אף אעז ואומר כי מדינת לאום חולנית שכך תולה לאורך זמן את ביטחונה ורווחתה על קהילות פזורותיה בעולם, ממילא נידונה לכליה.

היום, כשמחצית העם היהודי יושב בציון, ושם גם משגשג מרכז היצירה של הציוויליזציה היהודית כולה, עצם קיום קהילות היהודים בגולה נהייה מגוחך וגרוטסקי מיום ליום, בעוד אלו מכריזים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" מדי שנה סביב שולחן הסדר, בזמן שממתינה להם ירושלים הבנויה בזרועות פתוחות. אך גם אנו הצברים איננו חפים מצביעות אם נמשיך לקשקש על שימור הקשר ההדוק בין ישראל לגולה, המתמוגג מכורח ההיסטוריה וממילא גם בהתאמה מוחלטת למשנה הציונית. הגיע הזמן לחדול מזעקות השבר המגוחכות, ולומר בקול צלול לבני דודינו בתפוצות – בואו ארצה. איננו זקוקים עוד לעצים, כי אם ליהודים. איננו זקוקים למעטפותיו של דוד עשיר החי בקצהו השני של העולם, כי אם לבני דודינו כאן אתנו, כתף אל כתף, שותפים מלאים בהפרחת הארץ. הרי ידוע לכל כי עם בני דודים מדרגה שנייה, אף אחד כבר לא שומר על קשר.


קרדיט תצלום:
נחלת הכלל
שתף:
 
  • אורי אברהם

    אורי הוא סטודנט לתואר ראשון בפיסיקה-כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, עובד ככתב בעיתון Jerusalem Post, במסגרתו מסקר את עולם ההייטק הירושלמי. בזמנו החופשי משתעשע בכתיבה גם בעברית, ומעלה על הכתב את הגיגיו.