בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בני סכנין ושריקות הבוז שלא היו: איך נעשה ראש הממשל...

בני סכנין ושריקות הבוז שלא היו: איך נעשה ראש הממשלה חמור שקופץ בראש

,
ראש הממשלה מיהר להכפיש ציבור שלם, כאשר כתבה שקרִית טענה שאוהדי קבוצת הכדורגל של בני סכנין שרקו בוז בדקת הדומייה לזכר הרוגי אסון השיטפון בנחל צפית. אך התברר שכל הסיפור היה למעשה 'פייק ניוז' וכי אוהדי הקבוצה כלל לא שרקו בוז. בדיקה פשוטה של הנושא הייתה יכולה למנוע מראש הממשלה מבוכה גדולה, ואפשר לטעון שתקרית זו מטילה ספק בכושר המנהיגות שלו. ממנהיג מצופה להיות קר רוח, אנליטי וסבלני. במקרה הנ"ל ראש הממשלה נכשל בכל הנקודות הללו.

ראש הממשלה רץ לפייסבוק כדי לומר שזו "בושה וחרפה" כיצד אוהדי סכנין שרקו בוז בזמן דקת הדומייה לכבוד קורבנות אסון השיטפון בערבה. כנראה ראש הממשלה רצה לאסוף עוד כמה נקודות פוליטיות על חשבון המיעוט הערבי בארץ. הבעיה היא ש"לא דובים ולא יער", או בעברית צחה – "פייק ניוז". אני לא בטוח לגמרי עדיין איך כל הסיפור התחיל, ודווקא מעניין אותי יותר כיצד הסיפור יגמר (אולי בתביעה?), אבל זה לא מוסר ההשכל שיש ללמוד מהסיפור הזה. אני לא רוצה להיכנס כרגע לרעיון המצער כיצד ראש ממשלה שאמר שהערבים נוהרים באוטובוסים לקלפי, קפץ שוב על המציאה ומכפיש ציבור שלם עבור קולות בקלפי, ואיך הוא לא מתבייש להיתפס בשקר (או בליבוי של שקר).

מה שלדעתי חשוב ובסיסי יותר היא דווקא העובדה שאין זו הפעם הראשונה שבכיר מגיב לאירוע מהר מידי, ונתפס בכך שצודד במשהו שקרי. השר ארדן נפל גם הוא ב"פח החיפזון" באירוע באל-חירן, כשהתחקיר הראשוני של המשטרה הצביע על פיגוע דריסה, אבל לאחר מכן התברר שלא היה ולא נברא. כיצד קורה, אם כך, שאפילו ראש הממשלה, הבכיר שבבכירים שלנו, לא שמע על הפתגם "החיפזון מן השטן" או במשפט העממי יותר, "רק חמור קופץ בראש"? לצער רבים התשובה שיש להסיק לא קשורה לימין או שמאל, ואפילו לא לדעות פוליטיות, אלא דווקא לנושא שעל פניו נראה שולי והוא תפישת הזמן האנושית, שמאיצה את הזמן ככל שהקדמה שואטת קדימה.

בספרו “Tyranny of the moment” הסוציולוג השוודי ת'ומאס אריקסן מדבר על הרעיון של ההיסטוריה כתאוצה. לדוגמא, פעם צבא היה צריך לצעוד ברגל במשך שבועות כדי לנוע ממקום למקום. הקִדמה אפשרה לצבא לנוע מהר יותר ויותר, עד שכיום היכולת לזרוע הרס חסר ממדים מבלי להתחשב במקום גאוגרפי, יכולה להיות עניין של דקות בודדות. אריקסן מספר על אירוע עם אנקדוטה מעניינת בכל הקשור למקרה ביבי ובני סכנין. ב-1950, כאשר פרצה מלחמת קוריאה, חשבו רבים שזו תחילתה של מלחמת עולם שלישית. ראש ממשלת שוודיה דאז, Tage Erlander, ישב בחדרו ושיחק עם רשמקול. כאשר הגיע מישהו להודיע לו שמלחמת קוריאה פרצה, הוא לא רץ להודיע לציבור מה דעתו בנושא, וכיצד שוודיה הולכת להגיב לאירוע, אלא המשיך לשחק עם הרשמקול שלו, והקליט את מחשבותיו בקול רם. לאחר זמן ממושך אחד הכתבים, שאיבד את סבלנותו ורצה לדעת מה ראש ממשלת ארצו חושב, התפרץ לחדר והפריע לראש הממשלה לשחק ברשמקול. אף אחד לא חשב שראש ממשלת שוודיה דאז נכשל בתפקידו. אף אחד לא ביקר את תגובתו האיטית למאורעות ולא דרש ממנו להתפטר.

כיום מצופה מבכירים להגיב מייד על כל דבר מה קטן. הדרך הכי יעילה כמובן היא דרך הטוויטר והפייסבוק. כיום מצופה מראש הממשלה "להשמיע את קולו" בכל מקרה שקורה, ובמהירות המרבית, ואם לא – ראש הממשלה לא בסדר. העיתונות לוחצת ושואלת "איפה ראש הממשלה?" דקות אחדות לאחר שמשהו מתרחש. וכשבכירים מבינים שהם חייבים לפעול מייד, אחרת הם יזכו לביקורת, הם נאלצים להפוך ל"חמורים שקופצים בראש". אם המידע שמתקבל בהתחלה נסתר לאחר בדיקה מעמיקה יותר, אבל הם הגיבו לחצאי אמיתות כאילו הן אמיתות, הם כמובן טועים.

זה עומד בניגוד מוחלט למה שאנו מצפים מקברניטי המדינה. האידיאל בקבלת החלטות הוא לפעול רק לאחר שיש מספיק ידע כדי לבסס החלטה שקולה. אימי נהגה לומר לי: "סוף מעשה במחשבה תחילה". השאלה המפחידה שעולה מן המציאות החדשה, שבה כל בכיר נדרש מייד להגיב לכל דבר, היא: האם יכול להיות שקיימים מקרים שבהם מדינת ישראל פעלה בחיפזון, וכפועל יוצא מכך פעלה באופן שגוי, כתוצאה מהלחץ שמופעל על בכירים לפעול מיידית? איך קרה שנעשינו כל כך חסרי סבלנות, שאי אפשר פשוט לחכות? למה ראש הממשלה לא עוצר, ומחכה שענן האבק מאותו אירוע ישקע, כדי שאפשר יהיה להבין מה קרה שם לפני שהוא מגיב? אם ראש הממשלה היה מחכה כמה שעות בודדות, הוא היה מגלה שה"ידיעה" על כך שאוהדי בני סכנין שרקו בוז בדקת הדומייה לזכר קורבנות אסון השיטפון היא ידיעה שקרית. הוא גם יכול היה לברר זאת, אם היה מסתכל בהקלטה של המשחק. איך קורה שראש הממשלה שלנו רץ כמו אחרון המתלהמים?

התשובה עשויה להיות כזו: אנחנו, בתור חברה, לא מוכנים יותר לקבל תשובות באופן דחוי. כשיש אירוע מייד כל הכתבים רצים למקום האירוע, וצילומים שעלו לוואטסאפ, מבלי לברר לגבי מהימנותם, מגיעים לכל הבתים בישראל. משדר מיוחד שכזה יכול להתגלגל כמה שעות, שבו מטחנת המים עובדת בקיבולת מלאה, ובכל פעם מתגלה פרט קטן ושולי נוסף שמוסיף לגלגל את המשדר המיוחד קדימה. ברקע רצות בלוּפּים אינסופיים אותן התמונות שוב ושוב. האבסורד הוא, שבאותה קלות אפשר היה להודיע כי קרה אירוע חריג, ולהסביר מה קרה כאשר יהיה משהו קונקרטי להסביר, משהו שכנראה לוקח זמן. במקום לשבת דבוקים לטלוויזיה אפשר היה, ואולי עדיף היה, פשוט לפתוח את העיתון של מחר בבוקר או לחכות למהדורת החדשות של הערב, כדי לקבל תמונה מלאה ושלמה, במקום לכסוס ציפורניים במשך שעות ארוכות, רק כדי לגלות טיפין-טיפין חצאי אמיתות.

אני מניח שראש ממשלה שהיה עונה לכל דרישה לתגובה מיידית בתשובה "צריך עוד זמן כדי להבין מה קרה", "אגיב בזמן הנכון לאחר שרוב המידע ייאסף", והיה לוקח את הזמן כדי להתייחס לאירועים כאלה או אחרים, היה נידון למוות פוליטי בעידן שבו לכולם יש קוצים בישבן ודחיית סיפוקים לקויה, בלשון המעטה. לכן ראוי וצריך להאשים את ראש הממשלה כשהוא מתנהג כמו "חמור (שקופץ בראש)", אבל גם צריך לחשוב על עצמנו, כציבור צרכני חדשות, שמצפה, רוצה ודורש תגובה מיידית מכל בכיר בממשלה, ומחלק נקודות פוליטיות על מהירות ולא על איכות.

 

קרדיט תמונה: בני סכנין נגד הפועל באר שבע (Danny-w)

גדי גרשוני

סטודנט לתואר שני באוניברסיטת נאגויה ביפן. מתמחה ביחסים בין-לאומיים, בנושאי תרבות ושפה, ובשפה היפנית ובתרבות היפנית בעיקר. עוסק בחקר הפער בין פרקטיקה ותיאוריה, ובחיבור של תרבות שפה וטכנולוגיה.