בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בעד שביתת הנשים? כנראה שהדבר האחרון שמעניין אתכם ה...

בעד שביתת הנשים? כנראה שהדבר האחרון שמעניין אתכם הוא מניעת אלימות כנגד נשים

,
מדוע בוחרים ארגוני הנשים להתעלם מהסיבות המובהקות בגינן נרצחות נשים ולעמעם את מסרי המחאה לקטגוריה הכללית של "אלימות כנגד נשים"? האם באמת ניתן באופן זה להסיט את הזרקור לעבר הבעיות האמיתיות מהן סובלות נשים ולשפר את מצבן? חוששני שלא.

בשבועות האחרונים אנו עדים להדהוד בלתי פוסק של נושאים המקוטלגים כ-זכויות נשים. הדבר התחיל ביום הבינ"ל למניעת אלימות כנגד נשים, צבר תאוצה בהחלטת הקואליציה שלא לאשר הצעת חוק של האופוזיציה להקמת וועדת חקירה בנושא, והתלהט לאחר רצח הנערות יארה איוב וסילבנה צגאווי.  ארגוני הנשים, בתמיכתה הגלויה של התקשורת, מבקשים למחות כנגד העוול הבלתי פוסק שנעשה לנשים בישראל. בימים האחרונים, מיקדו הארגונים את המסר בקריאה לשביתת נשים ביום שלישי השבוע.

מה היא מטרת השביתה? אז זהו, שאין ממש מטרה. מחיפוש באינטרנט ניתן לראות כי יוזמות המחאה קוראות לממשלה "ליישם את ההחלטות שהיא העבירה ואת התקציבים להם התחייבה כדי למנוע את הרצח הבא". לאור עוצמת הזעקה וההדהוד התקשורתי הבלתי פוסק, היה ניתן לצפות לאיזושהי מחאה כנגד עוול ברור ובולט, או לפחות לקריאה לפעולות ספציפיות. משום מה, לא כך הדבר במחאה זו.

כעת, לא נותר אלא לשאול מדוע? הרי את האלימות הממוסגרת כ"אלימות נגד נשים" ניתן בנקל לחלק ל-3 קטגוריות עיקריות:

הקטיגוריה הראשונה היא אלימות מצד מסתננים. המסתננים בישראל מגיעים ע"פ רוב ממקומות לא ליברליים, בהם יחס אלים כלפי נשים ומיעוטים הוא דבר שבשגרה. כמו כן, אוכלוסיות אלה, אשר נמצאות פה באופן לא חוקי, חיות בישראל ללא קליטה מלאה במערכות הרווחה. בנוסף, ניכר כי האכיפה המשטרתית בסביבתן היא מינימאלית. חדשות לבקרים אנו שומעים על אלימות, ובפרט אלימות בעלת אופי מיני כנגד נשים, שמקורה במסתננים, הנמצאים באזור התחנה המרכזית בתל אביב ובמקומות מרכזיים נוספים בערים אחרות. הרצח האחרון של הנערה סילבנה  צגאווי אינו שונה. הוא נובע בדיוק מאותם הגורמים שהובילו לתקיפתה האכזרית של אולימפיה חביבי בנתניה, ולתקיפתן של נשים רבות נוספות ברחבי הארץ. הפעם, זהות הקורבן היא שונה, ובמקום אישה ישראלית קיבלנו נערה אריתראית. ראוי לציין כי אותן נשים ישראליות אשר סובלות  בשגרה מאלימות מסתננים לא זוכות לשום סעד מאותם "ארגוני נשים".

הסיבה המרכזית השנייה לאלימות כלפי נשים הינה אלימות על רקע כבוד המשפחה במגזר הערבי. רצח נשים על רקע כבוד המשפחה היא תופעה מוכרת היטב בעולם הערבי בכלל, ובקרב המגזר הערבי בישראל בפרט. תופעה זו נובעת בראש ובראשונה מאופיה השמרני של החברה הערבית. במקרים רבים, האישה הערבייה אינה נתפסת כאדם העומד בזכות עצמו, אלא כבת חסות של בעלה או של אביה. בניגוד לרציחות על רקע רומנטי, בהן ע"פ רוב מדובר באובדן שליטה רגעי ולא בפשע מתוכנן מראש, רציחות על רקע כבוד המשפחה הן תוצאה ידועה מראש ומקובלת חברתית (ואם לא מקובלת אז לפחות נסבלת), הניתנת כ"עונש" עבור התנהגות לא ראויה של אישה או נערה, אשר בהתנהגותה הטילה בושה על משפחתה. אכן, בניגוד למקרי רצח אחרים בהם הרוצח מוקע ע"י משפחתו וסביבתו באופן פומבי, במקרי רצח על רקע כבוד המשפחה הרוצח מתקבל לרוב בכבוד או לפחות בהבנה. הרוצח נתפס ע"י סביבתו כמי שעשה את המעשה הנכון ו"הציל" את כבוד משפחתו.

הסיבה השלישית הינה אלימות משפחתית. סכסוכים בתוך המשפחה הם מורכבים, ושלל סיבות וגורמים מביאים להתרחשותם. במרבית הפעמים, אין בהם צד צודק וצד אשם. סכסוכים אלה נוצרים ממתח שהולך ומצטבר בתא המשפחתי ובדינמיקת העימות שנבנית, בה כל צד "מנצל" את הכלים העומדים לרשותו על מנת לפגוע ביריבו. תופעת הרצח בהקשר זה היא אחת מתופעות הקצה, ואכן אין עוררין כי רוב קורבנות הרצח בסכסוכים אלו הן נשים (כח פיזי הוא לרוב יתרונו של הגבר). המשותף לסכסוכים אלו היא העובדה שהם חוצים עדות, מגזרים ומעמד סוציו-אקונומי, והם קיימים בכל מקום.

לאחר שהבחנו בין שלושת סוגי האלימות הנפוצים נגד נשים, ניתן בנקל לראות כי לכל סוג של אלימות מאפיינים שונים בתכלית, אשר דורשים פתרונות שונים גם כן. אם ניקח כמשל את הצורך בשיפור האכיפה המשטרתית, נראה כי בעוד ששיפור האכיפה באזורי הריכוז של המסתננים בערים יוביל לשיפור מיידי במצב הנשים החיות באותם אזורים, לא ניתן לבצע פעולה מקבילה עבור מניעת אלימות משפחתית שאינה תחומה באזורים גיאוגרפיים ברורים – הפתרון לבעיה זו הוא אחר. באותה מידה, נוכחות משטרתית היא גם לא בהכרח הפתרון למקרי הרצח על רקע כבוד המשפחה במגזר הערבי, משום שאלה אינם נובעים מהתנהגות עבריינית שעשויה להצטמצם עקב נוכחות משטרתית. מקרי הרצח הללו נובעים מהסכמה חברתית (או לפחות תחושה של קיום הסכמה כזו מצד הרוצח), לפיה הרצח הוא לרווחת כלל הקהילה. כלומר, בעיות שונות זקוקות לטיפול שונה.

אם כך, מדוע אף אחד לא טורח להציג את המציאות כפי שהיא?

לכאורה, ידוע לכל כי השלב הראשון בפתרון כל בעיה הוא הגדרה ברורה שלה. ללא הגדרה ברורה לבעיה לא נדע אילו משאבים להקצות ולאן. אף על פי כן, "ארגוני המחאה" השונים מעדיפים לטפש (dumb down) את המסר שלהם. במקום להתייחס לבעיות הנשים השונות בכבוד הראוי לכל בעיה, אנו מקבלים צמצום של המסר למאבק כללי באלימות נגד נשים. סוגיית כוונותיהם של "ארגוני הנשים" אף הולכת ומסתבכת מעבר לכך. הארגונים נוהגים לבחור בפינצטה את מקרי האלימות נגדם הם יוצאים, תוך כדי התעלמות רבתי ממקרים רבים אחרים, כגון תקיפות של נשים ישראליות ע"י מסתננים.

נשאלת השאלה, מדוע כך הדבר? מדוע מתעקשים ארגוני הנשים לייצר מצג שווא בו כלל קורבנות הרצח נרצחות על רקע זהה ופשטני? מדוע ליצור תמונה מוטה בה כלל הנשים בישראל חיות בפחד ובחשש מתמיד מהגבר האלים שאורב להן בכל פינה?

ייתכן כי ארגוני הנשים מעוניינים לייצר מצג שווא זה של "מצב חירום" לאומי כדי לאלץ את נבחרי הציבור להעביר להם תקציבים הנחוצים לקיומם; ייתכן כי ארגוני הנשים חושבים שהציבור אינו מסוגל לעכל מסר כה "מורכב"; ייתכן כי ארגוני הנשים אינם מסוגלים להתמודד עם סוגיות מורכבות אלה מחשש לאי תקינות פוליטית של "סימון" מיעוטים; וייתכן גם שארגוני הנשים פשוט מעוניינים לחרב את הסולידריות בין נשים וגברים בישראל לצורך קידום אג'נדות פוליטיות פרוגרסיביות. כך או כך, הדבר היחיד הבטוח הוא שבאופן פעולתם מרחיקים ארגוני הנשים את הפתרון מאותן הנשים שבאמת זקוקות לו.


בן 33, נולד וגדל בתל אביב, עובד בחברת השקעות פרטית, בוגר תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת Baruch College בניו יורק, בוגר המכללה למדינאות בירושלים מחזור י"א.