בחירת העורך

"הדתה": בשבח המיסיונריות

,
אחת הטענות שעלתה הרבה בשיח על ההדתה, הייתה שמיסיונריות אינה לגיטימית בשום מצב. נועם אורן טוען שזוהי טענה שקרית, ואולי אף מסוכנת.

לאחרונה עלה לכותרות נושא ההדתה. נושא ההדתה הוא נושא מורכב, אשר נוגע לתחומים רבים – משאלת זכותה של המדינה להתערב בנושאי חינוך ועד שאלות אודות מהי יהדות ומהי חילוניות. במאמר זה אין בכוונתי להתייחס לכל הנושאים הללו; ברצוני להתמקד בסוג טיעון אחד שהועלה והוא ההתנגדות למיסיונריות.

המוטו שמוביל רבים במאבק נגד הדתה הוא "חיה ותן לחיות". ואכן, כולנו נרתעים ממיסיונרים אשר מפריעים לנו בשגרת יומנו. מי לא מתעצבן כאשר הוא נתקל ברחוב או בתחנה המרכזית בחב"דניק שמנסה לשכנע אותו להניח תפילין או להביא נרות שבת לידידה שלו. עמוס עוז ביטא את התחושות הללו באופן נפלא בספרון, "שלום לקנאים", שהוציא לאחרונה:

אחד מקווי ההיכר המובהקים של הפנאט הוא שאיפתו הלוהטת לשנות אותך כדי שתהיה גם אתה כמוהו. לשכנע אותך שעליך להמיר מיד את דתך, לזנוח את עולמך ולעבור לגור בעולמו שלו. הפנאט כלל אינו רוצה שיהיה שוני בין אנשים. רצונו שנהיה כולנו "כאיש אחד. רצונו שלא יהיו בעולם לא וילונות סגורים, לא תריסים מוגפים, לא דלתות נעולות ולא שום צל של חיים פרטיים, מפני שכולנו חייבים להיות גוף אחד ונשמה אחת. כולנו חייבים לצעוד יחדיו בשלשות בדרך העולה אל זריחת הגאולה, גאולה כזו או גאולה מנוגדות לזו. הפנאט חותר בלי לאות לשפר ולשדרג אותך, לפקוח את עיניך כיד שתראה את האור. ("שלום לקנאים", עמ' 27).

אך האם זוהי כל התמונה? האם אנחנו באמת שואפים לעולם בלי מיסיון מכל סוג שהוא? אני חושב שלא. איך תגיבו אם תראו מישהו שמנסה להתאבד? איך תגיבו כאשר תפגשו מישהי שפונה לעסוק בזנות? וכאשר מישהו מתחיל לעשן סמים קשים? אין ספק שהדבר המוסרי לעשות במקרים הללו הוא לנסות ולמנוע מאותם אנשים לבצע את רצונם המיידי ובכך להפר את עיקרון ה-"חיה ותן לחיות".

אך מעבר לטיעון המוסרי הטהור, ברצוני לטעון כי המיסיון והרצון לשנות ולשכנע את האחר בצדקת דרכנו הוא כלי בעל ערך חשוב מאוד ומהווה גורם חשוב בצמיחת העולם המערבי. בלי המיסיון העולם המדעי לא היה פורח, שכן כל התקדמות מדעית נעשית על ידי שכנוע הקהילה המדעית בכך שהיא אוחזת בתיאוריה שקרית ושעליה להתקדם לעבר תיאוריה מדויקת יותר. בלי המיסיון המאבק הפמיניסטי לעולם לא היה צולח, שכן כל מהותו של מאבק זה הוא לשנות את תפיסת עולמם של חברות אשר אינן מקבלות את עקרונות הפמיניזם.

אחת הסאגות הקודמות בנושא ההדתה התרחשה לפני יותר משנתיים, כאשר הוחלט להקים "מנהלה לזהות יהודית", אשר מטרתה תהיה קידום הזהות היהודית בקרב החברה הישראלית. מובן שהחלטה זו גררה – בצדק – גינויים רבים, אך גם אז הועלה הטיעון נגד המיסיון. בני ציפר, שהיה אז עוד כתב בעיתון הארץ, כתב באחד מטוריו דברים נוקבים אודות נושא זה:

בלהט הרטוריקה החילונית נגד המינהלת האומללה לזהות יהודית עלתה כצפוי ההאשמה הקלישאית שמדובר בגוף שיעסוק ב"מיסיונריות יהודית". וכאן באמת ובתמים התקוממתי, לא כיהודי אלא כבן תרבות. אל תוציאו שם רע למיסיונריות. אין דבר שהפיץ בעולם את הקדמה יותר מן המיסיונריות. בזכותה זכו ילידים בנידחות שבמושבות להשכלה מערבית. בלי המיסיונריות לא היתה לנו אמריקה. בלי מיסיונריות חלקים גדולים מהעולם היו נותרים בחשכת הבערות. כלומר, כאשר מיסיונריות מבטיחה לנו לצד הטפות גם הרחבת אופקים, אני לגמרי בעדה. – בני ציפר, "הארץ", 02.01.15 –"המינהלת לזהות יהודית – הזדמנות טובה לחילונים ללמוד משהו על תרבותם.

מובן שתמונה זו היא חלקית והמיסיון גרם גם נזק רב במהלך ההיסטוריה, אך כל שברצוני לטעון הוא כי אל לנו להתנגד לכל מיסיון באשר הוא.

מדינה בשירות המיסיון

בכדי שדבריי לא יוצאו מהקשרם, עליי להוסיף כי כאשר אני מדבר על אודות מיסיון אין בכוונתי למיסיון דרך מוסדות המדינה, אשר ממומן על ידי כספי ציבור. במקרה כזה אני אהיה מראשי המתנגדים לכל מיסיון באשר הוא – גם כאשר הוא מעודד תמיכה בעמדות עימן אני מזדהה. נראה לי כי בכל הקשור לכפיית דעות באמצעות המדינה עלינו לאמץ את "עיקרון הנזק" שטבע הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל. עיקרון זה קובע כי בזכותנו להתערב בחייו של פרט מסוים רק כאשר פעולותיו מזיקות לנו, אך כאשר פעולותיו לא משפיעות עלינו אין לנו כל זכות לחדור לחייו הפרטיים. מיל ניסח את העיקרון המדובר בספרו "על החירות", אשר כל מטרתו היא דיון על אודות הצידוקים השונים להתערבות בחיי הפרט, וכך הוא כותב באחד מפרקי הספר:

'משעה שחלק מהתנהגותו של אדם עשוי להזיק לאינטרסים של אחרים נכנס הדבר לתחום שיפוטה של החברה, ומאותה שעה הרשות נתונה לדון בשאלה אם התערבות תסייע או לא תסייע לרווחת הכלל. אבל אין מקום להציג שאלה מעין זו כאשר אין התנהגותו של אדם משפיעה על האינטרסים של איש זולתו, או שאינה אמורה להשפיע עליהם אלא אם ירצו בכך. בכל המקרים מסוג זה דין שתהיה חירות גמורה, משפטית וחברתית, לעשות את המעשה ולשאת בתוצאות. ("על החירות", עמ' 90).

איני בטוח שעקרון הנזק הוא עקרון נכון בכל הנוגע להתערבות המדינה בחיי הפרט, אך בסוגיית המיסיון נראה לי כי מדובר בכלל אצבע מועיל למדי.

אדם בתוך עצמו הוא גר

אך מעבר לכל הדיון הפילוסופי נראה כי חשיבותו של המיסיון ברורה לחלקנו מבחינה אינטואיטיבית. איזה עולם אנחנו מעדיפים, עולם בו כל אחד עסוק רק בענייניו הוא ולא אכפת לו כלל מהנעשה בעולמו של חברו? או עולם בו כל אחד חש אכפתיות ואחריות כלפי הסובבים אותו? אם גם אתם נוטים להעדיף את העולם השני, אז אני מציע לכם שבפעם הבאה שאתם רואים איזה חב"דניק מנסה לשכנע אנשים להניח תפילין או פעיל של תנועה פוליטית כזו או אחרת מחלק פלאיירים, תחשבו כמה אכפת לו מכם וכמה מעט אכפת לכם ממנו. לסיום, ולמען ההדתה, אסיים בציטוט של אמרה חסידית שממחישה את האינטואיציה הזו בצורה מדויקת:

על הכתוב "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", אמר המגיד ממזריטש: "שני מיני צדיקים הם. הללו קרובים אצל כל הבריות, מזהירים ומלמדים אותם, והללו יושבים לבדם על התורה. הראשונים נושאים פירות מזינים כמו עץ התמר, והאחרונים הם כמו הארז, נעלים ועקרים". ("אור הגנוז", עמ' 98).


קרדיט תצלום:
nafrenkel88
שתף:
 
  • נועם אורן

    סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותב בנושאי אתיקה, פילוסופיה מדינית והגות יהודית מודרנית.