בחירת העורך

גיא חבר: החייל שנשכח

,
על פרשת העלמותו המסתורית של גיא חבר, המחדל של רשויות הביטחון והצורך להרתם לאיתורו.

מעטים הישראלים שלא שמעו את השם גיא חבר: החייל מרמת הגולן, שמאז שנת 1997 נעלמו עקבותיו, נחשב לחייל צה"ל עם ההיעדרות הממושכת ביותר שלא במהלך קרב. היום, גם לאחר יותר מעשרים שנה, עדיין לא נמצא קצה חוט כלשהו שיכול להוביל לפתרון התעלומה וסיום הטרגדיה שבה שרויה משפחתו של גיא. מעטה המסתוריות שאופף את הפרשה ממשיך להאפיל עליה, כאילו הזמן עצר מלכת ורק לפני כמה שבועות גיא חבר נעלם. בחלוף השנים היו אומנם עדויות ורמזים שונים שניסו להאיר אור בתוך העלטה האכזרית, אך על אף חשיבותם ותרומתם לניסיון פתרון התעלומה, הם לא הניבו קצה חוט ממשי בהצבעה על כיוון חקירה נהיר שיפתור את פרשת המסתורין הזו.

אחד הגורמים שמעצימים את הקושי באיתורו קשור לכך שלא נמצא שריד כלשהו של גיא באזור שממנו נעלם. החשד שהוא נחטף ונמצא בשבי בסוריה נחשב לאחד ההנחות המרכזיות בסיפור. זוהי דעתה של אימו, רינה חבר, אך ישנן גם עדויות שונות שקשרו את גורלו של גיא לאופציה הסורית. אחת העדויות החזקות ביותר היא ללא ספק של מרים קויניקה, חוקרת יהדות מגרמניה, שבמהלך מעצרה בדמשק לפני כמה שנים בעת שסיירה במדינה, אמרה שראתה דמות הדומה באופן כמעט זהה לגיא חבר. אדם זה הוכנס לתא שבו נחקרה ושימש כמתורגמן לעברית. לאחר שחרורה והגעתה של קוינקה לישראל, היא זיהתה באופן חד וברור את גיא מתמונות של המשפחה, כאותה דמות שראתה בסוריה.

עם זאת, הכאוס שמתרחש בשנים האחרונות בסוריה, מאז שנת 2011, והתרסקות שלטונות ומוסדות המדינה, היו אמורים דווקא לשפוך אור על הסברה שהוא אכן מוחזק שם. לטענתו של ד"ר מרדכי קידר, מומחה לסוריה שבחן מקרוב את פרשת החייל הנעדר, העובדה שעד כה לא התרחש שום שינוי, מעלה סימני שאלה בנוגע לסיכוי שגיא נמצא דווקא שם, בלוע הארי הסורי.

גיא חבר עם חבריו ליחידה. (באדיבות עמוד הפייסבוק המוקדש לגיא חבר)

פעפוע סימני השאלה וחוסר הוודאות שאינם מרפים הם ככל הנראה חלק בלתי נפרד מהמציאות הבלתי הגיונית שאליה הגיעה הפרשה. מה שמטריד, או יותר נכון הטריד בעבר, הוא דווקא התנהלותם של גופי הביטחון השונים, ובראשם צה"ל, אשר לטענת המשפחה וגורמים אחרים לא פעלו בקדחתנות, במיוחד בימים הגורליים הראשונים שלאחר ההיעדרות.

לאורך השנים הועלו טענות על כך שהצבא לא התייחס לפרשה מלכתחילה בכובד הראש הראוי, והתנהל בסוג של אדישות. עובדה היא שלאחר היעלמותו גיא נחשב על הנייר כנפקד (למרות שמעולם לא נראה יוצא משטח הבסיס). מפקדיו חשבו שאולי הוא ניסה לברוח הביתה או סתם שוטט וביקש להתחמק ממשפט צבאי שהיה צפוי לו. נוסף על כך, החקירות שביצע הצבא באותם ימים קריטיים לאחר שנעדר התאפיינו בסוג של חובבנות ואף ברשלנות, כפי שהעיד על כך ח', בכיר לשעבר בשב"כ שסייע מרצונו לפרשה, בריאיון לאביב לביא בעיתון 'הארץ':

החיפושים לא היו שיטתיים מספיק, לא היה גורם מרכזי שחילק את השטח לאזורים ווידא שהכול נסרק. הפעם הראשונה שהרמה נסרקה במשבצות עם בקרה מרכזית הייתה שנתיים לאחר ההיעלמות, וזה מאוחר מדי.

בריאיון זה (של לביא) ציינה רינה חבר, אימו של גיא, שנימת הזלזול לא פסחה בהמשך אף על בכירי המדינה. לדבריה:

בניגוד לנתניהו, שישב איתנו בפינה של הלשכה ודיבר אלינו בגובה העיניים, אהוד ברק ישב מוקף בסוללה של פקידים וקצינים ודיבר אתי מהקצה השני של השולחן. הדבר הראשון שהוא שאל היה 'את בטוחה שהוא לא מסתובב?' הרגשתי שאני מאבדת שליטה. אמרתי לו 'תשמע, מר ברק, קודמך בתפקיד אפילו לא היה מעלה בדעתו להעלות שאלה מטופשת כזו. אם היינו חושבים שגיא מסתובב לא היינו פה'.

ניתן להאשים את שירותי הביטחון השונים ואת הממסד בכך שלא פעלו במרץ ובמוטיבציה הראויים כדי להשיב את החייל. אך האשמות שכאלו, בין אם הן מוצדקות ובין אם לאו, הן בגדר חלב שנשפך. כיום המוטיב המרכזי, לפי ראות עיניי, אינו רק המשך ההתמקדות במאמצים הביטחוניים להשבת גיא, אלא בהעלאת הפרשה לסדר יומו של האזרח הישראלי של שנת 2018, באמצעות גופי המדיה השונים ובראשם התקשורת הישראלית.

התקשורת הוכיחה שהיא מסוגלת לשים זרקור על חיילים שנחטפו או נעדרו, כמו גלעד שליט ששוחרר לבסוף מעזה או אפילו רון ארד, שדמותו הפכה להיות אייקון, ובצדק, בחברה הישראלית. משום מה פרשת ההיעדרות של גיא, מכיוון שלא הייתה קשורה באתוס מלחמתי ואולי עקב הזמן הרב שחלף, מצליחה להכהות את הרגש כלפיו. מציאות זו עלולה לגרום לפרשה לצעוד באותו קצב מונוטוני גם עשר שנים נוספות, שבהן מידי פעם תגיח לכותרות בעקבות 'כמעט פיצוח', כפי שראינו לפני כשנה בערך, אז פשט כוח של צה"ל על מוסד לחולי נפש ברהט עקב מידע על החייל שהתברר ככוזב.

גופי התקשורת הישראלית על גווניהם ודעותיהם הפוליטיות מסוגלים להתאחד, כביכול, ולפעול במרץ רב יותר כדי לא לתת לפרשה הזו לדעוך ולהיעלם בתוך אוקיינוס המידע וגודש האירועים בישראל, בצל המזרח התיכון הבוער. מהדורות חדשות, לדוגמה, יכולות בסיום משדרן לציין את הזמן שחלף מאז היעלמותו של גיא, בדיוק כפי שחלק מהן עשו בעבר בנוגע לגלעד שליט. עיתונים עם תפוצה של מיליוני עותקים כמו 'ידיעות אחרונות' או 'ישראל היום' מסוגלים להירתם לחידוש ההתעוררות הציבורית, באופן שיחלחל עמוק יותר לתודעתם של מיליוני ישראלים, ואפילו של יהודים ברחבי העולם. ככל שהמודעות הציבורית להיעלמותו של גיא תגדל והפרשה תצוף לעיתים קרובות יותר, כך תוענק רוח גבית חזקה יותר לכוחות הביטחון ולשירותי המודיעין, שנחשבים לטובים בעולם, להפוך כל אבן ולפעול במאמצים אדירים על מנת להביא לתזוזה משמעותית באחת התעלומות הגדולות ביותר של צה"ל.

היום, ביום הזיכרון למען חללי ונעדרי צבא ההגנה לישראל, חשוב לשנן לזכור – גיא חבר הוא החייל של כולנו.


אלעד בן דוד

תלמיד לתואר שלישי בלימודי מזה"ת בבר אילן ובמכון הגבוה לתורה, היה פעיל בעמותה לשחרור פולארד. כותב שירה ומתעניין בתרבויות ושפות.