בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

גרשוני מול גרשוני: מענה לתגובה על כוסות חד-פעמיות ...

גרשוני מול גרשוני: מענה לתגובה על כוסות חד-פעמיות והשוק החופשי

,
כלכלת השוק מוגבלת ביכולתה להתמודד עם בעיות איכות הסביבה, ולכן יש צורך לבחון מחדש דרכים אחרות להתמודדות עם בעיות אלו, כמו עם בעיית הכוסות החד פעמיות. נטען שהעלות האלטרנטיבית לחיוב שימוש בכוסות רב פעמיות גדולה יותר, בדומה למתקיים בבריאות הציבור, מים וחשמל. הלל גרשוני טען שאין דבר כזה השבתה מכוונת, ושכוסות חד פעמיות אינן בעיה גדולה כפי שטענתי. ובכן, אטען שכדור הארץ הוא משאב מוגבל, ואי אפשר להמשיך לכרות משאבים מהטבע בקצב הולך וגובר. התוצאה הצפויה היא הרס הסביבה וכל מערכות תומכות החיים בפלנטה. לכן, השאלה של עלות אלטרנטיבית אינה רלוונטית כלל לסוגיה של איכות הסביבה.

לא מזמן פורסם ב-"זווית אחרת" מאמר שכתבתי לגבי המגבלות שיש לשוק החופשי בקשר לאיכות הסביבה. טענתי כי השוק החופשי לא תמיד יכול לספק פתרון לבעיות איכות הסביבה. לכן, לדעתי, יש להתנער מהגישה הרווחת שהשוק החופשי והקפיטליזם הניאוˉליברלי הוא המזור לכל בעיותיו של המין האנושי, ולאמץ גישה ביקורתית יותר כלפי השיטה וכלפי המערכת שכרגע מושלת בכיפה התפישתית, הערכית, שמנהלת את חיינו. יכול להיות שהיא לא מושלמת? ושיש לה אפילו השלכות רעות? אני כבר מדמיין את קיתונות הביקורת ואת קריאות הגנאי שאני "מרקסיסט", "קומוניסט" או "סוציאליסט". אלה הפכו ל'תארים' עבור כל מי שמפקפק בשוק החופשי. עליי לומר בכנות שאינני יודע בכלל איפה למקם את הטענות שהעליתי על הספקטרום שבין קפיטליסט לקומוניסט, ושאני כלל לא מתעסק בשאלה הזו.

כולנו נסכים כי אין דבר כזה משהו מושלם, ושלא קיים סדר חברתי ללא חסרונות. דרך התנהלות היא תמיד בחירה בין שני אלטרנטיבות, ולכל צד יש השלילי והחיובי. הבחירה היא למעשה לא בין "נכון או לא נכון": זהו 'טרייד אוף' – מרוויחים דבר מה, ובהחלט גם מפסידים. אני טוען בסה"כ שאי אפשר ליהנות מייצור הולך וגובר, כי בסופו של דבר זה יוביל להרס הסביבה. המציאות הפיזית שבה אנו חיים כפופה לחוקי הטבע, היא לא משהו שאנחנו יכולים להמשיך להתעלם ממנו מבלי לשלם מחיר כבד, אבל אפשר לא לשלם אותו כלל אם נשנה את דרכינו.

הדעה שלי היא שצריך לבחון מחדש את הרעיון של 'ממשלה קטנה' שלא מתערבת בכוחות השוק. בין אם אתם מאמינים בממשלה קטנה, או בגישה הקיינסיאנית שלפיה הממשלה צריכה להתערב במחזורי השוק, כולם יסכימו שכאשר יש משבר עמוק בכלכלה הממשלה צריכה לפעול. אחת הבעיות היא שאיכות הסביבה לא נחשבת לכשל שוק כי לרוב, איכות הסביבה איננה משהו שמוגדר תחת שורת הרווח. ולצערי, הנושא של איכות הסביבה לא נדון בדרך כלל בתיאוריות הכלכליות (למעט כלכלה אקולוגית) והגיע הזמן שנסתכל על איכות הסביבה, לדוגמה על ים המלח, ככשל שוק לכל דבר.

המציאות היא שכדור הארץ הוא משאב מוגבל ואי אפשר להמשיך ולכרות משאבים מהטבע בקצב הולך וגובר מבלי להתחשב בקצב ההתחדשות שלהם. בסוף המשאבים הללו ייגמרו, או שהתוצאה של המשך הפעילות הכלכלית המוגברת תהיה הרס הסביבה וכדור הארץ. כאשר מדברים על כלכלה בת קיום (Self-sustained), מדברים על הרעיון של התאמת הייצור לקצב שבו משאבים מתחדשים (אם בכלל), או מציאת דרכים להחליף משאבים לא מתחדשים במשאבים מתחדשים.

רבים יגידו שקנסות הן הדרך של הממשלה להתמודד עם זיהום ובעיות של איכות הסביבה, אבל אם זה פותר את הבעיה, למה עדיין יש זיהום סביבתי? דווקא קנסות הם דוגמה לחוסר היכולת של השוק החופשי לפתור את הבעיה. בסרט הדוקומנטרי "The Corporation" מדברים על התופעה שבה קנסות הופכות ל'תשלום' עבור חברות. אם חברות גדולות מגלות ששמירה על איכות הסביבה עולה להן יותר מאשר תשלום הקנסות (אם הן נתפסות) על הפרות של חוקים, הן תעדפנה לשלם קנסות ולהמשיך לזהם, מאשר להשקיע יותר כספים בצמצום הזיהום. לפעמים קנסות מביאים לתוצאה ההפוכה, בניגוד למה שכלכלנים יטענו. בספר "what money can't buy the moral limits of markets" טוען הסופר מייקל סנדל שלא פעם אנחנו מקבלים תוצאה הפוכה ממה שרצינו שיקרה ברגע שמכניסים משהו למסגרת של שוק כלכלי. בספר הוא מביא מחקר שנערך בישראל: במקרים רבים הורים מאחרים לאסוף את הילדים מהגן. בגן אחד ערכו ניסוי, והחליטו לקנוס את ההורים בסכום מסוים בכל פעם שהם מאחרים. הצפי היה שכמות האיחורים תקטן, כי עכשיו יש תמריץ להגיע בזמן, אבל התוצאה הייתה הפוכה. כמות האיחורים גדלה. הקנס נתפש כ'תשלום', ולכן איחור הפך להיות רלוונטי, כי ההורים למעשה קנו שירות נוסף.

הלל גרשוני (שבמקרה לשנינו אותו שם משפחה) כתב פוסט ביקורת על המאמר שלי. הטיעון הראשון שלו הוא בדבר הדאגה של הצרכן עצמו. אני מצטט: "מה אכפת לצרכן הבודד מה רע לכלכלה או מה טוב לכלכלה?" אז מתברר שזה כן משנה לרבים מאיתנו. ראשית, לפוליטיקאים ולראשי המשק זה משנה מאוד כמה אנחנו צורכים, כי הם מעודדים צריכה. לא סתם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש ניצב אל מול האומה האמריקאית לאחר הפיגוע ב-11.9 וקרא לעם האמריקאי ללכת לעשות קניות, וכמה שיותר. דוגמא נוספת היא שכאשר מפעל הולך להיסגר, הדבר מופיע במהדורות החדשות כי לאנשים אכפת. אכפת להרבה אנשים אם הם קונים מוצרים 'כחולˉלבן' או לא. אכפת להם אם דגל ישראל שהם מנופפים בו ביום העצמאות מיוצר בסין. למה אקזיטים מפורסמים במהדורות החדשות? לאנשים יש המון גאווה בייצור המקומי ובחוסן הכלכלי, כי זה משפיע עליהם באופן ישיר. אם הממשלה צריכה להתערב בשוק, למשל לאסור על צריכה וייצור של כוסות חד פעמיות, ויעלה חשש שזה ייצוֹר האטה במשק, אז זה יכול למנוע שינוי. אני טוען, ששינוי כזה צריך להיעשות גם על חשבון האטה במשק, בגלל שאי אפשר להמשיך לזהם את הסביבה.

הלל גרשוני ממשיך לבקר אותי על הטענות שלי בדבר "השבתה מכוונת". קיים היגיון במה שהוא אומר, שהחלפה תכופה של מוצרים מאפשרת שיפור ותכנון של מוצרים חדשים טובים יותר ויעילים יותר. אבל, למה צריך להחליף את כל המכשיר? למה צריך לזרוק את כל המתכות היקרות שיש בתוך האייפון הישן לפח, ושהוא ייערם בחופי אפריקה, אם אפשר ליצור מוצרים מודולריים? כאלו שמאפשרים להחליף חלק בחלק, מבלי לזרוק את כל המתכות היקרות שיש בפנים (אשר נוצרות רק בסופר נובה, משהו שלא קורה הרבה באזור שלנו). למשל, אם יוּצר מעבד חדש, לא צריך לקנות מכשיר חדש ולזרוק את הישן, אלא להחליף את המעבד הקיים בחדש. כיום אין שום אפשרות שכזו. גרשוני ממשיך לטעון שאין דבר כזה השבתה מכוונת, ושזה מיתוס. הוא טוען שזה הגיוני שאם חברה באמת יכולה לייצר מכשיר שמחזיק מעמד זמן ממושך במיוחד, היא תזכה ליתרון בתחרות של השוק החופשי. אבל אם חברה תייצר מוצר שמחזיק 20 שנה, היא תפשוט את הרגל, גם אם המוני אנשים יקנו אצלה. אני ממליץ לכם (ולמר גרשוני) לראות את הסרט 'קונספירציית הנורה החשמלית' ששודר ב'יס דוקו'. השם של הסרט באנגלית הוא The light bulb conspiracy. ואם גרשוני עדיין לא מאמין, אין לנו ברירה אלא להסכים שלא להסכים. יש מספיק ראיות לכך שהשבתה מכוונת היא מנהג נפוץ וקיים. מי שרוצה לטמון את ראשו בחול שיעשה זאת, זה לא ישנה את המציאות. בפעם הבאה שמכונה שקניתם לא מזמן תתקלקל לכם, ותגלו שהתיקון יעלה יותר מאשר קנייה של מכונה חדשה, תדעו שנפלתם קורבן להשבתה מכוונת.

לבסוף גרשוני טוען כי כוסות רב פעמיות פשוט טובות לאנשים: הן חוסכות את הזמן הדרוש לשטיפת הכלים, ובכללי שומרות על היגיינה ובריאות יותר (הוא לא היחיד שביקר אותי באמצעות טענה זו). הוא שאל, למשל, האם בדקתי כמה מים וחשמל יתבזבזו על שטיפת כל הכוסות הללו? בדבר העלות האלטרנטיבית, אני טוען שצריך להתנער מהחשיבה הזו בכלל. מה זו עלות אלטרנטיבית? אני טוען שאין כאן אלטרנטיבה. האם אנחנו יכולים להמשיך לייצר פלסטיק לא מתכלה ולזרוק אותו או לשרוף אותו? או להטמין אותו, כמו שגרשוני טוען? אני מצטט אותו:

מטמינים את הכוסות במטמנה וזהו. כן, זה עולה כסף ואתם משלמים על זה בהיטלי הטמנה. בדיוק כמו שאתם משלמים על הטמנת כל מוצר אחר שאתם צורכים. לא קרה שום אסון וגם לא יקרה אסון מעוד אתר הטמנה או פחות אתר הטמנה.

התשובה שלי היא לא "זה לא פתרון". מים, בניגוד לכך, הוא משאב שכיום אפשר כבר להחשיב אותו למשאב שניתן למחזר. מים אפשר לנקות, ולהשתמש בהם מחדש, בין אם זה לשתייה או להשקיה (מי קולחין). כמו כן, כדור הארץ הוא 70% מים, כך שגם אם מים הוא משאב שאיננו ניתן למחזור, יש הרבה יותר ממנו מאשר יבשה להטמין בה. זה ייתן לנו מרווח זמן לפתור את הבעיה. כיום שריפת פלסטיק או סתם אגירה שלו היא כבר לא בת קיום.

בקשר לבריאות, בתור אחד שעבד במסעדנות המון שנים, ההיגיינה ברבים מהמקומות היא עניין טעון שיפור, ואני לא רואה שעם ישראל חולה כל הזמן. דבר שני, מי אמר שכוסות חד פעמיות, ובצורה שמחזיקים אותן בבתי הקפה, היגייניות יותר מאשר כוס ששטופה לא טוב? וכמו כן, כמה מחלות, וסרטן ביניהן, נשקפות לאנשים מעצם שתיית משקאות רותחים בכוסות מפלסטיק או מקלקר, שמפרישים חומרים רעילים במגע עם נוזלים חמים? ואם כן, למה בבתי חולים משתמשים בכלים רב פעמיים ולא בכלים חד פעמיים? ולמה נותנים לתינוקות בקבוק רב פעמי, ולא בקבוקים חד פעמיים? אני לא מסכים עם הקביעה שכוסות חד פעמיות הן סטריליות, כי בדרך כלל הן נמצאות בחוץ, חשופות (לא בוואקום), ובכל פעם שמישהו רוצה לקחת כוס הוא נוגע בכמה כוסות, ולא רק בשלו, כך שזה לא סטרילי כמו שאנשים נוטים לחשוב.

בסרט "The Corporation" מראיינים את ריי אנדרסון, אחד המקימים של חברת ייצור השטיחים הגדולה בעולם. יום אחד הוטלה עליו המשימה להקים 'כוח משימה' בחברה, כדי לברר מה הם עושים למען איכות הסביבה. אז הוא גילה את כמות הבזבוז הנוראית, ומאז עד מותו פעל למען 'עסקים ברי קיימא', וזכה בפרסים רבים על כך. אני מצטט חלק מהריאיון שלו בסרט:

אין שום מאמר שעבר הערכת עמיתים (Peer review) שפורסם בˉ25 שנה האחרונות (הוא אומר את זה בˉ2003) וסותר את התרחיש הזה: כל מערכת החי בכדור הארץ בדעיכה. כל מערכת תומכת חיים (מחזור המים למשל) בדעיכה, ושני אלה יחד מרכיבים את הביוספרה, שתומכת ומזינה את כל היצורים החיים, ולא רק שלנו, אלא יותר מˉ30 מיליון זנים נוספים שחולקים את הפלנטה הזו איתנו. החברה הטיפוסית במאה הˉ20 שאבה, יצרה, זיהמה ולקחה מכדור הארץ, יצרה פסולת והחזירה רעלים לביוספרה. אני עצמי הופתעתי לגלות כמה 'דברים' כדור הארץ צריך לייצר בתהליך כריית המשאבים שלנו, כדי לייצר דולר רווח לחברה שלנו.

עצם העובדה שגרשוני מדבר על הטמנה כלאחר יד, ושאנשים עדיין חושבים שאפשר להמשיך לייצר מוצרים שגורלם הוא להישרף או להפוך לפסולת, מעידה שהם פשוט לא מבינים את הרעיון שאיכות הסביבה וכדור הארץ הן משאב מוגבל, שבלעדיו לא נוכל לשרוד. מספיק להסתכל על זיהום האוויר בסין כדי להבין מה מחכה לנו מעבר לפינה. תיאוריות הכלכלה לא לוקחות בחשבון את הסביבה, אבל אנו חיים בעולם פיזי שפועל על פי חוקי הטבע, לא על פי חוקי הכלכלה.


גדי גרשוני

סטודנט לתואר שני באוניברסיטת נאגויה ביפן. מתמחה ביחסים בין-לאומיים, בנושאי תרבות ושפה, ובשפה היפנית ובתרבות היפנית בעיקר. עוסק בחקר הפער בין פרקטיקה ותיאוריה, ובחיבור של תרבות שפה וטכנולוגיה.