בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת ספר: דארווין ומשמעות החיים / סטיב סטוארט-...

ביקורת ספר: דארווין ומשמעות החיים / סטיב סטוארט-ויליאמס

,
חושבים שניתן לתחום את התגלית של צ׳ארלס דארווין אודות מוצא המינים לביולוגיה בלבד? תחשבו שוב. פרופסור סטיבן וויליאמס מסביר לנו מדוע דארווין שינה הכל.

Steve Stewart-Williams, Darwin, God and the Meaning of Life: How Evolutionary Theory Undermines Everything You Thought You Knew, Cambridge University Press, 2010

״העובדה שאנחנו תוצר מקרי של תהליך אבולוציוני ארוך, ולא יצירתו המיוחדת של אל טוב, היא הדבר המדהים ביותר שאנחנו, בני האדם, גילינו על עצמנו״

לפי סטיבן וויליאמס, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת נוטינגהם, תגליתו של צ׳ארלס דארווין בדבר קיומה של אבולוציה על דרך הברירה הטבעית, היא התגלית האינטלקטואלית החשובה ביותר שגילה אדם כלשהו מאז ומעולם. בהתאם, וויליאמס רואה בשנת 1859- השנה שבה פירסם דארווין את ספרו, ׳מוצא המינים׳- כשנה החשובה ביותר בהיסטוריה האנושית. שכן, במובנים רבים היא מסמלת את השנה שבה הפכה האנושות למודרנית באמת. ספרו נושא את המסר הפשוט אך הברור הבא: דארווין שינה באופן רדיקלי את האופן שבו האנושות מבינה את עצמה, ואת השלכות גילויו לא ניתן לתחום רק לביולוגיה. הרהור מעמיק בהשלכותיה של תיאורית האבולוציה, טוען וויליאמס, מוביל אותנו לבחון מחדש את האמונות והנוהגים הבסיסיים ביותר שאנו מחזיקים בהם – החל מאמונתנו הדתית וכלה באופן שבו אנו מבינים את המערכת המוסרית שלנו. מה נובע מהיותה של האבולוציה נכונה? מהן השלכותיה של עובדה חסרת תקדים זו? האם, כפי שמציין הפילוסוף הנודע דניאל דנט (Dennet), האבולוציה היא ״אותו הרעיון המסוכן של דארווין שמרעיל הכל״? אחרי הכל, אל לנו לשכוח כי לקח לדארווין לא פחות משני עשורים שלמים להכריז בגלוי על תגליתו המדעית (דארווין הגה את רעיון הברירה הטבעית בשנת 1838, אך פרסם את ספרו אודות מוצא המינים רק בשנת 1859), בדיוק מפני שהוא עצמו היה ער להשלכות מרחיקות הלכת של ממצאיו. כפי שמגלה וויליאמס בספרו, לא אחת היו לדארווין סיוטים על כך שעורפים את ראשו בפומבי.

המעמד המדעי של תיאורית האבולוציה על דרך הברירה הטבעית הוא חד משמעי. התיאוריה גורסת לא רק כי מיני החי השונים, כולל האדם, משתנים תדיר ועל כן אינם קבועים, אלא גם שהמינים השונים בטבע לא נוצרו על ידי אלוהות, אלא התפתחו ממינים ביולוגים קדומים יותר אשר בעצמם התקבלו ממינים קדומים עוד יותר, עד לראשית החיים על פני כדור הארץ לפני 3.8 מיליארד שנים. הבא נדגיש זאת: נכונותה של האבולוציה על דרך הברירה הטבעית אינה נופלת מן הנכונות שבטענה לפיה כדור הארץ אינו שטוח וכי הוא סובב סביב השמש. כפי שמציין פעם אחר פעם במורת רוח ניכרת הפילוסוף דניאל דנט:

כל מי שמפקפק בימינו בכך שריבוי צורות החיים על פני כדור הארץ נוצר על ידי אבולוציה – הוא פשוט בור.

אולם, דווקא עוצמת הראיות המדעיות המצביעות על נכונותה של האבולוציה מעידות על כך שההתנגדות לתגלית של דארווין איננה מדעית במהותה. לו הייתה זו התנגדות מדעית, סיכוי רב כי זו הייתה שוככת במהרה, כשם ששככה מזמן ההתנגדות לקופרניקוס, גלילאו, ניוטון ואיינשטיין. זהו בבירור לא המקרה כאשר מדובר ברעיון המהפכני של דארווין. שלא כשאר המהפכות המדעיות אשר את ממצאיהן ניתן היה להטמיע בתמונת העולם הישנה, התגלית של דארווין, אם מבינים את משמעותה עד תום, מערערת מן היסוד את האמונות מקודשות לנו ביותר.

דארווין והאמונה באלוהים

האם נוצרנו על ידי ובצלם אלוהים? כן, אם נאמין למה שכתוב בכתבי הקודש של הדתות המונותאיסטיות. אומנם, אחרי דארווין, התשובה לשאלה הזו היא ״לאו״ מוחלט. עובדת האבולוציה אינה פוסחת על המין האנושי. מין האדם, כיתר המינים, הוא חלק אינטגרלי מהטבע, כאשר בני האדם ושאר המינים חולקים את אותו אב קדום משותף. איננו צאצאיהם של אדם וחווה ולא נבראנו על ידי אף סוכן תבוני. דארווין, ולא כתבי הקודש או חכמי הדת, הוא זה שגילה את התשובה הנכונה לאחת מהשאלות המרכזיות ביותר שהטרידו את המין האנושי – מניין באנו?

לאור הממצאים של תיאורית האבולוציה, האם ניתן להמשיך ולהאמין באלוהים? מובן שהסיבות להאמין בבורא תבוני הינן מפוקפקות גם ללא דארווין. גם אלמלא היינו מגלים מעולם את ממצאי האבולוציה, עדיין היינו נשארים ללא כל ראייה מוצקה לקיומו של אל תבוני. יתרה מכך, אפילו אם הייתה ראייה שכזו, אף שקשה לדמיין כיצד תיראה, התעלומה לא הייתה נפתרת אלא הופכת למוזרה עוד יותר, שכן מי יצר את אלוהים ומה טבעו? האם הוא יכול לבטל את עצמו? האם הוא יכול להתחרט? האם הוא טוב לב? שאלות כאלו ורבות אחרות היו נותרות על כנן.

אם היה קשה להאמין בקיומו של אל תבוני לפני דארווין, הרי שאחריו האמונה הזו קשה פי כמה. במובנים רבים, תיאורית האבולוציה הופכת את האמונה באלוהים לחסרת בסיס, לסוג של משאלת לב שלא ברור כיצד ניתן להגן עליה. אם האדם אכן התפתח ממין ביולוגי אחר, קדום יותר, הרי כפי שכבר ציינו קודם לכן, הדין וחשבון התנ״כי אודות מוצא האדם פשוט שגוי מיסודו. הסיפור אודות בריאת האדם ומיני החיים יכול אמנם להיות אגדה נחמדה, אך אין מדובר בתיאור נכון ועובדתי של אשר באמת התרחש. זוהי עובדה מרחיקת לכת שמעמידה, על פניו, את כל אשר שנכתב בכתבי הקודש באור מפוקפק מבחינה עובדתית. אתאיזם, כברירת מחדל, הופכת להיות העמדה האינטלקטואלית המכובדת היחידה שניתן לאמץ עבור כל מי שמבין עד תום את הההשלכות של תיאורית האבולוציה. דארווין מכרסם, אם כן, בעקרונות הדתיים של הציביליזציה שלנו, יסודות שהפכו לרעועים גם כך בעולם המודרני.

אולם, אם אין לנו ולו סיבה רצינית אחת להאמין בקיומו של אל תבוני, מדוע רבים ממשיכים להאמין בו? וויליאמס טוען כי סיבה מרכזית אחת היא האינטואיציה האנושית, שגם היא תוצר אבולוציוני. בפשטות, קשה לנו לקבל את העובדה לפיה תהליכים לא-מורכבים ולא-מודעים יכולים ליצור מבנים מורכבים ומודעים. מבנה מורכב, כך מורה האינטואיציה, דורש מרכיב או מהנדס בעל יכולת. לפי התפיסה הזו, לאלוהות יש כוחות יצירה הדומים עד מאוד לאלו של האדם, רק הרבה יותר גדולות. זו בדיוק הסיבה בגינה מדגיש וויליאמיס כי לאינטואיציה ול״תחושה״ האנושית אין כל סמכות בהליך המדעי. האינטואיציה האנושית מטעה אותנו תדיר ואין שום סיבה שנסתמך עליה כאשר אנו מבקשים לענות על שאלות בסדרי גודל קטנים עד גדולים. האבולוציה נוגדת את האינטואיציה שלנו, בעוד הדתות המסורתיות משחקות בדיוק עליה. לרבים קשה להפנים שהאבולוציה על דרך הברירה הטבעית היא תהליך אקראי ולא מודע אשר יוצר אשלייה של תכנון מודע. כפי שציין דארווין עצמו: ״נראה כי אין יותר תכנון בשונות של החיים האורגניים ובפועלה של הברירה הטבעית מאשר בכיוון שבו נושבת הרוח״. מהרגע שמפנימים את העובדה הזו מבינים כי לאחר דארווין, איננו צריכים עוד את אלוהים בכדי להסביר את מה שנדמה כתכנון בטבע. במילים אחרות, אין ״יוצר״ תבוני לאדם ולמיני החיים על פני כדור הארץ. לא נוצרנו על ידי אף אחד. התפתחנו, כיתר המינים, כחלק מתהליך טבעי לחלוטין.

למעשה, חשוב לציין שמאה שנים לפני דארווין, חשף כבר הפילוסוף דייויד יום את חולשת הטיעון ״מן-התכנון״. ראשית טען יום, גם אם נניח שמבנה מורכב מצריך מהנדס תבוני, למה לנו להניח שמדובר במהנדס אחד ולא בקבוצה של מהנדסים? מי אמר שיש רק אל תבוני אחד ולא כמה? שנית, יום הצביע על כך שגם אם קיים יוצר או יוצרים תבוניים, אין לנו באמת סיבה להניח שהם כל-יכולים, שכן יצירה מושלמת (והיקום רחוק מלהיות ״מושלם״) אינה מעידה בשום אופן על יוצר מושלם, כפי שמעיד הניסיון האנושי. אולי היקום שלנו הוא רק הטיוטה האחרונה בסדרה של טיוטות פגומות שיצר הבורא? ומזווית אחרת, למה לנו להניח שהבורא הוא כל-יודע או טוב לב? יותר מכך, מניין לנו לדעת שבורא היקום עדיין קיים? אולי אלוהים מת?

דארווין עצמו נהג לשמור את אמונותיו הדתיות פרטיות, אך ככל הנראה, בטרם גילה את עקרון הברירה הטבעית הוא היה דאיסט. מאוחר יותר בחייו הוא זיהה את עצמו כאגנוסטי ויש הטוענים שעמדותיו נטו לכיוון האתאיזם עקב הטרגדיות שנחתו על משפחתו, במיוחד מותה של ביתו בת העשר. כך או כך, דבר אחד ברור, דארווין הפך לפחות ופחות דתי ככל שעבר הזמן, אך הוא עצמו מעולם לא שלל את האפשרות לפיה אמונה דתית יכולה לעלות בקנה אחד עם קבלת האמיתות של האבולוציה על דרך הברירה הטבעית. אכן, רבים כיום מנסים לרבע את המעגל. שלא כמו המתנגדים חסרי הפשרות לתיאוריה של דארווין, אנשי דת לא מעטים דווקא מקבלים את ממצאיו בברכה כמעין ראייה לפעילותו של אלוהים. באופן זה, הופכת הברירה הטבעית ללא פחות ממתודת הבריאה של אלוהים. העובדה שהאל הצליח ליצור כה הרבה באמצעות מכניזם כה פשוט רק מוסיפה לגדולתו.

על פניו, נראה שאין בעיה עקרונית עם עמדה זו. אחרי הכל, תיאורית האבולוציה סותרת רק את הפירוש המילולי של כתבי הקודש, לא את האפשרות העקרונית לקיומו של כוח עליון שברא את האדם בעקיפין. אדם יכול לפרש את הכתוב בתנ״ך באופן מטאפורי ובכך לשמור על אפשרות קיומו של האל באופן עקרוני. עם זאת, מובן שמהרגע בו אנו נפרדים מהפרשנות המילולית של התנ״ך, אנו מורידים בהכרח מערכו ״הקדוש״ ודוחים למעשה את מוצאו האלוהי. מכאן, התנ"ך נהפך ליצירה אנושית אחת מיני יצירות רבות אחרות. עדיין, את המעגל קשה מאוד לרבע. אחרי הכל, מדוע שאלוהים יברא את החיים באמצעות מכניזם הברירה הטבעית? מדוע שיסתיר את עצמו ואת אופן הבריאה מאיתנו? מעבר לזה, מכניזם בריאה זה רחוק מלהיות מושלם. אין מין ביולוגי אחד על פני כדור הארץ שאיננו יכולים למצוא בו פגמים מהותיים. מספיק לבחון את שיני האדם. שימו לב, לרובנו יש יותר מידי שיניים ביחס לגודל הלסת, עובדה שיוצרת בעיות חמורות עם שיני הבינה. מדוע שאלוהים יברא אותנו בצורה שכזו? הבריאה ״האלוהית״, במילים אחרות, רחוקה מלהיות מושלמת. בהינתן שזוהי עובדה, מה ניתן ללמוד מכך על הבורא? לעומת זאת, חוסר-שלמות במיני החי, היא בדיוק מה שהיינו מצפים למצוא תחת הסברה כי החיים התפתחו כתוצאה מתהליך עיוור של ברירה טבעית.

קרדיט: יחסי ציבור, Cambridge University Press

דארווין והשאלות הגדולות

הבדל התודעה בין האדם ובעלי החיים המפותחים האחרים, גדול ככל שיהיה, הוא עניין של מידה ולא של סוג. החושים והאינטואיציות, הרגשות השונים ותכונות כאהבה וזיכרון, קשב וסקרנות, חיקוי ותבונה, שבהן ובאחרות האדם מתרברב, יכולות להימצא, בין אם במצב תחילי ובין אם בצורה מפותחת, בקרב יתר בעלי החיים. צ׳ארלס דארווין

גם לאחר שנסכים כי האבולוציה הופכת את קיומו של אל תבוני להשערה בלתי סבירה, היא עדיין איננה משיבה על שלוש שאלות גדולות: ראשית, האבולוציה לא אומרת דבר על האופן שבו החיים עצמם החלו על פני כדור הארץ. שנית, היא לא מסבירה כיצד היקום נברא מלכתחילה. שלישית ולבסוף, יש הגורסים כי האבולוציה אינה יכולה לספק הסבר נטורליסטי לתודעה האנושית. בכל אותם המקרים יכול האדם המאמין לטעון, באופן עקרוני לפחות, כי יש מקום לאלוהים. האמנם?

אכן, תיאורית האבולוציה לא אומרת לנו דבר על האופן שבו נוצרו החיים לראשונה. השערת העבודה של הקהילה המדעית גורסת כי החיים נוצרו, בצורה זו או אחרת, באופן ספונטני מחומר לא-חי, בכפוף לחוקי הפיסיקה והכימיה. למעשה, למדע המודרני יש סיבות מוצקות להאמין כי לפחות פעם אחת בהיסטוריה של כדור הארץ התקיים תהליך יצירה הדרגתי שבמהלכו קיבלנו חומר-חי מחומר-דומם. בהינתן שהיקום עתיק מאוד ומכיל גלקסיות, כוכבים ופלנטות רבות, אך הגיוני שאירועים חריגים, כגון היווצרות חיים, יתרחשו לפחות פעם אחת, ואולי אף יותר. אדרבה, בהינתן הכמות העצומה של הכוכבים והשמשות, יהיה זה בגדר הפתעה גמורה אם לא היו נוצרים חיים ולו פעם אחת איפשהו ביקום. כפי שמציין וויליאמס:

הסבירות שחיים יתפתחו על כוכב ספציפי שואפת אמנם לאפס, אך הסבירות שחיים יתפתחו באיזשהו כוכב היא כמעט מוחלטת.

בנוסף, צורות ביניים מוזרות, דוגמת וירוסים, רומזות לנו כי כיוון חקירה זה הינו לכל הפחות סביר. אחרי הכל, מדוע אל תבוני ייצור דברים מוזרים כוירוסים? וויליאמס מציע לנו לחשוב במונחים של רצף הנע מן הלא-חי, עובר דרך צורות ביניים שונות, וכלה ביצורים חיים, ולא בדיכוטומיות פשטניות המחלקות את הקיום לחומר חי או דומם. לבסוף, העובדה שאין לנו תשובה חד-משמעית לאופן היווצרות החיים לא מובילה בהכרח לטענה שאלוהים אחראי לכך. כאמור, טענה שכזו רק מעצימה את התעלומה, ומעלה מיד את השאלה כיצד אלוהים הגיע להתקיים מלכתחילה. הדת מבקשת לפתור תעלומה אחת , היווצרות חומר חי מחומר לא-חי, באמצעות הפעלתה של תעלומה גדולה עוד יותר – היווצרות חיים על ידי קוסם בקנה מידה קוסמי.

לאור זאת, ההסבר הנטורליסטי ממשיך להיות ההסבר הסביר ביותר: אחרי תקופה ארוכה של אבולוציה כימית החלה האבולוציה הביולוגית, אשר יצרה מיליארדי צורות חיים, וביניהם את האדם. נימוקים דומים תקפים גם לגבי שאלת מקור היקום. רבים מחפשים אחר ״הסיבה״ לקיומו של היקום, אך מדוע שליקום תהיה ״סיבה״? הבנת הדברים במונחים של סיבה ותוצאה אומנם יאה לסביבה שאליה אנו מותאמים אבולוציונית (עולם של אובייקטים ותופעות בסדר גודל בינוני), אך המדע המודרני מורה לנו כי לא ניתן לסמוך על השכל הישר והאינטואיציות הבסיסיות שלנו כאשר מדובר בגדלים קטנים במיוחד (הרמה התת-אטומית) וגדולים במיוחד (הרמה הקוסמית). למשל, חיפוש ״סיבות״ להתנהגותו של אלקטרון זה בבחינת ״אפילו לא שגוי״. בפשטות, בהחלט יתכן שליקום אין שום סיבה. וויליאמס אינו מבקש לטעון שלמדע המודרני יש מושג כיצד או מדוע נוצר היקום. חשוב להדגיש כי המדע לא יודע לענות על השאלה ״מדוע יש משהו ולא כלום?״. אבל מצד שני, גם הדת לא יכולה לתת תשובה לשאלה הזו, וכאמור, היא רק מעצימה את המסתורין. עדיף לשאול ״מדוע יש משהו ולא כלום?״ מאשר לשאול ״מדוע יש אלוהים ולא כלום?״ או ״מדוע יש את האלוהים הזה ולא אלוהים אחר?״.

אך מה בדבר השאלה הגדולה השלישית, שאלת קיומה של התודעה. האם יתכן כי הגוף האנושי הוא תוצר אבולוציוני, אך ״הרוח״ האנושית אינה? זהו קו הגנה נפוץ של מאמינים רבים, הגורסים כי על המדע להגביל את עצמו אך ורק לעולם החומר. תודעה, שפה, מתמטיקה, היכולת לחשיבה מופשטת, מוסיקה, חוש אסתטי ועוד, כך הם טוענים, ימצאו תמיד מחוץ להישג ידו של המדע בכלל ושל האבולוציה בפרט. ככלות הכל, כיצד חומר יכול להיות מודע לעצמו? עבור אנשים מאמינים רבים, הדרך היחידה להסביר את קיומה של התודעה היא על ידי עירוב האל כיוצרה של מהות לא-חומרית (״נפש״). מה חבל שאין אף ראייה לקיומה. למעשה, הממצאים של הפסיכולוגיה האבולוציונית מאששים כי לתודעה האנושית ישנם היבטים פונקציונליים המעניקים יתרון שרידותי לנושאים אותה. מנגד, אילו ראיות יש לנו לקיומה לנפש שהינה תוצר אלוהי? יתרה מכך, אם אלוהים הוא יוצר התודעה וה״נפש״ שלנו, כיצד הוא עשה זאת, ומניין הגיעה התודעה של אלוהים? אם אלוהים הינו מודע (הנחה חסרת בסיס), לבוא ולטעון שהוא מסביר את היותנו-אנו מודעים זה פשוט להתעלם מהשאלה. טענה זו מסבירה תופעה הדורשת הסבר באמצעות קיומה של התופעה הזו עצמה. קיומו של אל מודע לא עונה על השאלה מניין הגיעה התודעה מלכתחילה, אלא רק הופך את קיומה של התודעה ל״קסם״. אם כבר לברוא תודעה, מדוע לעשות אותה כה רעועה? אחרי הכל, היכולות המנטליות שלנו רחוקות מלהיות מושלמות. המח האנושי לא בנוי להבין מתמטיקה, או את מכניקת הקוונטים, למשל. לעומת זאת, שוב, קשיים מנטליים שכאלו הם בדיוק מה שהיינו מצפים למצוא אילו התודעה הייתה תוצר של תהליך התפתחותי טבעי.

העניין מעלה שאלות נוספות: מדוע שאלוהים ירצה לכלוא נפשות בנות אלמוות בתוך גוף חומרי, מדוע לו ליצור עולם חומרי מלכתחילה?ממה בדיוק עשויה ״הנפש״, כיצד בדיוק ״נפשות״ יכולות להיות מודעות? אם לרובנו אין בעיה שמהות לא-גישמית יכולה להיות מודעת, בניגוד למהות חומרית, הרי זה רק בגלל שאנו מניחים, ללא שום הצדקה, שלמהות הזו ישנה היכולת להיות מודעת. לא רק שההנחה הזו דורשת הסבר מלכתחילה, אלא שלא ברור מדוע זה הגיוני יותר להניח שמהות לא-חומרית (שאן שום ראיות לקיומה) יכולה להיות מודעת, ולא מהות חומרית. חשוב להדגיש כי מהות לא-חומרית, המסוגלת להיות מודעת, היא תופעה לא פחות מתמיהה מחומר לא-מודע שהופך למודע. התודעה, כך מצביעה לנו ההשערה הטובה ביותר שבידינו, היא תוצר של איבר ביולוגי – המוח, אשר בתורו עבר אבולוציה ארוכת שנים. אם כן, המוח אינו שונה באופן עקרוני מכנפיים או עיניים, כולם איברים המעניקים יכולות מסויימות ולא אחרות לנושאים אותם, בהתאם לברירה הטבעית השונה שהם עברו. על כן, התודעה אינה יכולה לשרוד את מותו של המוח, ונגזר מכך שאין חיים לאחר המוות הביולוגי. מוחות שחושבים אחרת, שהם אינם רק מוחות אלא נשמות, הם מוחות המחזיקים באמונות שגויות אודות עצמם. יוצא מכאן שה״רוח״ אינה עומדת מחוץ לטבע, אלא היא ביטוי ספציפי ונדיר של הטבע עצמו. העובדה המוזרה לגבי החומר היא, שכאשר הוא מאורגן באופן מסויים, הוא מסוגל לחשוב ולהרגיש. לכן, כאשר אומרים בגנאי שאנחנו ״רק״ חומר, זה אך ורק מפני שאנשים לא מבינים עד תום את הדברים שאליהם החומר מסוגל.

יתרה מכך, עולמנו המנטלי האנושי הוא בדיוק מה שהיינו מצפים למצוא אצל קופים שהתפתחו בסוואנה באפריקה. הפוביה הטבעית שלנו מנחשים וחרקים לעומת הזהירות הנרכשת מנהיגה מהירה או מעודף בצריכת סוכרים, היא דוגמה לעומק החותם של עולם הלקטים-ציידים בנו. זוהי דוגמה נהדרת לכך שלברירה הטבעית אין יכולת חיזוי בנוגע לתנאים עתידיים, ושלעיתים הסביבה משתנה בקצב מהיר יותר מקצבמהברירה הטבעית עצמה. היות ה״רוח״ מעוגנת בחומר היא עובדה מדהימה. חשבו על כך: אתם עשויים מהחומר ממנו עשוי היקום. כאשר אתם מהרהרים ביקום, יוצא כי חלק מהיקום מהרהר למעשה אודות עצמו. לכן כאשר בני האדם מגלים את היקום, היקום למעשה מגלה את עצמו. מיליארדי שנים היקום היה כאן, ואיש (ככל הידוע לנו) לא ידע על כך. ליקום עצמו לא היה מושג שהוא קיים עד שקרה משהו מוזר – 13.7 מיליארד שנים לאחר המפץ הגדול וכמעט 4 מיליארד שנים לאחר שצורת החיים הראשונה התפתחה על פני כדור הארץ, מין מסויים של קוף הפך למודע לעצמו וליקום. עם זאת, החיים ביקום כה שבריריים, כך שבהחלט סביר כי יגיע מועד שבו יגמרו החיים ביקום, והיקום ישוב להיות בחוסר מודעות לקיומו. ייתכן שזהו גורלו של היקום שלנו, לבלות נצח בחשכה מלבד הבזק מודעות-עצמית קצר של מין ביולוגי זניח. כמה יקומים כאלה, שאינם מודעים לעצמם, יש שם? העובדה הזו הופכת את קיומה של התודעה האנושית למופלאה ביותר. העובדה שאיבר ביולוגי זעיר כמו המוח, אשר התפתח על ידי תהליך טבעי ולא-מודע, מסוגל לייצר אורגניזם מודע שיכול להבין את סודות היקום, היא מעל ומעבר לכל דימיון.

דארווין, פילוסופיה ואתיקה

מוצא האדם הוכח. המטאפיזיקה מוכרחה לפרוח. זה המבין את הבבון יתרום יותר למטאפיזיקה מלוק.

צ׳ארלס דארווין

אם התיאוריה של דארווין נכונה (והיא נכונה), הרי שיש לה השלכות מרחיקות לכת לא רק על הדת המונותאיסטית, אלא גם על הפילוסופיה. למעשה, לא נגזים אם נאמר כי מי שהפנים את האמת הדארווינית מבין שהפילוסופיה לאחר דארווין היא דיסציפלינה שצריכה לעבור מהפכה, למורת רוחם של פילוסופים רבים. בפשטות, ההנחות הפילוסופיות המסורתיות שלנו נראות שונות מאוד מן הזווית של הביולוגיה האבולוציונית. דארווין, שהיה מדען, השפיעה על הדיסציפלינה הפילוסופית אולי יותר מכל פילוסוף אחר בעת המודרנית. לפי וויליאמס, התגלית של דארווין עושה שלושה דברים מהפכניים. שניים מהם הזכרנו כבר בחלק הקודם של רשומה זו: א) שבירת המחיצות הקיימות בין ״רוח״ לחומר. אחרי דארווין ראינו כי ״הרוח״ היא למעשה תכונה של החומר (תכונה של המוח הביולוגי שלנו) וכי אין בנמצא למעשה מהות רוחנית. ב)  שבירת הדיכוטומיה הקשיחה בין חומר חי לחומר שאינו חי. ראינו כי אחרי דארווין, עלינו לחשוב במונחים של רצף בעל שלבים ואיכויות שונות של מודעות. עבור יצור עם תודעה מפותחת הרבה יותר משלנו, היינו ממוקמים, כמין ביולוגי, איפשהו באמצע אותו הרצף. באופן דומה, ישנם יצורים מסויימים, כגון וירוסים, שאינם נכנסים בקלות לאף קטגוריה מובהקת. ואולם הדבר המהפכני ביותר שעושה התיאוריה של דארווין ושבו נתמקד בחלק הזה היא שבירת המחיצות הקיימות בין בני האדם ליתר בעלי החיים. לפני דארווין, מקובל היה לחלק את שלל היצורים החיים לשתי קבוצות: בני האדם וכל השאר. לפי החלוקה הזו, טבעם של בני האדם שונה לחלוטין מטבעם של בעלי החיים. בני האדם הם יציר כפיו של אלוהים, נבראו בצלמו ובדמותו, בעלי נפש, תבונה וייעוד אלוהי. לעומת האדם, בעלי החיים הם בגדר יצירה משנית החשובה פחות, שכן הם נעדרי נפש ותבונה, ספק-מודעים, ואינם נבראו בצלם האלוהים. זוהי אפוא חשיבה הירארכית המבקשת לדרג את הטבע מהנחות לנעלה, מהחומר הדומם, דרך היצורים הנחותים ביותר ועד ליצורים הנעלים ביותר כאשר היצור הנעלה מכולם הוא האלוהים. האדם מצוי בשליש העליון של ההירארכיה, היות והוא ניחן בתבונה, כאשר לפניו ניצבים רק המלאכים והאל עצמו. המלאכים הם בגדר רוח טהורה, הם נעדרי גוף ממשי וקיום חומרי. האדם, בדומה לניתוחם של הפילוסופים הקלאסיים, ממוקם בין בעלי החיים לאלוהות. החלוקה ההירארכית, חשוב לציין, מתקיימת גם בתוך הקטגוריות עצמן. למשל, בקרב בני האדם, נהוג היה לחשוב שטבעם של המלכים עולה על טבעם של פשוטי העם שאת מחלותיהם הם יכלו לרפא באמצעות מגעם בלבד.

המסקנה הנובעת מתפיסה זו היא שבני האדם רשאים לעשות בבעלי החיים, באופן עקרוני לפחות, ככל העולה על רוחם. בני האדם, ברוחו של קאנט, הם מטרות בפני עצמם. בעלי החיים, לעומת זאת, הם אמצעים למטרות שבני האדם בוחרים. הדיכוטומיה התרבותית שלנו מסבירה את העובדה שיחסו של מין האדם ליתר המינים בטבע היה ונותר יחס מזוויע הכולל עינויים, טבח שיטתי והכחדה של מינים שלמים. כפי שציין תיאולוג אלמוני: ״לו הייתה לבעלי החיים דת, צורת השטן הייתה כצורתו של האדם״. אנחנו נוטים לשכוח כי הציביליזציה שלנו בנויה לא רק על הדם והיזע של בני אדם אחרים, אלא גם על הדם והיזע של בעלי החיים. מעמדם הנחות של בעלי החיים בא לידי ביטוי בצורה ברורה בשפה שלנו. ״חיה״, ״חזיר״, ״כלבה״ וכינויים אחרים הם כולם שמות גנאי. ואולם אחרי דארווין, קשה למצוא עוד צידוק לחשיבה ההירארכית הזו, ועלינו, בהתאם, לבחון מחדש את יחסינו ליתר בעלי החיים. אחרי הכל, דארווין מספר לנו כי אנחנו קרובי משפחה רחוקים. כל החיים על כדור הארץ הם, בפשוטו, משפחה אחת גדולה. וויליאמס מזכיר לנו שדארווין הראה כי, בניגוד לשכל הישר שלנו, לא קיימת חלוקה קשיחה ומהותנית של המינים בטבע וכי לא ניתן להציב גבולות ברורים וקשיחים בין מינים ביולוגים. הטבע לא מספק לנו קטגוריות ישיות מוכנות מראש: חתול ולא-חתול, קוף ולא-קוף, אדם ולא-אדם, יצור חי ולא חי. כל מה שיש לנו זה רצף. בפועל, אנחנו מצליחים להפריד בין מינים שונים באופן משביע רצון רק מפני שחיינו קצרים מאוד. אם כל צורות החיים שחיו העבר היו ניצבות מולנו, היינו עדים לרצף נמשך של צורות שהיה מקשה עלינו לומר איפה מתחיל מין מסויים והיכן הוא מסתיים. העובדה הזו היא רבת משמעות מפני שהיא חותרת תחת הדיכוטומיה שהתרבות שלנו מציבה בין בני האדם לבעלי החיים.

אך יש עוד דברים שעלינו לקחת בחשבון. ראשית, המין הביולוגי שלנו קיים זמן מועט בלבד. הדינוזאורים צעדו על פני כדור הארץ לא פחות מ-160 מיליון שנה. הרבה יותר זמן ממין האדם. אדרבה, אלמלא מזל טהור בדמותו של מטאור שפגע בכדור הארץ והשמיד את הזוחלים הגדולים שצעדו עליו לפני 65 מיליון שנים, הדינוזאורים היו עדיין צורת החיים הבולטת והשלטת על פני האדמה. היונקים, ואנחנו בינהם, פרצו קדימה רק הודות להכחדת הדינוזארים. אלמלא נכחדו הדינוזאורים, היונקים היו עדיין בגודל עכבר, אוכלי חרקים, ואנחנו לא היינו פה. אל לנו לשכוח, מציין וויליאמס, כי למרות כל הישגנו, אנחנו לא פחות פגיעים משהיו בשעתו הדינוזאורים. שנית, חשוב להדגיש כי איננו תנאי לקיומו של היקום, לקיומו של כדור הארץ או לקיומם של מיני בעלי החיים שעל פני כדור הארץ. שנית, אנחנו לא פאר או מטרת הבריאה. זה לא פחות מאבסורד לחשוב שאלוהים יצר תהליך אבולוציוני שלקח לו לא פחות מ-14 מיליארד שנה רק בכדי ליצור את המין שלנו! למה שאלוהים יהיה כל כך לא יעיל וכל כך איטי בבואו ליצור בעל חוליות כה לא-מושלם? המחשבה לפיה אנחנו לא בעל חיים אינה הגיונית יותר מהמחשבה לפיה כדור הארץ איננו כוכב לכת. הצבת האדם במרכז הבריאה משולה לסוליפסיזם ברמת המין.

וויליאמס מעלה שאלות מעניינות שעל פניו נראות פרובוקטיביות: עד כמה נכון, למשל, להפריד דיסציפלינות כאנתרופולוגיה וסוציולוגיה מדיסציפלינת האב הגדולה- זואולוגיה. רופאים, הוא מציין, יכולים להיחשב כסוג של וטרינרים, כלומר בעלי התמחות ברפואה של מין אחד בלבד. ובאופן דומה, זכויות האדם הופכות להיות תת-זכות בקרב זכויות בעלי החיים. וויליאמס מאתגר את הדעה הרווחת כשהוא טוען שפשוט אין בנמצא קריטריון מוצק לדירוג מינים בטבע. האם זה מפתיע שמי שקובע את הקריטריון על פיו האדם זוכה בעליונות על פני יתר המינים בטבע הוא לא אחר מאשר האדם? הרי ניתן לחשוב בקלות שמזווית המבט של בעלי הכנף, הקריטריון הממיין יהיה היכולת לעוף. זה נכון שציפורים אינן תבוניות כבני האדם. אך זה נכון באותה המידה שבני האדם אינם יכולים לעוף כציפורים. הנקודה היא זו: כל מין עבר דרך ייחודית של ברירה טבעית. כל זה, חשוב להדגיש, לא בא להכחיש שבני האדם הם ייחודיים. הם כן. רק לבני האדם יש את היכולת להשתמש בשפה. רק בני אדם הינם תבוניים. מצד שני, רק בני אדם יכולים לחולל רצח עם שיטתי. גם בזה אנחנו ייחודיים. כפי שציין מארק טווין: ״מכל היצורים שנבראו, האדם הוא המתועב ביותר. מכל היצורים, הוא היחיד המסוגל להיות זדוני… הוא היצור היחיד שגורם לכאב לשם הנאה, ביודעו שזהו כאב…״. אלא, מה שחשוב להבין זה שבני האדם אינם מיוחדים בלהיות מיוחדים! מעטים המינים שאין להם איזשהו מאפיין ייחודי שהעניקה להם האבולוציה שבני אדם חסרים אותו. החל מהליוויתן הכחול, דרך העטלף ועד לדורבן- לכל בעל חיים יש תכונות ייחודיות. התבונה האנושית היא בסופו של יום אדפטציה אחת מבין אדפטציות רבות שהתפתחו בקרב מינים שונים בטבע. אנחנו נעלים על בעלי חיים אחרים בתכונות מסויימות, אך הם עולים עלינו בתכונות ביולוגיות אחרות.

 לאור הדברים הללו, וויליאמס תוהה מדוע על החוש המוסרי שלנו לעצור בגבולות המין הביולוגי שלנו? במובנים רבים, החוש המוסרי שלנו גדל לאורך ההיסטוריה- למדנו לנהוג באופן מוסרי כלפי בני דתות, לאומים וגזעים אחרים. מדוע אם כך שלא להרחיב עקרון זה גם למינים אחרים בטבע שיכולים לחוש סבל? וויליאמס: ״במידה ונחליט- וזוהי החלטה שלנו בלבד. איש לא כופה אותה עלינו מלמעלה- שהפחתת כמות הסבל הלא-מוצדק בעולם היא עקרון אתי ראוי לחיות על פיו, אז זה הופך לבלתי מוצדק לחלוטין ושרירותי להחיל עקרון זה על בני אדם ולא על בעלי חיים אחרים בעלי יכולת לחוש סבל. מדוע שהסבל של מי שאינם בני אדם יחשב פחות מסבלם של בני האדם? לבטח יקום עם פחות סבל הוא עדיף על יקום עם הרבה סבל״. במילים אחרות, דעות קדומות המובילות להתאכזרות כנגד מינים חשים אחרים (speciesism) אינן מוצדקות יותר מדעות קדומות המובילות להתאכזרות בבני אדם מלאום, גזע או דת אחרת. בנקודה זו צריך להיות לנו כבר ברור שלא רק שתאורית האבולוציה אינה חותרת תחת המוסר האנושי, היא מבקשת להרחיב אותו למינים אחרים. הביולוגיה המודרנית נותנת לנו את כל הסיבות להאמין לא רק שבעלי חיים אחרים חשים סבל אלא שהם בעלי תודעה מפותחת, גם אם מפותחת פחות בהיבטים מסויים מתודעת האדם.

לאור זאת, כיצד ניתן להגן אתית על הכחשת הסבל והמודעות של עולם החי? וויליאמס מזכיר לנו בהקשר כי הכובשים הספרדים הראשונים שהגיעו לדרום אמריקה התחבטו ארוכות בדבר השאלה האם לילידים שבהם נתקלו יש נשמות. באופן דומה, הנצרות טענה בשלבים שונים כי ללא-לבנים אין נשמה וכי אינם שונים באופן עקרוני מבעלי החיים. אך בעוד שעל הדעה הקדומה הזו התגברנו, הרי שעל הדעות הקדומות שלנו כלפי בעלי החיים טרם הצלחנו להתגבר. יתכן מאוד, מציין וויליאמס, כי הדורות העתידיים יסתכלו באותו הבוז על הכחשת התודעה בקרב בעלי החיים שבו אנו מסתכלים כיום על הכחשת הנפש בקרב שחורים. בנוסף על מה שציינו עד כה, חשוב לציין כי אין אף ראייה לכך שקבלת עובדת האבולוציה, על משמעויותיה האתיות, הופכת בני אדם ללא מוסריים, בניגוד לטענת רבים ממתנגדיו של דארווין שבטוחים שללא אלוהים לא ניתן לחיות חיים מוסריים. ואולם האשמות הללו הן חסרות בסיס. לא רק כי ההיגיון מורה שיש סיבות מספיק טובות לפעול מוסרית גם ללא קיומו של אלוהים, אלא גם מפני שבדיקה אמפירית פשוטה מראה כי חברות שמלמדות אבולוציה הן חברות פחות אלימות מחברות שנמנעות ללמד אבולוציה. זה לא אומר כמובן שלימודי אבולוציה אחראים לירידה בשיעורי האלימות. מה שזה כן אומר זה שלימודי האבולוציה לא הופכים חברה לאלימה יותר. אם כבר, יש מתאם מעניין בין דת לאלימות. ארצות הברית היא לא רק המדינה הדתית ביותר בעולם המערבי אלא גם המדינה בעלת שיעור ההתנגדות הגבוה ביותר לאבולוציה. נחשו מה? היא גם בעלת שיעוי האלימות הגבוה ביותר. כאמור, זה לא אומר שהדת מחוללת בהכרח אלימות, אבל זה כן אומר שהיא לא מונעת אותה ולא הופכת את החברה לאלימה פחות.

בטרם אעבור לחלקה האחרון של רשומה זו, חשוב להבהיר משהו בסיסי על המוסר האנושי לאחר דארווין והוא שהעקרונות המוסריים שלנו נעדרים יסודות תיאולוגים או מטאפיסיים כלשהם. במילים אחרות, אין אמיתות מוסריות אובייקטיביות במובן העמוק של המילה, כלומר אמיתות מוסריות המתקיימות מחוץ לקונבנציה האנושית. עלינו לסכם כי האמונות המוסריות שלנו אינן משקפות איזשהן אמיתות מוסריות על-זמניות, אלא הן לא יותר ולא פחות ממערכת של עקרונות המותאמת למין ביולוגי אחד שהתפתח באופן ייחודי. אחרי דארווין זה מובן כי המוסר יצירה אנושית, אם כי מדובר ביצירה רב-דורית שבחלקה הגדול אינה מתוכננת. נכון ולא נכון, טוב ולא טוב, צדק ואי-צדק, הם בגדר מושגים אנושיים שימושיים, ולא אמיתות המוטבעות במארג היקום. היקום,אם תרצו, נעדר אתוס. אין לו רכיב מוסרי נחבא, ואין בנמצא ״אמת מוסרית״ בדומה לקיומה של ״אמת פיסיקלית״ או ״אמת ביולוגית״. יוצא כי במובן מסויים, כל האמונות המוסריות שגויות, שכן אף אחת לא מתכתבת עם ״טבעם של הדברים״ או עם מהות הקוסמוס. אמיתות מוסריות לא מדווחות לנו או משקפות לנו מידע על העולם אלא מסייעות לנו להתגבר על קשיים שבהם אנחנו נתקלים כגוף חברתי מתפתח-תדיר. למשל, האמירה לפיה אסור לגנוב אינה נשענת על דבר מלבד על הסכמה אנושית לפיה גניבה פורמת את הסדר החברתי ומקשה עליו להמשיך ולהתפתח.

מוסר נטול יסודות מפחיד הרבה מאוד אנשים הסבורים (בטעות) כי ללא קיומו של אלוהים כעוגן מוסרי אין תוקף למוסר בכלל. הם מקבלים כנכונה את אמירתו של איוואן קרמזוב, דמותו של דוסטוייבסקי, לפיה ״אם אלוהים אינו קיים, יוצא כי הכל מותר״. מנקודת מבט דתית, המוסר הופך על כן לציווי אלוהי. מדוע אסור לגנוב? כי אלוהים אוסר זאת. מכאן נובעת גם ההתנגדות העזה לתאורית האבולוציה, מפני שדארווין וממשיכיו עושים את הלא יעשה- שוללים, או לפחות הופכים לבלתי סביר בעליל, את קיומו של אלוהים. יוצא כי לכאורה, האבולוציה מערערת אפוא על העוגן המוסרי האובייקטיבי, העוגן האלוהי. ככזו היא הופכת לתיאורה אנטי-מוסרית, שלא נאמר שטנית, בעיניהם של רבים. אך על מנת להפריך מכל וכל את הטיעון לפיו המערכת המוסרית שלנו מעוגנת באל לא צריך היה לחכות לדארווין אלא מספיק היה פשוט לקרוא את אפלטון. באחד מכתביו, שואל גדול הפילוסופים היוונים, את השאלה הנוקבת הבאה: האם הדברים שעליהם מצווה אלוהים טובים מפני שאלוהים מצווה עליהם, או שאלוהים מצווה עליהם מפני שהם טובים? עכשיו, זה מובן כי מעשים אינם יכולים להיות טובים רק מפני שאלוהים ציווה אותם. מפני שאם הטוב הוא כל מה שאלוהים מצווה אותו, אז לומר שאלוהים מצווה את מה שטוב זה פשוט לומר שאלוהים מצווה את מה שאלוהים מצווה- מעגליות בנאלית (ומה אם אלוהים היה מצווה אותנו לעשות מעשה שנראה בעינינו כלא מוסרי בעליל? האם  ציוויו היה הופך אותו למוסרי? כנראה שלא, ואפילו אם היינו מתנגדים לתסריט מחשבתי שכזה, וגורסים כי אלוהים יכול לצוות רק מעשים טובים, הרי שבהתנגדות שלנו מובלעת ההנחה שקיים סטנדרט מסויים של טוב שהוא נפרד מן האל). המסקנה אם כך ברורה: עם או בלי דארווין, אלוהים לא יכול להיות עוגן מוסרי. הוא מצווה על דברים מסויימים מפני שהם טובים, והם ימשיכו להיות טובים גם אם הוא לא יצווה עליהם וגם אם הוא לא יתקיים. באופן עקרוני אם כן, אלוהים לא עוזר לנו לבסס את הטענה לפיה קיימת מוסריות אובייקטיבית ותיאורית האבולוציה לא פוגעת באובייקטיביות המוסרית בגלל שלילתה את קיומו של אלוהים.העובדה שאיננו יכולים להצדיק את המערכת המוסרית שלנו באיזשהו מובן עמוק, אינה אמורה להוות בעיה גדולה. האנושות, בשלבה המבוגר, פשוט תצטרך ללמוד לחיות עם האמת אודות עצמה. כלומר לחיות עם מוסר נעדר אמונות טפלות. שום דבר מהותי לא אמור להשתנות מההכרה בכך שהמוסר שלנו נעדר יסודות מטאפיזיים כלשהם. יכול להיות לנו, ואכן יש לנו, מוסר אנושי שאין לו, כי לא יכולות להיות לו, יסודות ראשוניים. ובמקום לתור אחר כאלה,  מוטב לו נתחיל להסתכל על תוצאות והשלכות, כפי שמציעה לנו התועלתנות והפרגמטים. לפי גישות אלו, אף מעשה כשלעצמו איננו טוב או רע, אלא עליו להימדד על פי טיבן של התוצאות שהוא מחולל. האם הוא תורם לאושר ולרווחה? והאם הוא מקטין סבל וצער.

דארווין ומשמעות החיים

עלינו לסיים את הרשומה הזו עם השאלה הסופית הבאה שוויליאמס מעלה בספרו: מהי ״משמעות החיים״ לאחר דארווין? והאם ניתן בכלל לדבר על ״משמעות החיים״? התשובה העולה מן הספר ברורה. עלינו להודות, כותב וויליאמס, כי ההשתמעות של האבולוציה היא אחת: אין ״לכל זה״ משמעות המובן העמוק של המושג. במובן המטאפיזי- לחיים אין כל משמעות. כל מה שיש לנו זה, אחרי הכל, הנאות קטנות מהחיים. מטרות קטנות וצנועות שאנחנו בוחרים לעצמנו אך שהן חסרות משמעות מן הפרספקטיבה של היקום והקיום בכללותו. גם אם זוהי מסקנה עגומה, זה לא הופך אותה למסקנה שגוייה. אך וויליאמס טוען שאנחנו מבלבלים תדיר בין שתי שאלות. אנחנו מבלבלים בין ״מהי המטרה הסופית של החיים״? (ultimate purpose of life) ובין השאלה ״האם שווה לחיות את החיים״? (wheter life is worth living). התשובה לשאלה הראשונה היא ככל הנראה שלילית. התשובה לשאלה השנייה, עבור רוב האנשים, היא ״כן, שווה בהחלט״. כך שמרבית האנשים יכולים לחיות חיים מלאים ומאושרים לצד ההבנה שלחיים, מבחינה דתית או פילוסופית, אין כל משמעות. החיים טובים אך נעדרי משמעות, והיקום מדהים אך חסר טעם. וזה אמור להספיק לנו. אנחנו יכולים להעריך יופי ונחמדות גם מבלי שתהיינה להן משמעות סופית כלשהי. אבל ישנה דרך מעניינת נוספת להסתכל על הדברים, ועמה נחתום את דברינו. ציינו כבר קודם, שהיותנו תוצר טבעי של היקום, הופכות את היקום למודע לעצמו. ובאותו האופן, כאשר אנחנו מציבים לעצמנו מטרות ומשמעות- הרי שחלק מן היקום מציב לעצמו מטרה ומשמעות! ליקום כן יש משמעות מפני שלנו יש משמעות! :

It is often said that human beings have purposes but that the universe does not. This is not quite correct, however, for we must take into account our earlier conclusion (Chapter 8) that evolutionary theory undermines mind–matter dualism, and recasts the mind as a part of the physical universe. What this implies is that, if you have a purpose –a goal or orientation for your life –then a small part of the universe has a purpose. Our purposes are the purposes of the universe. The universe doesn’t have a purpose, it has many –namely, those purposes possessed by the minuscule parts of the universe we call ‘human beings’…Still, in a very real sense, it is false to say that the universe is purposeless. It was purposeless before the first life forms with purposes and drives evolved, and it will be devoid of purpose once more when the last life form takes its final gasp of breath. However,as long as we’re here to contemplate such matters, to struggle and strive, the universe is not without purpose


שתף:
 
  • שגיא ברמק

    עמית מחקר בקרן תקווה, מנהל לשעבר ומייסד שותף באתר. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.