דור הקליפות: קריאה להתעוררות רוחנית ויציאה לדרך חדשה

בן אדם גר בביתו ומשתמש בחשמל. מדליק מזגן, מכבה מזגן, מחמם במיקרוגל, מפעיל את מכונת הכביסה. הוא לא יודע איך עובד החשמל בביתו, כל מה שמעניין אותו הוא שזה טוב ושזה עובד כמו שצריך. מגוון המכשירים החשמליים בביתו ללא ספק הפכו את חייו לנוחים בהרבה משהיו בעבר.

יום אחד מפסיק החשמל לעבוד; הכול קורס, והבן-אדם נכנס לפאניקה וממהר להזמין חשמלאי. הוא לא מבין מה החשמלאי עושה, אך בתוך זמן קצר הכול חוזר להיות כשורה, והחשמלאי נותן לו הוראות להמשך: אל תפעיל את זה יותר מדי, ולא הכול בבת אחת וכיוצא באלה. והבן אדם זוכר את כל הכללים שנאמרו לו ורושם אותם יפה על דף ותולה על המקרר וממשיך בחייו, ממלא את ההוראות באדיקות, אך למעשה תלוי לגמרי בידענותו של החשמלאי ביום שבו, ללא כל התראה, האדמה תתהפך והכול יקרוס שוב.

ומה על אמונתו של האדם? מה על מערכת הערכים הרוחניים הסבוכה המובילה אותו?

זוהי איננה קובלנה על חברת החשמל, אלא דימוי לצורה שבה אנו מניחים לתפיסות עולם שונות להוביל את חיינו. נרצה או לא, כל אחד מאיתנו מגיע לעולם ומן הרגע הראשון מוכוון על ידי סביבתו באופן בלתי נמנע לצורת חשיבה מסוימת.

כמו אדם שמשתמש בחשמל בביתו, אבל לא יודע איך באמת עובדת מערכת חשמל, כך אנו נעים בחיינו במעגלים אינסופיים של בורות ושכחה. בעבר הסתדרנו ככה, משום שלא היה דבר שיהווה איום ממשי על הערכים המובילים את החברה. אלא שהזמנים השתנו. עידן הפוסט-אמת הגיע, תקופת הבלבול הגדול, וכוחות רבים פועלים בו, מדעת ושלא מדעת, תוך עיוותי עובדות – עד כדי טשטוש הולך ומחריף של הגבול הדק בין מהימנות לסילוף. הגבול הזה הכרחי לקיומנו כחברה, ואם ברצוננו לשמור עליו אנחנו חייבים להתייצב כנגד הבורות וללמוד "חשמל".

המבוכה שבבחירה

למען הסר ספק, אדגיש כי אינני מדבר כאן על ביטחונה של החברה בישראל, מצבה הכלכלי, רמת השכלתה או יחסיה עם יהדות התפוצות. מבחינות רבות מצבנו בימים אלה הוא אולי מהמזהירים שהיה לנו אי פעם. לא לכל אלה נתונה דאגתי, כי אם למשהו עמוק הרבה יותר, נסתר לעיתים וחשוב מכל – רמתו הרוחנית והאידיאולוגית של האדם בישראל.

אני סבור כי אנחנו מצויים בעיצומו של משבר רוחני קרוב, אמיתי ומזעזע, הצפוי לאתגר ואף לפרק לפחות כמה מן המוסכמות החברתיות שעליהן נשענה החברה הישראלית עד היום. הוא נוגע בהיסטוריה של העם שלנו, שהובל בעשורים האחרונים על ידי תפיסות עולם שנעשות פחות ופחות רלוונטיות בעיני הציבור, וכעת לא ברור מה יבוא במקומן. הוא קשור באיזו נוחות מטעה שהנחנו לה, כמו במשל על האדם המשתמש בחשמל בביתו, להפוך אותנו לבורים וחלשים כאינדיבידואלים, גם אם חזקים כאומה. הוא קשור גם לפולמוס רב השנים על הדת ומקומה בחיינו, חילוניים ודתיים כאחד. יותר מכל, המשבר הזה הפוקד אותנו הוא תמצית תולדות מבוכתו של היהודי בתקופתנו. מהי אותה מבוכה?

ברמת הפשט, כשאנחנו מדברים על הדילמה הגדולה של היהודי בזמן המודרני (ואולי של האדם בכלל), על הקרע הגדול בעם, רעידת האדמה, אנחנו מדברים על גילויה של החירות החובקת-כל. המבוכה של האדם המודרני נובעת מעודף האפשרויות בחייו, עודף הלגיטימציה לכל פעולה שהתגלגל והפך בתנועות מסוימות לאיום מפורש המבקש לשתק כל דבר ביקורת על החדש, החריג והחלש אך ורק מפני שהוא כזה. אך גרוע מכל הוא תהליך זילותה של האמת. על האדם בעולמנו נוחתות יום יום ושעה שעה אינספור "עובדות" סותרות, מכל כיוון אפשרי, במה שאולי נדמה ממבט ראשון כניסיון כן לחתור אל האמת שמתוכו עולים סימני שאלה, אך הוא למעשה ביטוי הרסני לרצון בעלי האינטרסים להכפיף את האמת על הצדק, להתאים את המציאות, תוך עיוות מתמיד שלה, לתבנית סיפורית מעוררת אהדה ומהודקת היטב.

זהו עולם שכמעט בלתי אפשרי למצוא בו סדר והיגיון. בעולם כזה, הדת היא מגדלור מהבהב, והאמונה במוחלט הגלומה בה משמשת כסירת הצלה. היא כומסת בתוכה חוכמה בת אלפי שנים ש"מסדרת" את הראש ותורמת לתחושת שייכות, גם אם תוך קורבן כזה או אחר של החירות האישית, לקהילה עם חוקים ברורים.

לכאורה,  המבוכה של האדם המודרני הנקרע בין חילוניות לדתיות, היא למעשה המבוכה שבהכרח לבחור בין חירות שמשמעה בלבול מתמיד, לבין השתייכות וסדר שמשמעם ניתוק. לכאורה, משום שכך הדברים אכן נראים על פני השטח, אך לטענתי הצגה כזו של הדברים תהיה בלתי מדויקת בעליל. האמת שונה בתכלית.

נעשה ונשמע/נשמע ונעשה

 לשם הסברת טענתי עלי קודם כל לחזור מעט אחורה ולהעמיד דבר חשוב ונשכח על דיוקו: חירות ושייכות – שני הערכים הללו נמצאים במידה שווה לגמרי בבסיס הרעיוני של שתי האמונות, הדתית והחילונית, כאחת. השאלה שעליה נסוב הפולמוס רב השנים בין הזרמים איננה מה יותר חשוב מביניהם, אלא מה קודם למה.

באמונה החילונית האדם הוא קודם כל חופשי, ולאחר מכן נעשה שייך. באמונה הדתית האדם הוא קודם כל שייך ולאחר מכן, מתוך עבודת ה', הוא קונה את חירותו. בבסיס האמונה החילונית החירות קיימת, אך רק עד שהאדם יקבל עליו את המצוות הטובות בעיניו. לאחר מכן חירותו מוגבלת בדיוק כמו זו של אדם דתי. בנוסף, אם וכאשר האדם משלים את מאמציו בשדה הרוחני, שני הערכים הללו מתקיימים בחייו בהרמוניה גמורה, למרות הקושי ליישב ביניהם.

אני סבור שהבחירה בחיים ללא אלוהים – יותר משהיא בחירה מושכלת, היא בחירה ערכית. השאלה האם אתה חי על פי "נעשה ונשמע" או על פי "נשמע ונעשה". השאלה האם אלוהים קיים או לא קיים לא באמת רלוונטית מכיוון שהיא בלתי ניתנת להכרעה. השאלה היא במה אתה בוחר להאמין.

ישנה נטייה ציבורית, בעיקר בקרב החילונים, להתבלבל במחשבה שאין בחייהם "רוחניות" מסוימת. אלא שממש כמו לדתיים, גם לחילוניים יש אמונה, קשת של אמונות בעצם, שבבסיסם – "נשמע ונעשה" – האדם נולד ללא כלום ומוצא בתוכו ובעולם את אמונתו הפנימית ובתוך כך את דרכו וייעודו. האידיאל החילוני הוא אידיאל מחייב לא פחות מזה הדתי. אין משמעותו ויתור על קו מנחה אידיאולוגי בחיים, כי אם דווקא דרישה חריפה מהאדם לחפש את הקו הזה – אך בתוך עצמו ולא ממקור חיצוני.

האידיאל החילוני הוא של אדם חושב ומעמיק, עם ערכים הומניים כבירים ובחירה בסיסית מודעת לנווט את החיים באומץ ללא מצוות מלמעלה. סבא שלי היה מרקסיסט ציוני אדוק – ואומנם חייו היו נטולי מצוות דתיות, אך הן היו מלאות במצוות אחרות, אמונת-חיים שהוא בחר שתלווה את חייו, והוא סחבה על גבו תוך מאמץ רב ועול אשמה תמידי. הוא מצא את הכוח להמשיך בעבודת הקודש שלו דווקא בתחושת ההשתייכות שלו, זו שיש הטוענים שחסרה בעולם החילוני. תחושת השייכות שלו נבעה מתוך היקשרות עמוקה – לעם היהודי ולמשפחת העמים, למשפחתו, לסוציאליזם ולציונות.

המבוכה של האדם המודרני, אם כן, איננה בהיקרעותו בין חירות להשתייכות. המבוכה של האדם המודרני היא בהיקרעותו בין הבחירה הקשה לשאת עליו את עול האידיאל, לבין ההיגררות להליכה עיוורת אחרי הזרם, אחרי מה שהוא מכיר והחינוך שעליו גדל.

דור הקליפות

אנחנו נפרדים בתקופה זו מדור של נפילים ששינה בכוח אמונתו את כל מה שאנחנו רואים סביבנו. הוא נלחם על חזקתנו באדמה, בנה מדינה לתפארת, עמל ונאבק כדי שלנו, למעשה, תהיה בכלל הפריווילגיה לרופף את אמונתו שלנו. בזמנים קשים יותר, בדורות אחרים, האמונה הייתה נדרשת יותר מכורח המציאות, ועל כן, מובילי העם היו יותר חדורים בה.

ההכרח והדוחק, על קשייהם, מולידים מאמץ ודבקות, ובהיעדרם, כשהחיים נעשים קלים יותר, מתוך הנוחות, מהירה הדרך ל"עצלות" אידיאולוגית המתבטאת בזרימה עם הכלל ובחוסר יכולת (לכאורה) להטיל ספק ולשאול שאלות. מתוך ניוון זה, הנובע מחיוביותו של המצב, מתרחק גם הציבור החילוני וגם הדתי מן האמונה עצמה, ונוטה להתעסק בעיקר ב"קליפה" שלה – בשורה התחתונה – בלי באמת לדעת ולהבין לעומק את משמעות המעשים והמצוות.

כך, הציבור החילוני לוקח מהאידיאל החילוני, המורכב והיפה, רק את השורה התחתונה – חירות. הוא לוקח רק את הקליפה אבל לא מתעסק מספיק בהבנת המהות, לא תופש את גודל האחריות והעומק שבבחירתו לחיות כאדם החופשי ממצווה אלוהית, ומתמכר לחומריות המערבית הריקה – מימושו החיצוני והרדוד של אידיאל החירות – ותו לא.

מצד שני, הציבור הדתי לוקח גם הוא מהאידיאל הדתי את הקליפה, המצוות, ומקיים אותן בלי לדעת למה. כמו אדם שמשתמש בחשמל בביתו, אבל לא יודע איך עובדת מערכת חשמל. במצב כזה כל תקלה במערכת הופכת אותו לחסר אונים, עלה נידף ברוח התלוי הלכה למעשה במלומדים ממנו, רבנים ותלמידי חכמים, ואיננו שולט בחייו.בשני המקרים – נוצר מצב של עדריות. כשנשחקת היכולת לשאול שאלות, נחלשת גם היכולת לפעול בצורה עצמאית, והברירה היחידה היא לנהור אחר הסמלים המשותפים – חברות פרסום, אושיות תרבות, פוליטיקאים ורבנים. חוסר שליטה אמיתית בחיים, חוסר יכולת להוביל באמת את החברה שלנו, המשותפת, רק מילוי חסר חשיבה של ההוראות שהוכתבו לנו בידי הדורות הקודמים.

הדורות הקודמים לא כשלו. בתחומים רבים עוד יש מה ללמוד מהם. אך במובנים אחרים, למול העולם החדש, חובתנו לעשות בדק בית ולבחון את סל הכלים והערכים שהעבירו לנו בירושה. אינני מבקש לנטוש את העגלה המלאה, רק לא לנהוג בה מתוך עיוורון ההרגל. אני בטוח שנגלה כי ערכים שהובילו את עם ישראל בעשרות השנים האחרונות, אינם רלוונטיים עוד. בתקופה שבה שנינותם של מסרים חד ממדיים שנושא מועמד לראשות הממשלה חשובה מהישגיו בפועל, אנחנו לא צריכים מנהיגים חזקים וסמכותיים שיחליטו בשבילנו. אנחנו צריכים חברת צעירים מאוחדת שחושבת, לומדת, מטילה ספק, ומתוך כך – אך לא לפני כן – מעיזה ליטול את המושכות מידי דור ההורים ולהוביל את העם בדרכה.

החברה בישראל מסלילה את צעיריה להתנוונות אידיאולוגית ולתפישת מציאות צרה. היא עושה את זה בשורה של אמצעים – ביניהם מערכת חינוך לקויה מן היסוד, שירות צבאי החורט על דגלו את ריסון חופש הביטוי של צעירים בשנים המשמעותיות ביותר לעיצוב תפיסת עולמם, ותרבות פוליטית פשטנית ושבטית. גורמים אחרים להתנוונות זו הם כלליים יותר, ונוגעים, למשל, בעליית הטכנולוגיה כגורם היפנוטי כמעט בחיי היום יום, בפרט בחברה הצעירה.

התנוונות אידיאולוגית היא אולי הדרך הקלה ליצור שקט וציות, אך בטווח הרחוק היא עלולה להשאיר את מרכבת החברה ללא נהג שייקח את המושכות. אם לחזור לדימוי מתחילת המאמר, חברת המבוגרים הורישה לנו את מערכת החשמל שבבית הלאומי, אך לא את הכלים להתמודד עם בעיותיה בעת תקלה. הרבה יותר מצבא חזק, כלכלה יציבה או בעלי ברית נאמנים, דרושה מהפכה אידיאולוגית-רוחנית, כזו שתתחיל מההתחלה, בבחינה מחודשת של הדור הצעיר את כל האמונות והערכים. כיצד נוכל לנווט את ספינת החברה הישראלית ללא ידיעת המצפן והכרת המנועים?