בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

נאום טראמפ: דין ירושלים כדין וושינגטון...

נאום טראמפ: דין ירושלים כדין וושינגטון

,
בשבוע שעבר הכריז טראמפ על ירושלים כבירת ישראל. אקט זה מעלה מספר שאלות – האם היה זה צעד חוקי ונחוץ? האם לא מדובר בסיבה לפיצוץ?

למי שטרם הבחין ביכולתו של דונלד טראמפ לייצר 'מסיבה טובה', כזו שמעוררת הדים – הן לפני התרחשותה והן לאחריה – ראה זאת בנאומו ביום רביעי האחרון, כאשר הביע את הכרתה הרשמית של ארצות הברית בירושלים כבירתה של מדינת ישראל. בין ההתלחשויות שלפני והריקושטים שאחרי – ולא חסרו ריקושטים – נראה כי ניתן לזקק את עיקר הביקורת על המהלך הבלתי צפוי הזה לכדי שלושה צירים מרכזיים, שבהם אעסוק במאמר זה. הראשון נוגע ללגיטימציה של המהלך, וזה, על פי גורמים מסוימים, דווקא מערער על מעמדה החוקי של ירושלים כחלק ממדינת ישראל; עמדה זו מיוחסת בעיקר לקבוצות קיצוניות, וכדרכן של עמדות המשויכות לקבוצות אלו, לא תהיה כל בעיה להתמודד איתן. הציר השני נוגע לנחיצותה של הצהרה שכזו מצד הממשל האמריקני – זו היא שאלת הבהרה חשובה, אשר המענה עליה יאפשר לנו להבין את ההשפעה של ההצהרה הזו מכאן והלאה על הסכסוך הערבי-ישראלי. והציר השלישי עוסק בחוסר האחריות, לכאורה, הטמון בהצהרה, שהרי זו, לכאורה, עלולה לשמש גפרור שיצית את המזרח התיכון, תפגע בכבודם הלאומי של הערבים ותוביל אותם להתקוממות כנגד האויב הציוני.

 

ירושלים אינה לגיטימית להיות בירתה של ישראל

אין מחלוקת על כך שירושלים היא חלק ממדינת ישראל, לפחות לא מחלוקת רצינית. ההצעה להפוך את ירושלים לשטח בינלאומי, אשר עלתה במסגרת תכנית החלוקה וחזרה לשולחן הדיונים של האו"ם לאחר מלחמת השחרור, לא רק שמעולם לא קודמה בפועל על ידי האומות המאוחדות, אלא שמלכתחילה היא לא הייתה בעלת גוון משפטי, אלא בגדר המלצה בלבד – המלצה שמעולם לא התקבלה על ידי שני הצדדים המעורבים בסכסוך.

לאחר הבהרה זו, ובשל כך שעם תום מלחמת השחרור חולקה ירושלים בין ירדן וישראל – חלוקה שמקובלת על ידי אומות העולם – נסכים כי לפחות בחלקה המערבי, אין שום מחלוקת על השתייכותה של ירושלים לישראל. המחלוקת נוגעת רק לירושלים המזרחית שנכבשה ב-1967 וסופחה לישראל; על סיפוח זה יש מחלוקת עד היום. אולם, כל דיון על אודות הצד ה-'ישראלי' של הקו הירוק, ובפרט במה שנוגע לתוואי שלו בעיר ירושלים, נועד כנראה לחתור תחת הלגיטימציה של מדינת ישראל כולה.  

מכאן, כמו שכבר הספיק להעיר ד"ר גדי טאוב בדברים שכתב בעניין הצהרת טראמפ, מוזרות מאוד עמדותיהן של ממשלות זרות, אשר מרשות לעצמן להטיח ביקורת על עצם בחירתה של מדינת ישראל בירושלים כעיר הבירה. ובכן, מבחינתי תל אביב, ירושלים, חדרה ובת-ים לגיטימיות באותה המידה לקבל את תואר הבירה, אם כי ירושלים היא הראויה ביותר לתואר זה.

אין חשיבות להכרה זו של טרמפ בירושלים

עמדה זו היא אינטואיטיבית במידה מסוימת, שכן פרט למיקום המוסדות המדיניים ונציגויות החוץ, איננו נוטים לראות חשיבות פרגמטית למעמדה של עיר כבירה. הטריוויאליות של עמדה זו מובהקת עוד יותר בעיני אלו המבינים שמעמדה של ירושלים ביחס לישראל הינו זהה למעמדן של שאר בירות העולם למדינותיהן; לכן, מיותר יהיה להכיר בברזיליה כבירת ברזיל, בוושינגטון כבירת ארצות הברית או בלונדון כבירתה של אנגליה.

הבעיה נמצאת בכך שיותר משעמדה זו היא אינטואיטיבית, היא גם נאיבית מאוד. כפי שכבר ציינו, לא רק שבקרב קבוצות קיצון קיים ערעור על עצם קיומה של ישראל, אלא שגם מדינות וגופים בינלאומיים רבים אינם רואים בריבונות מדינת ישראל על שטחה כדבר טריוויאלי. הצהרת טראמפ בעניין ירושלים יוצרת מגמה חדשה המתייחסת לשתי הבעיות הללו: ראשית, היא מחזקת את הכרת אומות העולם בעצם קיומה של מדינת ישראל, ובזכותה להחיל ריבונות על שטחיה הבלתי מעורערים; ושנית, היא מבהירה כי מבחינה בינלאומית, ירושלים אינה חלק מאותם האזורים שעליהם קיים סימן שאלה בעניין הריבונות הראויה עליהם.

ובכן, מדוע ההכרה הבינלאומית אמורה לעניין אותנו? התשובה לכך היא שהכרה זו מעניינת אותנו בדיוק כמו הצהרת בלפור משנת 1917 וכמו החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947: כחלק מהקהילה הבינלאומית שאליה אנחנו משתייכים, אנו תלויים בתמיכתן של אומות העולם במדיניותנו, פן ייפגעו קשרינו איתן. בנוסף, תחת כל קונסטלציה של משא ומתן בינינו לבין הפלסטינים, השתתפותן של מדינות נוספות תהיה מכרעת, ולכן חשוב שעמדותיהן יהיו מיושרות עם שלנו – באופן שהקווים המנחים לשיח המדיני יהיו שווים.

לשינוי המגמה הזה ביחס אל ישראל, ואל ירושלים בפרט, יש גם השלכות פרגמטיות חשובות, ולמרות שטובתן שנויה במחלוקת, אי-אפשר להתעלם מעצם קיומן. דוגמאות להשלכות אלו הן התחלת תהליך העברת השגרירות האמריקנית לשטח הבירה, והרחבת הבניה בשטח העיר שאושרה לאחר ההכרזה.

הצהרת טראמפ מציתה את המזרח התיכון

אמירות מסוג זה מנתקות את הפעולה – ההתקוממות, מן הפועל – הפלסטינים; הן מסירות מן הגורם הפועל את האחריות למעשיו, ומשליכות את האחריות על צד שלישי. תחת ההבנות אשר הצגנו בשני הסעיפים הקודמים, לפיהן אמירתו של טראמפ עולה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי ואף טריוויאלית למדי, לא ניתן לטעון שהמצב המסוכן כעת הוא תולדה של ההצהרה, אלא תוצאה של רגשנות לאומית גרידא. כבר כתב מיכה גודמן בספרו, "מלכוד 67", שקיים רגש עממי בכל אחד מצדי הסכסוך, אשר מנחה את השיח בתוכו. גודמן שייך לעם היהודי את רגש הפחד, ולפלסטינים את ההשפלה. את הדגש אשים כאן על הצד הפלסטיני, שכן הוא המעורר את הביקורות מן הסוג בו אנו דנים. ובכן, נראה כי אבחונו של גודמן נכון, שכן נציגי הפלסטינים שהתראיינו בתקשורת לאחר ההצהרה אכן הדגישו את נושא הכבוד וההשפלה; על כן, ניסיון לענות על הביקורות המדוברות יידרש לחשבון נפש כפול בנוגע ללגיטימיות השיח על רגשות בהקשר הפוליטי.

חשבון הנפש הראשון שנידרש לו הינו פנים-פלסטיני. כאשר הנציגים הפוליטיים של הפלסטיניים מנתקים את התקוממות של העם משליטתם, הם מפקיעים מעצמם את היכולת להיות חלק מן המשחק הפוליטי; אם הם אינם מצליחים להשליט ריבונות על עמם ולגרום לו לציית למנהיגיו, ובמקום זאת מקבלים את פעולות העם כאוטונומיות ובלתי תלויות בהם, הם מנטרלים את יכולתם שלהם לנהל משא ומתן עם ישראל – הרי כיבודו של כל משא ומתן שכזה לא יהיה מובטח על ידי המנהיגים, אלא יהיה נתון לאישורם של הפרטים. שנית – וזהו הגורם החשוב לטווח הארוך – מנוטרלת לחלוטין יכולתם לנהל מדינה, שכן באופן מובנה אין הסכמה של ה-'אזרחים' לשלטון. שני היבטים אלו פוגעים משמעותית בשאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים.

חשבון הנפש השני צריך להיעשות על ידי שאר אומות העולם. הפנמתה של ה-'נחיתות' של הפלסטינים, מסירה באופן אוטומטי כל אחריות מעליהם; מתייחסת אליהם כחסרי יכולת שכלית לנהל את עצמם באופן דיפלומטי; ומשייכת אליהם באופן מובנה התנהגות ברברית ואלימה. להתייחסות זו כלפי הפלסטינים יש שתי השלכות אפשריות. האחת היא הכרה בכך שהפלסטינים אכן פרימיטיביים מכדי לתפקד תחת חוקי הפוליטיקה של ימינו, ולכן יהיה זה חסר אחריות לחלוטין לאפשר להם להקים מדינה, שכן הדבר עלול לגרום עוול עצום לדורות הפלסטינים הבאים. על כן, במקום זאת יהיה על הקהילה הבינלאומית לדאוג להם להנהגה חיצונית אחראית שתשלוט עליהם ותוביל אותם אל הקדמה. ובכן, זוהי אינה עמדתי; איני רואה בפלסטינים יצורים נחותים. לפיכך, אטען לזכותה של השלכה השנייה, לפיה הפלסטינים אינם פרימיטיביים ושעלינו להתייחס אליהם כשווים. תחת תפיסה שכזו, נוכל לדרוש מהפלסטינים לקחת אחריות על מעשיהם; במידה שאין בהכרתו של טראמפ כל מימד בלתי חוקי, כפי שהראנו, נדרוש מהם את כיבודה של הצהרה זו, ונגנה כל התנהגות אלימה הנעשית בהשראתה, כפי שהיינו עושים כלפי כל עם אחר המשתייך לקהילה הבינלאומית.


אלי בנימין ישראל

ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.