בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת סרט: "דנקרק" – סרט נועז על חווית ...

ביקורת סרט: "דנקרק" – סרט נועז על חווית המלחמה

,
"דנקרק" הוא אחד הסרטים הטובים שיצאו מהוליווד בשנים האחרונות. כריסטופר נולן לקח על עצמו לספר את סיפורה של המלחמה המודרנית, והוא עושה זאת ביד אמן. הצפייה מטלטלת, לא לבעלי לב חלש, אבל משתלמת ויש שיאמרו אפילו חשובה.  

היסטוריה אולי נכתבת על ידי היסטוריונים, אך היא נחקקת בזכרון ובדמיון הציבורי בתיווכם של אמנים, יוצרים ואנשי תרבות. ישראלי שנולד כאן למד כמובן על מלחמת השחרור, ומי שנולד בצד השני של גדר ההפרדה אולי למד ולומד על מלחמה אחרת שהתרחשה באותם זמנים, אבל בשני המקרים הזכרון והדמיון הציבורי הוא לא תוצר של ספרי הלימוד בלבד, אלא גם ובעיקר של התרבות והיצירה. אמנם למדנו בתיכון על המבצעים נחשון והראל לשחרור ירושלים הנצורה, אבל הזמנים ההם נוכחים בחיינו בדמות הסיפורים ששמענו והספרים שקראנו כילדים וכמבוגרים. בין אם מדובר בספר "פרשת גבריאל תירוש" של יצחק שלו, התיאורים הפנטסטיים ב"רומן רוסי", ו"עשו" של בנו, מאיר שלו; "תש"ח" של קניוק, הכרך הראשון של "מנהרת הזמן" שנכתב על ידי גלילה רון פדר-עמית, ועוד רבים אחרים.

אמנם מלחמות ישראל רבות וטריות, אך בכל הנוגע לזכרון איננו שונים משאר העולם. אירופה, אסיה וארצות הברית עדיין מתמודדות עם מלחמות העולם, המלחמות הגדולות של המאה העשרים. אמת, רוב ספרי ההיסטוריה על המלחמות הללו כבר נכתבו, אך העיסוק האומנותי, זה הבדיוני וזה שאינו בדיוני, מעולם לא פסק. את המלחמה אנו תופסים כרגע מכריע בהיסטוריה, אך כיום, בספרים וסרטים רבים, היא מתורגמת להיות רגע מכריע בסיפור האישי שלנו. המלחמה יכולה להיות הזוועה הגדולה ביותר, אך לחלופין היא יכולה להיות הרגע הלא-ייאמן בו אדם מקריב את חייו למען זולתו. המלחמה היא הדבר הנורא ביותר, אך יש בה גם רגעים נעלים היוצאים מגדר הרגיל. את הרגעים הללו, ועוד רגעים רבים אחרים, מנסים יוצרים ואמנים, סופרים ובמאים, לכלוא בתוך סיפור.

זו אמנם לא מחשבה חדשה, שכן לא היום ולא אתמול התחילה התרבות הפופולרית לנבור בקרבי מלחמות העולם, אך נזכרתי בה שוב עם הצפייה בסרטו החדש של כריסטופר נולן, דנקרק. נולן, בסרט זה, נטל על עצמו הפעם פרויקט שונה מהרגיל; לקחת רגע היסטורי לא מאוד מוכר, ויש לציין שגם על פניו לא מאוד אטרקטיבי, ולתת לו כמעט שעתיים של זמן מסך. כולנו הרי זוכרים, למשל, את הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה. אני רוצה להאמין שהסיבה העיקרית שבגללה אנו זוכרים את הפלישה נובעת מכך שמדובר באחד מרגעי המפתח במלחמה, אך לא יהיה זה מופרך לומר שדור שלם זוכר כיום את הקרב המסוים הזה גם בגלל סרטו המפורסם של סטיבן שפילברג, "להציל את טוראי ראיין". יש הכל בסרטו של שפילברג: האימה של שדה הקרב, ההיטמעות של החייל הפרטי בתוך ההמון הצועד, אדישות הגורל הקובע מי יחיה ומי ימות, חוסר הפנים של האויב. את כל אלה מצליח שפילברג להעביר בפחות מעשרים דקות של לחימה עקובה מדם בחוף נורמנדי. נולן, בדנקרק, מצליח לשחזר את ההישג של שפילברג ואף להתעלות עליו. בשעה וארבעים דקות של סרט מלחמה מספר נולן את סיפורה של המלחמה המודרנית, על הניכור שבה, על השתיקה, על המוות, ועל מה ומיהו האויב, כמו שאף אחד לפניו, לכל הידוע לי, לא סיפר.

ביבשה באויר ובים

בלחימה, מקובל לומר, יש שלוש חזיתות: "ביבשה, באוויר ובים". נולן מבין זאת היטב ומחיל את אותו הכלל גם על החלק הפחות מוכר בלחימה: הנסיגה. באחד מהרגעים, שבעיניי הם רגעי מפתח בסרט, עומד קצין על המזח כשהוא מביט אל עבר האופק ותוהה לעצמו בקול: "אם אפשר לראות מכאן את הבית, למה כל-כך מסובך להגיע לשם? זה מטופש". אולי קצת כמו כל הקונספט הזה של מלחמה, הנסיגה היא דבר לא מובן אך הכרחי. נולן מזכיר לנו שנסיגה היא חלק אינטגרלי מהלחימה, ושכאשר הקרבות מסתיימים עדיין צריך למצוא דרך לחזור הביתה. האויב לא נח.

בהצגה המשולשת, של יבשה, אוויר וים, נולן הופך את סיפור הנסיגה לסיפור קרב, מהיבשה – בה חיילים מחכים בטור לצאת מאדמת צרפת ולשוב הביתה – ועד לים ולאוויר בהם לוחמים ואזרחים עושים את דרכם לשטח על מנת לתת את מעט הסיוע שהם יכולים. לכל אחד מאלו נולן גם מתאים זמן אחר – ביבשה שבוע, בים יום ובאוויר שעה. הסיבה לכך יכולה להיות הזמן האופייני למערכה בכל אחד מהמרחבים, אך נדמה כי מעבר לכך התאמה זו נועדה כדי שהמרחב השונה יהפוך לזמן שונה – לא הרי שעה באוויר כשעה בים, ולא הרי יום על הים כיום על היבשה. ואמנם, כל מי שהשתתף אפילו בתרגיל צבאי יודע כי הזמן במלחמה באמת אינו אחיד, שכן יהיו ימים שלמים של חוסר מעש בשדה הקרב ויהיו דקות אחדות, לרוב מאחורי הקלעים, שעל פיהם יכולה המלחמה להיות מוכרעת.

האדם שבטנק ינצח?

אין זה סוד כי המלחמה בעת המודרנית אינה מלחמה אישית. לא זו בלבד שהמניע ללחימה כמעט לעולם אינו מרצונו, או בשליטתו, של אדם פרטי כזה או אחר, אלא שגם בלחימה עצמה אין פנים. את פני האויב ברור שכמעט לעולם לא רואים, ונדמה לי כי רק בסרטים רואים היום קרבות פנים אל פנים. עימות כזה בלחימה אמיתית הוא דבר נדיר מאוד, כיוון שאת האויב הורגים מרחוק, והאויב גם הוא צולף, מפגיז, או מפציץ אותנו ממרחק. אך לא רק לאויב אין פנים, אלא שנולן מפנה את תשומת לבנו לכך שגם לצד שלנו אין פנים. פני הלוחמים הופכים ליחידה אחת – לעיתים מגובשת, לעיתים לא מגובשת – יחידה שלא כל-כך ברור מה המהות שלה, אך ברור כי היא חסרת פנים. נולן מספר את סיפורה של המלחמה המודרנית, מלחמה זרה, מנוכרת ומלאת חוסר ודאות. אנשים יכולים להיות חברים ולעזור אחד לשני, אבל באותה מידה הם יכולים להיות זרים ולדאוג לעצמם על חשבון אחרים. אפשר לעשות את המעשה הנכון, אבל נולן מזכיר לנו שיהיו אנשים שידאגו לעצמם, יהיו אנשים שלא יתנהגו באופן מוסרי, אך זה בסדר כי ככה זה במלחמה.

נולן אמנם לא הראשון ששם לב לניכור שיש בלחימה המודרנית. סצנת הפתיחה של להציל את טוראי ראיין גם היא, כאמור, נותנת בדיוק את אותה תחושה, של עוצמה חסרת פשר, ניכור וחוסר ודאות. אולם שפילברג מהר מאוד, בפניית פרסה חדה, עובר מהניכור והזרות של הלחימה לסיפור הכי אישי ופרטיקולרי שניתן לספר: הוא מחפש חייל אחד, טוראי, בתוך המכונה הגדולה הזאת שנקראת מלחמה. כמעט כמו לחפש מחט בערימת שחת. שפילברג מודע לאופי של המלחמה המודרנית, ולאורה יצר סרט שהפך להיות המרד האולטימטיבי במלחמה חסרת הפנים. בתוך הטשטוש הכללי ואובדן האנושיות של הלחימה שפילברג מחפש את האדם הפשוט.

בסרט דנקרק, לעומת זאת, נולן לא מוותר לנו. אמנם לכל אורך הסרט אנו עוקבים אחר קורותיו של אדם אחד, של חייל פשוט המנסה לשוב הביתה, אבל באף שלב אנחנו לא מתחברים לדמות, ובאף שלב אנחנו לא מבינים אותה. סתם חייל אלמוני שרוצה להגיע הביתה – הוא אדם טוב במקצת, לא באופן מיוחד, ואין בו שום דבר שיבדיל אותו מההמון. לכאורה יכולנו לעקוב אחריו סתם כך באופן שרירותי, ובאותה מידה יכולנו לעקוב אחרי החייל שלא הצליח בסוף להגיע הביתה, זה שמת על אדמת צרפת או לחלופין זה שטבע בים. אין פנים אצל נולן, יש רק את המציאות של המלחמה, מציאות שאי-אפשר לברוח ממנה.

בשריון אומרים שהאדם שבטנק ינצח. אני מאמין שיש בזה מן האמת, אך מה שבטוח הוא שמעטים האנשים שמסתכלים על טנק ורואים בני אדם, ודאי כשמדובר בטנק אויב. מרבית האנשים מסתכלים על טנק ורואים בו מכונת אויב. שמעתי לא מזמן מישהו אומר, ברצינות חלקית, שצריך להחליף את הסדר ובמקום לומר "האדם שבטנק ינצח" לומר "הטנק שבאדם ינצח". מה קורה במלחמה, האם המכונות שלנו הופכות להיות בני אדם או שמא אנחנו הופכים להיות חלק ממכונה אותה לעולם לא נצליח להבין?

איזהו גיבור?

ראיתי שרבים טוענים כי דנקרק הוא סרט אנטי-מלחמתי. לאור כל מה שכתבתי עד כאן אני יכול להבין מדוע, אך עם זאת חשוב לי להדגיש כי אני לא מסכים. נכון, דנקרק לא מציג רק את הצדדים ההרואיים של המלחמה; הוא חושף את רגעי החולשה, את הייאוש, ובכלל את המרכיבים הפחות אסתטיים של האנושיות המוקצנים בעת לחימה. אבל זה רק צד אחד של המשוואה, מכיוון שדנקרק הוא סרט אנושי, אשר חושף גם את הדברים הטובים שקורים במלחמה – את האנשים שכן עושים מעשי גבורה, את האנשים שמקבלים את ההחלטה הנכונה ואת האנשים הישירים שמודעים להשלכות מעשיהם ומנסים, למרות הכל, לחיות על פי תפיסת עולמם. אנחנו חיים בעולם מורכב, מלחמה היא דבר מורכב, וזה שנולן מציג את המורכבות לא בהכרח אומר שמדובר בסרט אנטי-מלחמתי. אפשר לצדד במלחמה בעת הצורך, ואפשר להכיר בחיוניות של מלחמה גם בימינו, אך מי שמשלה את עצמו שהמלחמה לא הופכת אותנו – את כולנו – קצת למכונות, לדעתי יהיה לכל הפחות לוחם גרוע, ולכל היותר לוחם מסוכן.  

נקודה זו מביאה אותי לשאלה אחת אחרונה שעולה בדנקרק, והיא השאלה העתיקה: איזהו גיבור? חכמי הדורות נתנו תשובות מגוונות לכך, אך כריסטופר נולן מציע כאן תשובה משלו, תשובה דומה מאוד לזו שהציע באחד מסרטיו הקודמים, "האביר האפל". לדעת נולן הגיבור הוא זה שאנחנו זקוקים לו שיהיה גיבור. הטייס שחג מעלינו ומציל את חיינו; החייל הלוחם לצידנו או לחלופין למען ביטחוננו; ואפילו הילד שבחר לצאת מהנוחות של ביתו וארצו וללכת אחרי אנשים בהם הוא מאמין. גבורה היא לא סיפור הצלחה, אלא מכלול של דברים שאינם תמיד מוגדרים היטב: הרבה סתמיות, קצת חן, סימפטיה, והיכולת לספר שקר לבן כשאנו זקוקים לו. הצורך האנושי יוצר את הגבורה, לכן הילד שמת סתם, לחינם, על לא-כלום, עוד לפני שהגיע לגיל גיוס, הוא הגיבור שעמו אנחנו נשארים לבסוף. אנו צריכים שמותו יהיה מוות הרואי רק משום שיש גבול לסתמיות שאנחנו מסוגלים לסבול.

לסיכום, למי שלא הצליח עדיין להבין, אני ממליץ בחום על סרטו החדש של כריסטופר נולן. הסרט עשוי ביד אמן, עמוק ומקורי בהחלט. בניגוד לסרטים אחרים, בהם יש מסר אחד או יותר שרוצים שנפנים, דנקרק הוא סרט בלי מסר. נולן אינו חושב שהוא צריך ללמד אותנו, הוא מבין שמספיק לספר סיפור אנושי, אמיתי וכן, והשאר יבוא מאליו. ממילא, לא אנסה אפילו לגעת בכל הנקודות שנולן נגע בהן – לעשות זאת יהיה כמו לנסות לתאר תמונה במילים. צריך לראות בשביל להבין.


אהד וילק

אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.