בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

בקשה לשעות נפרדות לנשים במכון הכושר באוניברסיטת ת&...

בקשה לשעות נפרדות לנשים במכון הכושר באוניברסיטת ת"א – הציתה מלחמת ערכים

,
מהומה פרצה אתמול בערב על גבי הרשת החברתית סביב עוד סוגיה של הפרדה מגדרית, ועימתה את המאבק בכפייה דתית אל מול פמיניזם ופלורליזם. כיצד מיישבים עימותים כאלו לצמיתות?

בשעות הערב המאוחרות של יום שני האחרון, כתבה סטודנטית להנדסה באוניברסיטת תל אביב פוסט קצר ותמים למראה בקבוצת הפייסבוק "צריכים משהו???" של האוניברסיטה. כלשונה:

לכל הסטודנטיות,

מנסה לארגן מספיק בנות לבקשה לשעות הפרדה בחדר הכושר – מי בעד?

הסטודנטית הוסיפה וכתבה מיד בתגובות:

"וגם לכל הבנות שלא נעים להן שגברים מסתכלים כשהן מתעמלות".

בשתי שורות בלבד הצליחה יוזמת הפוסט, אשר ביקשה להישאר אנונימית, לעמת את אוכלוסיית הסטודנטים של האוניברסיטה מול עצמה – אלו החרדים מכפייה דתית אל מול הפמיניסטיות המזדהות עם תחושת אי הנעימות הנלוות לשהותן במכון הכושר, מול הסטודנטים הדתיים וכן אלו המבקשים לתמוך בזכותה של הסטודנטית לקדם את היוזמה. הסערה הייתה גדולה, והתגובות זרמו בזו אחר זו לאורך כל הלילה. יחדיו, הדגימו התגובות את חוסר הרציפות הלוגית והמוסרית המתגלה לעיתים בעמדה הפרוגרסיבית החילונית. מצד אחד התנגדות גורפת לכל דבר שמריח מדת, ומצד שני שאיפה לריבוי דעות, סבלנות ואהבת האחר. יתר על כן, הסערה הבליטה במיוחד בעיה עמוקה וקשה יותר בחברה הישראלית.

שאלה קטנה – מהומה גדולה

היוזמה של הסטודנטית לבקשות שעות הפרדה במכון הכושר הצמוד לאוניברסיטת תל אביב עוררה תגובות רבות ומגוונות, להלן סקירה קצרה שלהן לקבלת תמונת המצב. סטודנטיות רבות הגיבו בחיוב והביעו נכונות להתאגד סביב היוזמה. מספר סטודנטיות כתבו שאף שאינן דתיות, ישמחו למעט זמן שבועי שיוקצה לנשים בלבד. מנגד, לא חסרו סטודנטיות שראו בכך רגישות-יתר, או דרישה לאפליה לא הוגנת. "אולי נעשה גם אוטובוסים נפרדים כי לפעמים גברים מציקים באוטובוס?", התריסה סטודנטית אחת.

חלק ניכר מן המגיבים ראו את היוזמה כניסיון להחדיר כפייה דתית למעוז החילוני התל אביבי, באצטלה של "אי נוחות מהתנהגות של גברים". אחדים אף נשבעו להילחם ביוזמה בכל מחיר מסיבה זו. גברים רבים גרסו ששילמו גם הם עבור הזמן במכון, ואין זה הגיוני או צודק להגביל מנויים למכון מלהגיע בשעות מסוימות לטובת אוכלוסייה אחרת על בסיס מגדר – הרי מדובר באפליה. אחרים הליצו כי ראוי לעשות שעות נפרדות לאשכנזים ומזרחים, ימנים ושמאלנים, יהודים ומוסלמים, וכי ראוי ש"כל אדם שמפריע לו משהו יקבל הפרדה לשעה משלו". סטודנט יצירתי דרש זמן הפרדה לג'ינג'ים, ואחר הפרדה לפי פקולטות.

ככל שהדיון התפתח, הזעקות והקללות לא איחרו לבוא. "כאן זה לא איראן!" קרא אחד, "עופי לבני ברק!" דרש אחר, "מה אנחנו דעאש?!". לאור התגובות החריפות, חלק מן המגיבים קראו לסבלנות דתית, ולא ראו מדוע אי אפשר להקצות שעות ספורות בשבוע כדי להתחשב בעמיתיהן הדתיות ו/או הפמיניסטיות. אחת הסטודנטיות התחננה לרגיעה וטענה כי מדובר בבקשה לשעות שבועית בודדות בלבד, ולא להפרדה כוללת במכון. בתגובה נענתה כי מדובר בקיפוח הגברים שיכולים להתאמן דווקא רק באותן השעות. סטודנטים נוספים הגיבו כי מוכנים להצטרף ליוזמה רק אם היא נובעת מהטיעון הפמיניסטי, אך מסרבים לה בתוקף אם מדובר במניעים דתיים.

סטודנט אחר סיכם זאת בקובלנה על הנאורות התל אביבית, אשר מעדיפה, לדידו, כי "קבוצה מסוימת לא תוכל להתאמן בכלל, מאשר להגביל לשעתיים בשבוע את מי שיכול להתאמן מתי שבא לו". אם כן, מתקבלת תמונה מבולבלת של מערכת הערכים המנחה את הסטודנט/ית התל אביבי/ת. מצד אחד, עליהם להתמודד עם הבקשה של עמיתיהן הדתיות לספסל הלימודים להפרדה מגדרית אשר תכבד את אמונתן, אך שנתפסת גם ככפייה דתית. מצד שני, עומד טיעון הפמיניסטיות אשר מאסו במבטיהם החודרניים של המתאמנים לצידן, וכן מהפניות והערות הנשנות על אופי האימון של המתעמלת ומראיה.

פמיניזם, פלורליזם, או המאבק בכפייה הדתית – מיהו הערך העליון?

מבחינת הטיעון הפמיניסטי, קשה לומר כי מפתיע שהפמיניזם עומד להגנת הצניעות הדתית בסוגיה זו. העירוב בין נשים לגברים בנסיבות מסוימות מוביל לאי נוחות מוגברת אצל האישה ולעיתים לסכנות ממשיות, עליהן ניתן לטעון כי הדתות ניסו להתגבר באמצעות הדרת נשים מפעילויות חברתיות רבות. הפתרון הדתי אולי שירת במידת מה את מטרתו תקופה ארוכה בהיסטוריה האנושית, אך האישה החילונית המודרנית מאסה בהיעדרות ממרחביה השונים של החברה, וחותרת לנוכחות מלאה כמעט בכולן. את בעיית ההתנהגות הגברית המטרידה, המבטים וההערות שפוגשת, היא מעוניינת לפתור באמצעות חינוך, ולא בדרך ההפרדה. אפשר כבר לטעון כי המהלך צלח במידה מסוימת בעולם המערבי, אך נותר לראות אם יושלם עד תומו. מכאן, כנראה שגם נשים חילוניות רבות עוד מעוניינות בהפרדה מסוימת.

מבחינת הבקשה הדתית, ניכר כי כאשר מדובר ב"איש באמונתו יחיה", ישנם אלו המקבלים זאת בלבד כאשר האיש חי באמונתו הרחק מהם, מבלי כל כוונה לחלוק עמו בפשרה את המרחב הציבורי הסמוך. האם בקשה לזמן מוגדר עבור נשים אשר אמונתן מכתיבה זאת היא כפייה דתית? האם היא מעבר לסובלנות ואהבת האחר אליה מסוגלים סטודנטים מסוימים בתל אביב? התגובה הקשה לאזכור המינימלי ביותר של אלמנט שגרתי מאד באורח החיים הדתי, ההפרדה המגדרית, מלמד הרבה על מצבו של השסע הדתי-חילוני כיום בישראל.

הפרדת פרט ומדינה כהכרחית להחלמה

ניתן לייחס את הזהירות המוגזמת מכפייה דתית במקרה להלן, ואת התגובות האלימות שקיבלה מפרסמת הפוסט, בתור תגובת הנגד האוטומטית הטבעית לכפייה של-ממש המתרחשת בישראל מדי יום כלפי האוכלוסייה החילונית. אף שנדמה שהריאקציה במקרה זה אינה לחלוטין במקומה, לא ניתן להתעלם מסוגיה השונים של הכפייה ממנה סובלים החילונים, החל מתשלומי הישיבות והחקיקה הדתית, עד לשליטתה של הרבנות הראשית בנישואין, בכשרות ובגיור. בולטת במיוחד סוגיית התחבורה הציבורית בשבת, אשר מטרידה מאד את התושבים הזקוקים לה. מצבה התעבורתי העגום של העיר מדגיש במלוא העוצמה את המחסור בתחבורה הציבורית, וממלא את תושבי תל-אביב והסביבה בזעם מחודש מדי סוף שבוע. ניכר בבירור כי כל עוד לא תגיע הפרדת הדת מהמדינה, ויכוחים מכוערים כדוגמת מכון הכושר, אשר אין להם קשר אמיתי לכפייה דתית ממשלתית ממנה חוששים המגיבים, אלא יותר למדיניות שתבחר הנהלת המכון בעקבות פניה מאורגנת של חלק מלקוחותיה, ימשיכו לצוץ שתי וערב. עם זאת, לא ניתן לייחל להפרדת דת ומדינה, מבלי לתבוע תחילה הפרדת פרט ומדינה. כל צורה של מעורבת ממשלתית בחיי הפרט, מולידה בהכרח מלחמה בין צדדיה השונים של החברה על הערכים אשר ייצקו לתוך המעורבות.

אם כן, מדוע הפרדת הפרט מהמדינה, כלומר שחרור אחיזתה של המדינה בהיבטים רבים של חיינו, קודמת בהכרח להפרדת דת ומדינה? ובכן, ניקח לדוגמא את החינוך. אילו ישנו חינוך חובה ושווה לכולם, אשר מופעל כולו על ידי המדינה ותכניו נקבעים על ידי פקידיה ונבחריה המתחלפים – לנצח יתחולל מאבק בין המגזרים השונים על אופי החינוך האוניברסלי הנבחר. האוכלוסייה הדתית תשאף למקסם תכנים דתיים בספרי הלימוד, בעוד האוכלוסייה החילונית תשאף להפחיתן ולהכנסת תכנים ההולמים את ערכיה. בכל מקרה, מדובר לבסוף בכפיית ערכים דתיים לעומת כפיית ערכים חילוניים – כפייה ממנה תמיד יצא צד סובל. רק הפרדת המדינה מהחינוך, הפרטת מערכות החינוך תוך הותרת תמיכה ממשלתית כך שכל ילד יוכל ללמוד (שיטת השוברים – הארץ, מידה), תאפשר לכל מגזר לבחור ולעצב לעצמו את החינוך שירצה דרך כוחות הביקוש וההיצע, ללא צורך בכפיית ערכיו על מגזרים אחרים ופגיעה בהם. לכן, בטרם נוכל לבוא בדרישה המעורפלת ל"הפרדת דת ומדינה", עלינו להוציא מידי הממשלה את המוסדות המאפשרים לה את כפיית הערכים, דתיים או חילוניים, ולהפקיד כל מוסד ציבורי דרכו מתקיימת הכפייה בידי הקהילה המקומית, אשר תפעילן לשיקולה ולפי ערכיה. אלו למשל התחבורה הציבורית, התנהלות בתי החולים, טקסי הנישואין, הפלות, ושלל סוגיות אשר החברה האזרחית בישראל הפקירה לסכסוכי פוליטיקאים וקומבינות קואליציוניות, אשר בסופן מכתיבות לכלל האוכלוסייה מיהו המגזר שיזכה בכפייה, דתית או אחרת. קראו להשבת שירותים אלו ועוד להתנהלות הפרטית, הקהילתית, האזרחית בלבד, וצפו בכפייה הדתית מתפוגגת מעצמה ובקץ ההתלהמות שהביאה.


אדם חכים

עורך ראשי ומייסד זווית אחרת. דוקטורנט למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, חוקר למידה חישובית בתחום קבלת ההחלטות, ומורה לכימיה ומתמטיקה. פעיל פוליטי וחברתי לקידום החירות בישראל.