בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

האגודה האזרחית: אז, היום, כאן ושם...

האגודה האזרחית: אז, היום, כאן ושם

,
התפיסה הציבורית הרווחת כיום גורסת כי התארגנויות אזרחיות ממלאות חלל שעל המדינה למלא בהקדם האפשרי. ניתוח הטענה הזאת באמצעות ספרו של דה טוקוויל, "הדמוקרטיה באמריקה", מוביל למסקנות שעשויות להפתיע רבים.

בספרו "הדמוקרטיה באמריקה", אלכסיס דה-טוקוויל דן באחת התופעות שבעיניו היא ייחודית ומובהקת לחברה האמריקנית של המאה ה-19, והיא קיומן של אגודות אזרחיות.

מה היא אגודה אזרחית?

אגודה אזרחית היא כל התארגנות ופעולה של האזרחים שאיננה מעוגנת בחוק המדינה, ואיננה מופעלת מטעם המדינה. לצורך העניין, עמותת "שלום עכשיו" היא דוגמא לאגודה אזרחית, כך גם עמותת "אור ירוק" היא דוגמא לכך. דה-טוקוויל סבור כי האגודה האזרחית היא המפתח לחברה שבה האזרחים מעורבים בעשייה הציבורית, מצב שלדידו מוביל לחברה פעלתנית יותר. לשיטתו, בעוד במדינות דוגמת צרפת, אזרחים יעדיפו לפנות לנציג שלהם במקרה של בעיה, בארה"ב האזרחים יבחרו לפתור את הבעיה בכוחות עצמם, בדרך של התאגדות.

ניתן לטעות לחשוב שמה שדה-טוקוויל מתאר היא תופעה יום יומית חסרת ייחוד, אך לא כך הם פני הדברים. ניקח דוגמא ישראלית: בכל שנה אירגון "לתת" מפרסם את הדו"ח שלו שזוכה לכותרת רבת הרושם "דו"ח העוני". בדו"ח מתוארים בדרך קבע, ובצבעים קודרים, דברים "מפתיעים", כמו שמי שמשתכר במשכורת נמוכה יכול\ה להרשות לעצמו פחות דברים, אותו אדם ביש מזל מתקשה לשלם שכר דירה וחוגים לילדים ועוד. או בקיצור, זה "פחות כיף" להיות עני, ושלעניים יש פחות אפשרויות מאשר לאנשים שמזלם שפר עליהם יותר. אולם חשוב לשים לב לשיח שעולה כל שנה סביב הדו"ח הזה, אשר ניתן לתמצת אותו לאמירה "שימו לב, יש פה קבוצה של אזרחים טובי לב, שנכנסו למקום שהמדינה הייתה אמורה לטפל בו. אנחנו מקווים, שדרך הפניית תשומת לב למצבם העגום של העניים, המדינה תמלא את תפקידה ותייתר את עמותות המזון.

תנו דעתכם לכך שאף על פי שקיימת אגודה אזרחית, היא בעצם תופסת את עצמה בתור קדימון למדינה. היא מקווה שבשלב הבא, המדינה תחליף אותה. אולם דה-טוקוויל לא מדבר על אגודות אזרחיות כפיתרון בדיעבד או למפרע, הוא מדבר עליהן בתור פיתרון לכתחילה. בעמ' 199 לספרו הנ"ל הוא אומר: "אין ארץ שבה האגודות נחוצות למניעת עריצותה של סיעה או למניעת שרירות לבו של נסיך יותר מארץ שמשטרה החברתי דמוקרטי". במבט ראשון הטענה הזאת אולי מפתיעה, אולם מחשבה נוספת מגלה שאכן כך הם פני הדברים.

כולנו נולדנו אל תוך המציאות של מדינות לאום. לא זו בלבד שנולדנו לתוכה, אלא היא השתרשה כל כך חזק וכל כך עמוק, עד שקשה לנו לדמיין שאי פעם היה מצב שבו לא היו מדינות לאום. גם התפיסה ההיסטורית שלנו צובעת את העבר בגוונים של מדינות לאום. אנחנו מדמיינים את האימפריה הרומית או הבבלית של ימי קדם, וחושבים שבטח היו המוני רומאים ששלטו בעולם, אך המציאות הייתה שונה בתכלית. מדינת הלאום היא המצאה חדשה מאוד במונחים היסטוריים, נהוג לייחס אותה לצרפת של המאה ה16-17. עד אז, אם היית פונה לנתין צרפתי בפריז ול"אחיו" בנורמנדי בוודאי היית נתקל בתופעה מפתיעה. הם בכלל לא מדברים את אותה שפה, יש להם ניב שונה שלעיתים בלתי ניתן לגישור לחלוטין. יתרה מכך, אם היית שואל אותה "תאמרי לי גברתי, מה את?" היא הייתה כנראה משיבה שהיא וסל של אציל זה או אחר. לכל היותר היית מגיע לכך שהמלך שלה הוא מלך צרפת. אולם המושג "צרפתי" לא באמת היה קיים. זהות מדינית חוצת ערים וכפרים פשוט לא הייתה קיימת.

מדינה חזקה ומסוכנת

הולדתה של מדינת הלאום הוליד את המנגנון החזק ביותר בהיסטוריה האנושית, המדינה. זה עשוי להישמע מפתיע, אבל האמת היא שהמדינות המודרניות חזקות לאין ערוך מהמלכים והקיסרים של ימי קדם. נכון, היה להן את הכוח והסמכות להעניש ואף להרוג בצורה שרירותית לחלוטין, אולם למעשה היקף השילטון שלהם היה בעיקר ביכולתם להוביל צבא. מתוקף היותם המפקדים הישירים של הצבא, הייתה להם יכולת לגבות מס כדי להחזיק את צבאם. בתמורה, הם הגנו על הנתינים מפני צבאות ועמים זרים. בגדול, כאן מתחילה ונגמרת האינטראקציה בין המלך לנתיניו. היית יכול לחיות חיים שלמים, ומלבד כסף שהיית צריך לשלם בזמנים לא סדירים למלך היית למעשה חופשי לחלוטין ממשל. כל הפעולות היום יומיות דוגמת קניין, משפט וכד' היו מתנהלות ברמה מקומית. משכך, דמות הרבה יותר מרכזית בחייו של נתין ממוצע היתה ראש העיר ולא המלך.

מדינת הלאום שיתנה את כל זה, היא ריכזה כוח עצום בידיה של "המדינה", בכך היא חשפה את כל הנתינים לסכנה שאין שנייה לה בהיסטוריה האנושית. דיכוי פרסונלי כמו של הגסטפו, השטאזי או הקג"ב הוא חסר מקבילות היסטוריות. גם אם היו בני דמות שאוהבים להקביל לסוכנויות הביון המודרניות, דוגמת משמר הקיסר הרומי, הרי שאין כל ספק שההקבלות ההלו לוקות בחסר שכן מרכיב גדול מאוד מכוחן של סוכנויות הביון המודרניות נשען על טכנולוגיה שאי אפשר אפילו היה לדמיין כדוגמתה לפני אך 150 שנה, לא כל שכן יותר מוקדם.

כאן לכאורה ניתן לומר שהנהגתה של חברה דמוקרטית יכול לשמש כמגן וצינה כנגד העריצות הנ"ל. כאן בדיוק נכנס דה-טוקוויל ואומר שההפך הוא הנכון, דווקא בחברה דמוקרטית הסכנה שניצבת לפתחו של האזרח הפשוט גדולה הרבה יותר. מדוע? מפני שבחברה דמוקרטית כל אזרח הוא פרט בודד ואטומי, לא זו בלבד שהוא נטול כוח מהיותו אחד, הוא נטול כוח בהגדרה חוקית, שכן למדינה, ורק למדינה, יש מונופול על הכוח. בחברה פיאודלית הכוח מבוזר בין כל האצילים במדינה, ומשכך אין לאף אחד מהם כוח אבסולוטי, אולם במדינת הלאום, "המדינה" היא מחזיקת הכוח הבלעדית. משכך, אם עובר חוק כלשהו, בצורה דמוקרטית לחלוטין, לפיו כל האנשים הסגולים הם בני מוות, אין לאותם אנשים סגולים כל סעד כנגד המדינה. אין להם נשקים או צבא. אין להם איך להתגונן כנגד ההחלטה שהרוב קיבל.

אמת, ברוב המדינות ישנם איזונים ובלמים בין זרועות השלטון, אולם הוכח פעם אחר פעם בהיסטוריה שאין מנגנון ש"חסין" בפני מניפולציה ושבר. במיוחד בעיתות משבר לאומיות. כאן בדיוק נכנסת התפיסה המינימליסטית של השלטון. לדידה, היות ולמדינה יש כל כך הרבה כוח, וקיומו של כוח על פי רוב יוצר את ההצדקה לשימוש בו, על המדינה להיות "קטנה" ככל האפשר. ככל שהמדינה שומרת על מרחק רב יותר מחייו האישיים של נתיניה, כך היא בעצם מעניקה לו יותר חופש ויותר הגנה מפני הסכנה של עריצותה היא. את הרעיון הזה בדיוק ביטאה השרה שקד במאמרה, "מסילות אל המשילות". חוק הוא בעצם נטילת חופש הבחירה מהאזרח, וכפייה של המדינה לנהוג באופן זה או אחר.

מנגד, יטען הטוען ש"אני רוצה שהמדינה תדאג ל…" או "הייתי רוצה שמדינה תטפל ב…". באמירות הללו ישנה הכרה בכך שחלק מהדברים שאנחנו חפצים לעשות או להשיג יותר גדולים מהיכולת שלנו בתור אינדיבידואלים. זה נכון, אולם הפיתרון המוצע הוא הבעייתי. יש דברים שכדי שלא נוכל להשיגם בכוחות עצמינו, אולם אין משמעות הדבר שהמדינה היא הפיתרון היחידי. ההתאגדות האזרחית של דה-טוקוויל היא החלופה האידאלית שעלינו לשאוף אליה. ההתאגדות מאפשרת לנו לקבל את היכולת של גוף גדול, אך הסכנה הכרוכה בשימוש בה פחותה לאין ערוך. עלינו לשים לב שהתאגדות איננה רק עמותה, גם ישוב קהילתי שיש לו "קוד" מסוים הוא התאגדות. גם תנועת נוער או אחוות סטודנטים היא התאגדות.

מדוע עדיף לפעול דרך התאגדות אזרחית?

ממספר סיבות:

  • כוח כפייה משמעותית יותר נמוך מזה של המדינה.
  • סוג הפעילות– באגודות הפועלים הם האזרחים, בעוד שבתחומי המדינה הפועלים הם בירוקרטים חסרי פנים וחסרי מוטיבציה אמיתית לביצוע הפעולה העקרונית הזו.
  • האפקט הנוצר – באגודה התוצר הוא פרי של עבודה קשה שלי ושל חברי, ומשכך יהיה לנו הרבה יותר חשוב לשמור ולשמר את זה. כשהמדינה עושה משהו, זאת לא עבודה שלי, ויתרה מכך, אלה כספי המסים שלי ומשכך התוצר הוא משהו ש"מגיע לי".

 

אני חושב שסוגיית ההתאגדויות חשובה כיום, אולי יותר מאי פעם. אנחנו עדים לכך שברחבי העולם המערבי אחוזי ההצבעה של צעירים הוא בשפל של כל הזמנים. אנשים היום מרגישים חסרי כוח ומוטיבציה להיות מעורבים אזרחית. ישנה ציפייה שדברים "פשוט יקרו". משכך ישנה מגמה של "אטומיזציה" של הפרטים – הפיכת כל אדם להיות בודד ומבודד משאר האנשים. סימן לכך הוא חוסר נכונותן של מפלגות לשלב ידיים בנושאים מוסכמים, רק משום שזה עלה מהצד "הלא נכון" של המפה הפוליטית.

אני סבור שבישראל של 2017 הדבר הנכון ביותר לעשות הוא להסתמך על אגודות אזרחיות, לא בדיעבד, אלא מלכתחילה. יש היום ציפייה שהממשלה תפתור את כל הבעיות שיש בחברה: אי שיוויון, יוקר המחייה, יוקר הדיור, הקטל בכבישים ועוד כהנה וכהנה כיד הדימיון רחב. זאת לא גישה נכונה, ראשית משום שהמדינה יצרה בכוחות עצמה הרבה מהבעיות הללו, בין אם בהחלטה של ממשלת אולמרט לא לבנות במרכז כדי לתמרץ אנשים לגור בפריפריה, ובין אם ההחלטה להטיל מכסי מגן, בכדי לגונן על מגזרים כאלה ואחרים, ובכך להעלות את עלותם של מוצרים רבים מפאת חוסר תחרות.

במקום לצפות ש"המדינה תטפל בזה", אנשים צריכים להתחיל להיות אחראים לגורלם. עליהם להתחיל לפעול בצורה פרסונלית כדי להשיג את הדברים שלדעתם הם ברי ערך. צריך להפסיק להסתכל על המדינה בתור "המבוגר האחראי" שיבוא ויסדר את הכול, ויותר להסתכל עליה בתור גוף שיש הכרח בקיומו אך לא מעבר לזה. הם צריכים להתחיל לדרוש שהמדינה תתערב כמה שפחות. האגודות האזרחיות שדה-טוקוויל דיבר עליהן לפני 200 שנה הם הדם שזורם בעורקיה של חברה דמוקרטית טובה. בלעדיו, חלקים גדלים והולכים של המכונה הזאת ינמקו וימותו, וכל שישאר מהניסוי האנושי המפואר הזה הוא חלום, חלום שאנשים יכולים למשול על עצמם, בכוחות עצמם.


יהונתן ארז

יהונתן ארז הוא סטודנט לרפואה באוניברסיטת ת"א. כותב על פוליטיקה מקומית, יחסים בין לאומיים, פילוסופיה, כלכלה ומשפט.