‎קורא‫/‬ת‫:‬

האדם, האומה והאוקסימורון: ביקורת על "המדריך ה...

האדם, האומה והאוקסימורון: ביקורת על "המדריך החדש לאמריק(אני)ניזם" וההגות הפוליטית של איין ראנד

,
מאמר ביקורת על ספרו של ג'ונתן הוניג (עורך), "המדריך החדש לאמריקניזם, ההגות הפוליטית של איין ראנד", 2018, הוצאת אנכי, 261 עמודים.
image_printגרסא להדפסה

לרכישת הספר, ניתן ללחוץ כאן, ולקריאת הביקורת של בועז ארד לחצו כאן.

הספר האמור מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון של הספר מציג את אוסף מאמרי ראנד משנת 1946,כעבודה העומדת בזכות עצמה, וכולל שאלות ותשובות (שלא לכולן ניתן מענה).החלק השני כולל תשובות של סופרים, היסטוריונים, ופילוסופים הבקיאים ברעיונותיה של ראנד, ועונים כפי שהם סבורים שהיא עשויה הייתה לענות. החלק השלישי מציג בפעם הראשונה בדפוס קטעים מתוך "סדנה אובייקטיביסטית של אתיקה ופוליטיקה" של איין ראנד משנת 1971. בביקורת זו, בחרתי להתמקד בהגותה של ראנד במספר רבדים שונים, הבאים לידי ביטוי בספר (הגם כי ישנה התייחסות מסוימת לממשיכי דרכה), תוך התמקדות במוסר ובדגש על הפוליטיקה והמדיניות

זכויות

זכות, אליבא דרנד, מוגדרת כ"סמכות לפעולה עצמאית. זכות היא זו שניתן לממש לא רשות של איש" (עמ' 22). אוותר על הדיון במילה "סמכות" (מי נותן סמכות? לפי אלו קריטריונים?) כדי להגיע לקביעה הבאה ש"הזכויות הבלתי ניתנות להפרה של האדם הן: חיים, חירות וחתירה לאושר" (עמ' 22-23), מה שיכול לפתוח דיון (שאינו קיים) על התנגשויות בין חירויות שונות.

אימיפיקוף (סופרת ומגישת תכניות אירוח) מבהירה ש"ברמה המופשטת ביותר, זכויות הקניין חיוניות לזכויות האדם" (עמ' 90) וכי "התנאי המוקדם אינו הזכות לקבל קניין, אלא החופש להרוויח אותו" (עמ' 93), מה שדורש התייחסות לנקודת המוצא האנושית, הנתפסת כלא רלבנטית מבחינה מוסרית מבחינת הגישה הזו.

פסיכולוגיה

הפרת הזכויות מעלה קושי פנימי בתפיסה האובייקטיביסטית באשר לטענה ש"לא ניתן להפר זכות אלא בכוח פיזי" (עמ' 93). אולם, ניתן לפגוע באנשים פסיכולוגית, ועל כך מעיד הביטוי "התעללות פסיכולוגית",- אך זו איננה בעיה לדעת ראנד. אומנם, היא כותבת על סדיסט שאינו מכה את אשתו, ש"מבחינה פסיכולוגית הוא איום ונורא", אך בנשימה אחת ממשיכה לטעון כי "אין כאן הפרה של הזכויות שלה (של האישה). זה תלוי בה אם היא רוצה לשאת זאת, או שהיא יכולה להתגרש ממנו או לעזוב אותו. אבל היא לא יכולה לטעון שהזכויות שלה הופרו" (ובאופן מפתיע ממשיכה ראנד, תוך סתירה עצמית – "היא יכולה לטעון שהיחס שלו לא מוסרי ולפעול בהתאם" – כיצד התנהגות לא מוסרית איננה מפירה זכויות?!). החוק, לדעת ראנד,"צריך להתיר גירושין" – וזה די והותר עבור האישה. הסברה בהמשך הינה ש"הטענה שנגרם לכם נזק נפשי היא סוגיה מאוד מפוקפקת, כי זו סוגיה של אי הסכמה, שאי אפשר להמחיש אותה. נזק פיזי קל להוכיח לכולם באופן אובייקטיבי" (עמ' 158).

הפגיעות הפסיכולוגית היא נקודת חולשה בתפיסת ראנד. פגיעות נפשיות, התעללות נפשית, וגרימת טראומות מטואטאות אצלה מתחת לשטיח, בשל חוסר היכולת לכמת אותן אובייקטיבית! הארי בינסוונגר מסביר ש"התשוקות, הרציונליזציות והדוגמטיות של בני אדם עומדות לעתים קרובות בניגוד לאלה של אחרים, אבל לא האינטרסים הרציונליים שלהם. יש אחווה בין בני אדם – אם הם בני אדם אינדיבידואלים יצרנים עצמאיים" (עמ' 197). אולם בני אדם לעתים קרובות נכשלים בשיפוטיהם, אינם נוהגים בצורה רציונלית, וכבעלי תפיסת אגו יכולים לפעול בצורה היכולה להיות הרסנית עבורם.

אגב, סקי ק.קליני גורס במאמר ביקורתי על איין ראנד שהיא "לא ניהלה את חייה תמיד על פי הפילוסופיה שלה: בערוב ימיה, תוך הפגנה בוטה של צביעות, היא קיבלה קצבאות ביטוח לאומי וביטוח בריאות. במאמר אחר,The Question of Scholarships (משנת 1966) ראנד מנסה להצדיק קבלת קצבאות מן הממשלה כפיצוי חלקי על מיסים ששולמו או שישלמו בעתיד – ורק בתנאי שמקבל הקצבאות מתנגד לכך. דבריה סותרים את עמדתה לפיה לא ניתן להתפשר על החירויות מול הממשלה. יתרה מכך, זוהי צביעות להשתתף באורח פעיל באותה מערכת שעליה היא מתלוננת, ולהרוויח ממנה, תוך העמדת פנים של סחיטה חוזרת של מה שנסחט ממנה. זה אולי אנוכי, אבל בניגוד לטענתה, זה אינו מעשה מוסרי"( סקי ק.קליני AEON, "חוסר הלב כדרך חיים", אתר אלכסון).

בלי להיכנס לדיון בפילוסופיה של המדע (וספק אם היא תמצא בקרב הפילוסופים של המדע תימוכין לתפיסתה), האם ראנד אינה דורשת יותר מדי מהאדם בתנאים שהוא חי, בהפצירה בו שיפעל מתוך הלימה לכך ש":האובייקטיביות פירושה זיהוי המציאות. אבל המציאות פירושה סוג של עובדה או ראיה עובדתית" (עמ' 143)? בעולם של ריבוי מידע ואינטרסים כלכליים, כיצד ידע האדם בוודאות אובייקטיבית שתרופה מסוימת היא האופציה הנכונה עבורו, ולא תרופה אחרת או שיטת ריפוי אחרת? למשל סינית ולא מערבית?

גידול ילדים ופטרוניות

לא ברור כיצד בכלל ניתן לגדל ילדים, במיוחד כשהם תינוקות וילדים קטנים מבלי להקריב: שעות שינה, שעות עבודה, כמו גם את המערכת הזוגית. לראנד לא היו ילדים וכנראה זה לא היה בכדי. על מופרכות תפיסתה ביחס לגידול ילדים ניתן ללמוד ממאמרה "האתיקה האובייקטיביסטית" (חלק ב') בו היא מסבירה ש"האתיקה האובייקטיביסטית טוענת כי תועלת אנושית אינה מצריכה הקרבה של אדם וכי אי אפשר להשיגה על ידי הקרבה ממישהו למשהו אחר" (תורגם ע"י מרכז איין ראנד בישראל, עמ' 4-5).

בתחום זה ניכרת חולשת טיעוניה. מתברר גם שיש לה בעיה בנושא חיסון ילדים. מה צריכה להיות הגישה ביחס לכפית חיסון על ילדים של הורים המתנגדים לכך? היא יוצאת מנקודת ההנחה שלהורה יש אפוטרופסות על ילדיו וכי עדיף שהמידע על הצורך בחיסון ישפיע מעצם תוכנו, ולא תהיה כפיית חיסון. אבל מה לגבי קנאים דתיים (למשל המורמונים)?

מחד, היא גורסת ש"אין להם זכות לסכן ילדים", ואז היא כביכול עושה צעד לאחור לבחינת הסוגיה ומסבירה ש"יש כאן שאלה מסובכת מאוד לגבי מה נחשב לנזק פיזי מוכח לילד, לפני שהממשלה יכולה להתערב". כלומר, מדובר בנזק שמוגדר כ"פיזי", כמו גם "מוכח". וכך, היא מפליגה בטיעונים בעייתיים כשהטיעון הראשון שלה הוא פטרוניות המתחפשת להגנה על זכויות: "אבל היא תתערב מכוח אותו עיקרון המגן על זכויותיהם של מבוגרים, מגן על האדם מפגיעה פיזית, ואותו דבר לגבי ילדים.."-ושוב מדובר בפטרוניות, שבעצם מהותה נוגדת את התפיסה האנוכית-רציונלית של ראנד.

המשך הטענות הוא כלהלן: "אם (הורה) אינו רוצה ללמד את הילד שלו קרוא וכתוב, זה חבל מאוד, אבל (להורה) מוקנית הזכות הזו עד שהילד בוגר דיו להיות עצמאי, משום שאי אפשר להקנות בכוח רעיונות (פדגוגים)". במילים אחרות, מאחר והילד הוא באפוטרופסות הוריו עד שיהיה עצמאי, יש להם הזכות המוסרית לגדלו כחסר כל מיומנות למידה. זאת בהתאם להשקפתם, באשר אסור לאלצם לחנכו בדרך אחרת, הגם שברור שמדובר בפגיעה פסיכולוגית שתפגע קשות ביכולת ההתפתחות, הצמיחה, כמו גם השגשוג של הילד! מכאן גם ברורה הידרדרות טענותיה במשפטים נוסח "אני לא יכולה לומר "מפני שהם טיפשים, אני צריכה להכתיב כיצד יגדלו את הילדים שלהם", אפילו אם הם גורמים נזק לילדים. חבל מאוד, אבל החלופה היא (מה)?. להורה מוקנית הזכות להחליט איך הילד שלו יתחנך. זו "הזכות שלו" (עמ' 157).

אידיאליזציה של ארצות הברית והחריגה מהאינדיבידואליזם

בפתח הספר מסבירה ראנד שהעיקרון הבסיסי של ארצות הברית הוא האינדיבידואליזם, וכי ארצות הברית בנויה על העיקרון שלאדם יש זכויות בלתי ניתנות להפרדה. במילותיה של ראנד: "שהזכויות האלה שייכות לכל אדם כאינדיבידואל…שהזכויות האלה הן קניינו הבלתי מותנה, האישי והפרטי של כל אדם…שרק על בסיס הזכויות האלה יכולה להיות לבני אדם חברה של חירות, צדק, כבוד האדם והגינות. חוקת ארצות הברית של אמריקה אינה מסמך שמגביל את זכויות האדם – אלא מסמך שמגביל את הכוח של החברה על האדם"(עמ' 21).

אולם כבר בהכרזת העצמאות היה השימוש במונח "ALL MEN", שימוש במונח בעל הוראה כפולה, שלכאורה התייחסה לכלל בני האדם באשר הם, אך בגרסת הלשון המקובלת, שיקפה את המעמד היותר גבוה של בני המין הגברי. "ומעל לכל, לבני דור המהפכה לא היה ספק כי במציאות "כל בני האדם" נבראים לא שווים, הנשים, השחורים והאינדיאנים, לבנים לא נוצרים רבים ורוב העניים הלבנים (שחסרו זכות בחירה) היו נחותים הן בפני החוק והן בפועל. כל בני אדם "נבראים שווים" כללו באותם ימים רק גברים נוצרים ואמיצים"(חגי הורוביץ, "החוקה האמריקנית ומעמד האישה, רקע מסמכים והערות", זמנים קיץ 1987,מס' 26, עמ' 50-51).

באותו מקור מצוי מכתבה של אביגיל אדמס, רעייתו של ג'ון אדמס, ממנסחי הצהרת העצמאות, שהביעה משאלה כי מנסחי "החוקים החדשים יהיו נוטי חסד לגבירות"… יותר מאשר אבותיהם. משאלתה זו נוסחה באיפוק ומתוך פניה לרגשות צדק והתחשבות ולא כתביעה במפגיע. היא אף לא העזה לבקש זכות הצבעה או שוויון חוקי, אלא להגביל את הסמכות המאפשרת לרשעים ולפושעים שבין הבעלים "להשתמש בנו" (TO USE USָ) מתוך אכזריות והשפלה. העובדה שהיא לא נקטה בביטוי "TO TREAT US", המבטא בדרך כלל יחס כלפי בני אדם, והעדיפה את הצירוף "TO USE US" הטיפוסית לשימוש במכשירים, מעידה על עומק תחושת העלבון שקיננה בה" (שם, עמ' 52).

הבעייתיות הפוליטית מתחדדת ביחס למהות המשטר של ארצות הברית. גרגורי סלמיירי מסביר שהמושג "רפובליקה שימש לעתים קרובות את האבות המייסדים", ומיד מכוון ל"רפובליקה חוקתית", או אולי "רפובליקה אינדיבידואליסטית", לכינוי "השיטה האמריקאית" (עמ' 114). אולם הרפובליקה – "עניין הציבור", סותרת מיסודה תפיסה המבוססת על הציבור וערכיו ולא על הפרט וערכיו!

קשיי היומרה האובייקטיביסטית ביחס למורשת האמריקאית עולה במאמרו של הפילוסוף הפוליטי ברדלי תומפסון, המצטט מדברי תומאס ג'פרסון, שמסביר את היחסים בין הרמה הפדרלית לרמת המדינה (הסטייט) והמחוזות בכך ש" זה נעשה באמצעות חלוקה, וחלוקת משנה של הרפובליקות האלה מהרפובליקה הלאומית הגדולה דרך כל הרמות הכפופות לה עד שזה מסתיים בניהול חוותו של כל אדם בעצמו" (עמ' 181).

אולם, הכיצד ניתן לחשוב במושגים אובייקטיביסטים על : מדינה פדראלית? על רפובליקה? כמו גם שפה לאומית?(עמ' 150), "כבוד לדגל"? (עמ' 193), ולכן גם אין להתפלא על האוקסימורון אותו מציג ירון ברוק (מי שהיה ראש הוועד המנהל של מכון איין ראנד): "בעיני ראנד, לאומנות ראויה כוללת תמיכה במדינה ובתרבות שלה משום שהן מבוססות על עקרונות אינדיבידואליסטים הגיוניים" (עמ' 173).

לאומנות, כלומר, לאומיות שוביניסטית, כמו גם הלאומיות מעצם מהותה, אינה יכולה להיות מבוססת על אינדיבידואליים. כך גם מדיניות החוץ, שהרי זו מבוססת על קולקטיב, שהרי אין לאינדיבידואלים יחסי חוץ עם אינדיבידואלים במדינות אחרות (!), ולכן גם המשפט שכותב אילן ז'ורנו (מנהל חקר מדיניות במכון איין ראנד) – "האינטרס שלנו כאומה בזירת ענייני החוץ אינו אלא האינטרס המשותף לכל אמריקאי בהגנה על זכויות הפרט שלו" (שם, עמ' 216) – הוא משפט הסותר את עצמו. כך גם ביחס למושג פטריוט, (זה שאוהב את מולדתו ולכן כמובן מוכן להילחם למענה), ולכן המשפט הבא גם הוא אוקסימורון – "האם אינדיבידואליסט יכול להיות פטריוט? כן, אם המדינה שלו ראויה לנאמנותו" (עמ' 198).

ראנד עצמה גורסת במאמר אחר ביחס למדיניות החוץ של ארצות הברית ש"לא עסקה בכיבוש צבאי, ומעולם לא הפיקה רווח משתי מלחמות העולם" ("פילוסופיה למי היא נחוצה", תורגם ע"י מרכז איין ראנד בישראל, עמ' 4). אולם, המבט ההיסטורי אינו צריך להיות מופנה לתקופה שבין שתי מלחמות העולם אלא למדיניות ארצות הברית בסוף המאה ה-19, שכללה כיבושים צבאים באזורים שונים: הפיליפינים, קובה, גואם ופורטו ריקו. סיכומו של דבר, התפיסה האובייקטיביסטית איננה אפשרות רציונלית לאדם, והאגואיסטיות נשללת מעצם חוסר האפשרות לנהוג כך כלפי הצאצאים האנושיים.

הממשלה כ" שומר לילה" מתגלה אצל ראנד כממשלת מדינה, לה יש מדיניות פנים וחוץ, צבא ואף פטריוטיות ולאומיות, שכמובן איננה ניתנת להבנה במסגרת ההבניה האובייקטיביסטית. למרות התנגדות לעבדות השחורים ולגזענות בכלל, אין התייחסות של רנד בספר מממנה ניתן להבין שהיא מתנגדת להשמדת האינדיאנים, כמו הרס הטבע. כטבעוני אעיר שלבעלי חיים, שהמדע כבר הוכיח את תבונתם, אין כלל מעמד אצל ראנד אלא כאובייקט. זה מבחינתי חור שחור גדול בהגותה.

כמו כן, לפני סיום, ארצה להעיר שתי הערות נוספות ביחס לספר. ראשית, בהקדמת הספר, כותב בועז ארד, שמדובר בספר מאמרים קצרים של איין ראנד עבור עמיתיה בהוליווד. הוא מציין ש"ישראל, שנוסדה על מנת להעניק בית לאומי וחירות לבני העם היהודי" (עמ' 5). זאת, מבלי לחשוב על בעיות יסוד מעצם ניסוח הביטוי "עם יהודי", החסר מעצם מהותו משמעות פוליטית משותפת עם משנתה של ראנד, היות והמילה יהודי מתייחסת לדת (בעוד שהאובייקטיביזם הינו חילוני) או לאתניות (סוג של קולקטיביזם).

שנית, בשנת 1974 נשאה איין ראנד נאום בפני בוגרי האקדמיה הצבאית של ארה"ב בווסט פוינט וקבעה: "ביכולתי לומר – לא כקלישאה פטריוטית, אלא עם הבנה מלאה של השורשים המטאפיזיים, האפיסטמולוגיים, האתיים, הפוליטיים והאסתטיים ההכרחיים – שארצות הברית של אמריקה היא המדינה הטובה ביותר, האצילית ביותר, ובהתאם לעקרונות המייסדים המקוריים שלה, המדינה המוסרית היחידה בהיסטוריה של העולם" (עמ' 12).

בהתחשב בכך שמלחמת וייטנאם הייתה בגדר פצע פתוח ושותת דם בעת נשיאת הנאום – מלחמה שמעורבות ארצות הברית בה לא נבעה מהגנה על עצמה (מה גם, שבמלחמה זו היא ביצעה פשעי מלחמה נגד אוכלוסייה אזרחית, כשלפי ראנד, זו אינה זכאית למעמד שונה מהכוחות הצבאיים) – יש קצת טעם לפגם ביומרה זו של ראנד.

קראו את תגובתו של בועז ארד למאמר, ראש מרכז איין ראנד בישראל.

תשובתו של יוסי ברנע לארד:

מאמר הביקורת שלי על "המדריך החדש לאמריקאניזם" עסק בהגות ראנד וממשיכיה בדגש על פוליטיקה ומדייניות ( וגם במוסר) ובתחום זה לא קיבל תשובות ענייניות. אין זה כלל פלא נוכח חוסר האפשרות לכונן מדינת לאום על יסודות האובייקטיביזם, שגם אינו מאפשר מושגים כמו: מדיניות חוץ, פטריוטיות, שבועת אמונים לדגל וכיו"ב. ארד כותב על התעלמותי מהקשר הרחב של התפתחות הגותה של ראנד, אבל בקובץ היו גם מאמרים של ממשיכי דרכה כמו גם קטעים מתוך "סדנה אובייקטיביסטית על אתיקה ופוליטיקה" שנערכה בשנים 1969-1971, מה גם, שעשיתי שימוש בחומר שתרגם מרכז אין ראנד בישראל.

האשמת ראנד בצביעות היא שולית במסגרת מאמרי. בסוגית הזכויות אני נוגע רק בנקודת המוצא האנושית ביחס לחופש להרוויח, זאת בהקשר לקניין, כשכלל אינני עוסק בתחום, מה שלא מפריע לארד לציין את חשיבות "השוק החופשי" בהקשר לחרויות הפרט בסוף תגובתו, בעוד שהוא מתעלם לחלוטין מההתנגשות בין כל לאומיות שהיא, קל וחומר זו האתנית- דתית הקיימת בארצנו (זו הליברלית איננה אובייקטיביסטית ושיח עליה מנסה לקדם הפרופ' יוסף אגסי שאיננו אובייקטיביסט) – לבין ההגות האובייקטיביסטית.

הוא עוסק רק בפער בין המציאות הפוליטית לחזון של החוקה האמריקאית ובמסגרת זו כותב: "בתפיסת איין ראנד מדינה המגינה על ערכי החיים והרכוש ראויה שילחנו למענה באופן פטריוטי", ואינו מסביר כיצד זה יכול בכלל להתרחש? אם אדם נלחם למען מולדתו, (היא הפטריה) הרי הוא עלול להיות במצב שהוא מוכן להקריב את החיים למען המדינה, כלומר הוא מוכן להקריב עצמו עבור קולקטיב, מה בדיוק אובייקטיביסטי בטענה זו? ראנד תמכה בציונות שהקימה בארץ אתנוקרטיה, כלומר מדינה הרחוקה מלהיות מדינה דמוקרטית ליברלית, שגם בה אין מצדד האובייקטיביזם. אז כיצד יכול ארד לצדד ב" קיומה של ישראל" כפי שהיא כיום, כמדינה אתנוקרטית?

התחום השני שבו עסקתי, תחום הפסיכולוגיה, ונדרשתי לטענתה של ראנד ש"הטענה שנגרם לכם נזק נפשי היא סוגיה מאוד מפוקפקת, כי זו סוגיה של הסכמה, שאי אפשר להמחיש אותה. נזק פיזי קל להוכיח לכולם באופן אובייקטיבי". למרות הקושי לכמת את הנזק הנפשי, לא ניתן להתעלם מחומרתו. ארד גורס ש"העובדה שפעולות מסוימות עלולות להזיק נפשית לאדם עצמו (אני דנתי בהזקה לאחרים-י.ב.) או לאחרים והן תהיינה בלתי מוסריות ולכן זאת היא בעיה מוסרית". אז הוא מוסיף ומציין ש"אך לא כל בעיה מוסרית מהווה בעיה של חריגה מזכויות" ומסביר שמכיוון שאין חפיפה מלאה בין עקרון הזכויות לעקרון הפעולה המוסרית הרחב יותר, הרי "אדם יכול לפעול באופן לא מוסרי כלפי עצמו או אחרים ועדין לעשות זאת במסגרת זכויותיו".

כלומר אדם יכול להתעלל פסיכולוגית, להשפיל ולרמוס אדם אחר (הבאתי הדוגמא של אישה הנפגעת קשות מבעלה, שראנד אף גורסת ש"אין כאן הפרה של הזכויות שלה…זה תלוי בה אם היא רוצה לשאת זאת") ולהישמר במסגרת עקרון הזכויות. מה אם האדם השני יתאבד, או ינסה להתאבד? באילו נסיבות יופר או יפגע עקרון הזכויות בהקשר זה?

בתחום גידול הילדים התמקדתי בשני היבטים להם לא קבלתי תשובות ענייניות. טענתי שעצם גידול ילדים דורש מההורה הקרבה רבה בתחומים שונים ולאורך זמן. ארד מסביר שלא הבנתי את מהות ההקרבה כי היא קיימת רק כשמוותרים על ערך גבוה לעומת ערך נמוך ולא ההפך. מה לעשות, גידול ילדים עלול להביא להקרבת קריירה מקצועית (היסטורית הייתה זו בדרך כלל של האישה). מאידך היו גם מקרים שבשל הקריירה נזנחנו ילדים ונפגעו נפשית, מה שהשפיע על כל ימי חייהם… מה יש לאובייקטיביזם לומר כאן?

בהקשר לסוגיה זו העלתי את בעיית הפטרוניות בהקשר לגידול הילדים. לטענת ראנד, אם הורה אינו רוצה ללמד את הילד שלו קרוא וכתוב, זה חבל מאוד, אבל להורה מוקנית הזכות הזו עד שהילד בוגר דיו להיות עצמאי, משום שאי אפשר להקנות בכוח רעיונות פדגוגים. אולם ברור, שמדובר בהזנחת הילד שתפגע בו קשות. קושי דומה מעלה השיח בנושא החיסונים. ראנד מתנגדת לכפית חיסונים על הורים משום שלהורה יש אפוטרפסות על ילדיו מחד, ושכנוע עדיף על כפיה. אבל בעינה עומדת השאלה: מה לגבי קנאים דתיים כמו מורמונים שאינם מוכנים לחסן את ילדיהם?


יוסי ברנע

פובליציסט ביקורתי, בעברו חבר בתנועה להפחתת מעמד ההודאה.