בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

האדם שמסרב לעזוב: Vivat Rex Homo-Sovieticus!...

האדם שמסרב לעזוב: Vivat Rex Homo-Sovieticus!

,
הבחירה מחדש של פוטין בחודש שעבר והאנדרלמוסיה שמסביב באדמת רוסיה מצביעות על הקושי של המדינה הזו, 27 שנים אחרי שהמערכת קרסה, להיפטר מהעבר הסובייטי שלה.

בדצמבר האחרון חלפו בדיוק 27 שנים מרגע התפרקותה של ברית המועצות. קבוצה של המוני צעירים זועמים הגיחה לרחובות מוסקבה ומחתה בהפגנתיות כנגד מפלגת רוסיה המאוחדת ("מפלגת הנוכלים והגנבים"), תוך שאנשיה זועקים בקולם הרם: "רוסיה ללא פוטין!" מאות מהם נעצרו, והצבא הועבר אל מרכז מוסקבה על מנת "לספק ביטחון". על אף שמספרם של הצעירים היה רחוק מאוד מאותם חצי מיליון אנשים שהתקהלו בזמנו כדי לקבור את ברית המועצות מתחת לכיכר האדומה, 2017 תיזכר כאחת השנים עם ההפגנות הגדולות ביותר שנערכו אי פעם.

המשטר השלטוני ברוסיה החל לאבד את הלגיטימיות שלו בדיוק באותו הרגע שבו ולדימיר פוטין הכריז על הניצחון הסופי במאבק שלו ל"יציבות פוליטית". פוטין הבטיח לחזור לקרמלין כנשיא והתחייב לבנות איחוד אירוˉאסיאתי עם רפובליקות סובייטיות לשעבר. הניחוח הסובייטי הזה הורגש במרץ האחרון, שוב, כאשר פוטין נבחר ומונה לנשיא. "אנחנו צריכים מנהיג חזק, אמיץ ובעל יכולות… ויש לנו כזה אדם: זה ולדימיר ולדימירוביץ פוטין", התלהב במאי קולנוע אחד. עובד פלדה אחר סיפר לקונגרס איך פוטין "הרים את המפעל שלנו מברכיו" ותמך במפעל "בעצתו הנבונה". אם חד הורית עם 19 ילדים הודתה למר פוטין על "עתיד מזהיר" שהוא מבטיח למדינה.

הקְבלות שכאלו לתקופה סובייטית מאוחרת אשר עברה אידאליזציה, היו צריכות להיות אחת מנקודות המכירה החזקות ביותר של פוטין. פוטין לא סיפק שום דיבייט פוליטי מייגע, ולא מרחב של חרויות אישיות, ואפילו לא דאג לחנויות מלאות במזון. זה לא מה שהאנשים רצים הרי? מנגד, פוטין נתקל בבוז בתחנות הקלפי בערים הגדולות ועכשיו גם ברחובות. הרטוריקה הסובייטית שלו עוררה תגובות אנטיˉסובייטיות. לדברי לב גודקוב ממכון "LEVADA", ארגון מחקר עצמאי, התגובה הזאת נגד המשטר המונופוליסטי, המושחת והאוטוריטרי היא עצמה חלק ממורשת סובייטית. התגובה הזו מוּנעת (כוח דוחף) על ידי היעדר אלטרנטיבה, ובאה במקום חזון משותף של שינוי, שכן רוסיה היא עדיין מדינה היברידית. היא קטנה יותר, צרכנית יותר ופחות קולקטיבית מאשר ברית המועצות, אבל בעוד האידאולוגיה נעלמה, המנגנון לשרידות העוצמה הפוליטית נשאר על כנו. מוסדות המפתח, כולל בתי המשפט, המשטרה ושירותי הביטחון, מוסדות החינוך והטלוויזיה, משמשים את הביורוקרטים כדי לשמור על העוצמה הפרטית שלהם ועל עושרם. השלטון הנשיאותי, גוף בלתי ניתן לבחירה, עדיין מאכלס את הבניין (ואת המקום) של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. חשוב מכך, החומרה הנפשית הסובייטית הוכיחה עמידות גבוהה הרבה יותר מן האידאולוגיה עצמה. כאשר ב-1989 החלה קבוצה של סוציולוגים בראשותו של יורי לבדה (LEVADA) ללמוד את מה שכונה "האדם הסובייטי" – מבנה מלאכותי של כפילות מחשבתית, פטרנליזם, חשדנות ובידוד – הם החזיקו בעמדה כי סוג האדם הנ"ל נעלם.

במהלך 27 השנים הבאות הם הבינו כי ההומו-סובייטיקוס עבר שינוי, שחזור ושעתוק, תוך שהוא מקבל "על הדרך" מאפיינים חדשים כגון ציניות ותוקפנות. אין מדובר במורשת גנטית, אלא בתוצאה ישירה של הגבלות מוסדיות וגירויים כלכליים ומוסריים – מבית היוצר של התעמולה הסובייטית של אז, והקרמלין של היום.  החומרה הרוחנית של האדם הסובייטי היא לא תכונה שמועברת בין הדורות, כפי שחשבה קבוצת "LEVADA". הבחירות היו מבוימות לא רק על ידי אנשים בגיל העמידה בעלי זיכרונות סובייטים, אל על ידי אלפי אנשים צעירים פרוˉקרמלינים שנאספו מכל רחבי הארץ. באופן סמלי, הם פתחו את המחנה שלהם בביתן ריק של התערוכה הסטליניסטית בנושא "הישגי העם". רובם לא מחזיקים בזיכרונות על ברית המועצות; הם נולדו לאחר שמשטר זה חדל מלהתקיים. עם זאת, תוצאות הבחירות חשפו גם את חוסר הרצון של חלק גדול מהחברה הרוסית להמשיך בשיטה הנוכחית. אלפי גברים ונשים כועסים ניסו לעצור את ההונאה ולהגן על זכויותיהם. מפקח בחירות אחד, שנזרק מתוך הקלפי, כתב בבלוג שלו כי "חשבתי שאמות מרוב בושה… לא הצלחתי להציל את הקולות שלך… סלח לי".   קולות כאלה עשויים להיות עדיין מיעוט, אבל ההתנגשות בין שתי הקבוצות הללו הייתה בעיקרה התנגשות תרבויות – סימן שתהליך פירוק המערכת הסובייטית, שהחל לפני 27 שנה, רחוק מלהסתיים.

עם התמוטטות המשטר הקומוניסטי ב-1991 הייתה ציפייה, הן במערב והן ברוסיה, שהמדינה תאמץ ערכים מערביים ותצטרף לעולם המתורבת. היא לא הביאה בחשבון כלכלה הרוסה, הון אנושי מרוקן ותשוש ואת השקע הנפשי והמוסרי אחרי 70 שנות שלטון סובייטי. איש לא ידע איזו מדינה תבוא אחרי ברית המועצות, או מה הפירוש של להיות "רוסי". הסרת אילוצים אידיאולוגיים וגאוגרפיים לא הוסיפה בהירות מוסרית. בפרט, האינטליגנציה – שהיא מנוע ההתמוטטות הסובייטית – נתפסה לא מוכנה. כאשר נפילת ברית המועצות נהפכה למציאות התברר במהירות כי המדינה חסרת האליטה האחראית לא תוכל ליצור מוסדות חדשים. העבר הסובייטי ומוסדותיו מעולם לא נבדקו כראוי; במקום זאת ה"סובייטי" הפך להיות נושא ללעג. המילה "סובייטי" קיבלה את הקיצור SOVOK מה שמתורגם כיעה – כלומר כף זבל. המילה המליצית הזו לא מהווה דחייה מנומקת או הדחקה של המערכת הסובייטית, ולכן נתפסת יותר עליזה ונוצצת מאשר עצובה וקודרת. זה מה ששנים רבות של פטרנליזם עושות – רוב האנשים לא רצו לקחת אחריות על ענייני המדינה.

במהרה הוחלפה התקווה לנס באשליה ובנוסטלגיה. כפי שהראו הסקרים של מר לבדה, אין פירוש הדבר שרוב האנשים רצו לחזור אל העבר הסובייטי, אבל הם השתוקקו לסדר וליציבות שהם קשרו עם הצבא ועם שירותי הביטחון הסובייטי, ולא עם הפוליטיקאים. כביכול הישועה שלה ציפה העם הגיעה עם צעיר מפוכח בעל עיניים כחולות – ולדימיר פוטין שמו. בהיעדר חזון או זהות חדשים אפשר היה להסדיר את הניגוד עם שנות התשעים רק על ידי פנייה לתקופה שקדמה לה – ברית המועצות המאוחרת. אף על פי שפוטין ניצל את הנוסטלגיה אל עבר סובייטי אידאלי, ותוך כדי כך שיקם והחזיר את ההמנון הסובייטי, לא הייתה לו שום כוונה לבנות מחדש את ברית המועצות מבחינה כלכלית או גאוגרפית. כפי שאמר שוב ושוב, "מי שאינו מצטער על פטירת ברית המועצות אין לו לב; מי שרוצה להחזיר אותה אין לו מוח".

כאיש קג"ב ידע פוטין היטב שהכלכלה הסובייטית שבשליטת המדינה לא פועלת וכי האידיאולוגיה חלולה. אבל כאיש הקג"ב הוא גם האמין שהדמוקרטיה והחברה האזרחית הן רק כיסוי אידיאולוגי של המערב. מה שהיה חשוב בעולם המזרח והמערב הם כסף וכוח, ואלה היו הדברים שהוא יצא לכבוש. הארץ הייתה עייפה מאידיאולוגיה, והוא לא כפה אותה על הרוסים. כל מה שהבטיח (וקיים במידה רבה) היה לגייס הכנסות, כדי להחזיר את היציבות בעידן הסובייטי ואת תחושת הערך; לספק יותר מוצרי צריכה; ולתת לאנשים לנסוע לחוץ לארץ. מאחר שדברים אלה מילאו את רוב הדרישות של "להיות חופשי" שנשמעו מסוף שנות השמונים ואילך, הסכים העם בשמחה לבקשתו של פוטין להישאר מחוץ לפוליטיקה. למרות שפוטין היה סמכותי, הוא נראה להם "דמוקרטי".

הקלות שבה פוטין סילק את כל מקורות הכוח החלופיים לא הייתה עדות לכוחו, אלא לחולשה המוסדית של רוסיה. בוריס ילצין, שתיעב את הקומוניזם, סירב לצנזר את התקשורת או להתערב במערכת בתי המשפט. לפוטין לעומת זאת לא היו בעיות כאלה: קודם הוא הכפיף את הטלוויזיה לשליטתו, אחר כך את נפט ואז את הגז. איגור מלאשנקו, שעזר להקים את ה-NTV, ערוץ הטלוויזיה הפרטי הראשון ברוסיה, אמר בˉ2011 כי "יהיו מספיק עיתונאים צעירים שלא ירצו לחזור לאורוות (מגורים סבירים למדי בתקופה הסובייטית). טעיתי." רוסיה הייתה חופשית הרבה יותר בשנות הˉ90 מכפי שהיא כיום תחת שלטונו של פוטין, אבל השינוי היה הדרגתי ולא פתאומי, והתבסס על מערכת יחסים בין כסף לכוח בירושה מהעידן קודם. ההפרטה של ​​שנות התשעים העבירה את הרכוש לידי הפקידוּת הסובייטית ולקבוצה קטנה של אוליגרכים רוסים. כפי שציין קיריל רוגוב, היסטוריון ואנליסט, הבעיה האמיתית היא לא שהצטברות ההון לא הייתה הוגנת, אלא שכללי תחרות ברורים ומנגנון להעברת רכוש מבעלים יעילים פחות לא הוקמו מעולם.

אחד הסמלים הסובייטיים שהֶחֱיָה פוטין מחדש הוא הסמל הקובע ששום דבר לא חשוב יותר מזה שרוסיה היא מעצמה גדולה מוקפת אויבים. לאחר שקידם גרסה היסטורית שבה סטאלין מייצג את גדולתה של רוסיה (הדיכוי שלו הוא רק תופעת לוואי מצערת של מלחמה קרה שנכפתה עליו על ידי האמריקאים), השתמש פוטין באחת הנוסחאות החביבות על הסטאליניסטים: רוסיה כמבצר מבודד ונצור. "אף על פי שלרוסיה אין יותר מסך ברזל ושהאינטרנט הוא חופשי, נראה כאילו קיר בלתי נראה עדיין מקדם את כל מה שהוא 'שלנו' ואת 'כל דבר זר הוא רע'", כתב לבדה.

הבחירות האחרונות לפרלמנט התלוו במסע התעמולה הכבד שהציג את מערכות הנ"מ של ארה"ב והמערב כאיום קיומי על רוסיה. דמיטרי מדבדב, ראש ממשלת רוסיה, הצהיר הצהרות לוחמניות ובטלוויזיה הממלכתית הראה צילומים ארוכים של טילים רוסיים, מכ"מים ודברים מאיימים אחרים, אשר מלווים בפסקול מתוח. זה היה כאילו רוסיה עומדת להתקיף, אך היעד של המערכה הזאת כנראה לא היה המערב, שם האליטה הרוסית מבלה הרבה מזמנה ומבזבזת את כספה.

טקטיקות כאלה, שבהן אויבים נמצאים בכל מקום, יוצרות תחושת ציניות כללית. בכך, רוסיה הפוסטˉסובייטית מרגישה שונה מאוד מברית המועצות. למנהיגים היו אז ערכים, לא רק אינטרסים. המפלגה הקומוניסטית הייתה אולי סקלרוטית ומדכאת, אך לא כונתה "מפלגת גנבים ונוכלים". המנהיגים הסובייטיים לא עודדו ציניות: הם לקחו את עצמם ואת דבריהם ברצינות. זה היה בלתי אפשרי, למשל, שאידיאולוג סובייטי ראשי יכתוב רומן אנונימי שחשף את המידות השליליות של המערכת שהוא עצמו יצר, כפי שעשה ולדיסלב סורקוב, האסטרטג הראשי לשעבר של הקרמלין.

פוליטיקאים רבים בקרמלין למעשה תופסים את עצמם כמערביים מתקדמים המתמודדים עם אוכלוסייה שהולכת אחורנית, אינרטית, שאין לה לא הטעם של הדמוקרטיה ולא המיומנות בשבילה. הם מניחים שאנשים יבלעו הכול, כל עוד ההכנסות שלהם ימשיכו לעלות. כשהקרמלין החליט לביים את פתקי ההצבעה בגלוי, זעם רותח הופנה לכל עבר. לאחר עשור של "יציבות", רוסיה נראית כעת פגיעה לזעזוע כמו ברית המועצות בסוף ימיה, במיוחד לאור ההרעלה של המרגל סקריפל באנגליה וגופות הילדים מסוריה. ההבדל הגדול, עם זאת, הוא העובדה כי לברית המועצות היה מבנה ברור ומנהיג כמו מיכאיל גורבצ'וב, כזה שלא היה מוכן להגן על עצמו באמצעות כוחניות. הנסיבות של היום שונות מאוד.

סביר שמר פוטין לא ילך בעקבות עצתו של מר גורבצ'וב היקר, לבטל את תוצאות הבחירות הפיקטיביות. במקום זאת הוא עלול לנקוט בדיכוי פעיל יותר, ובכך לגרום למדינה להיראות סובייטית הרבה יותר. זה רק יגרום למשבר להיות גרוע יותר. כיצד אפשר להתריס נגד כוחו האישי של פוטין? ומה יהיו התוצאות? אלו שאלות שאין עליהן תשובה כרגע, אבל ברור שאם הרוסים לא ייצרו מערכת המקדמת יושר, פתיחות, סובלנות ויוזמה, שום שינוי של מנהיג לא ישחרר את ארצם מהאחיזה הסובייטית.

לסיכום, האדם הסובייטי מאופיין בתכונות ובמהויות נפשיות דומות ומשותפות, כאלו הדוחפות אותו לפעול באותו דפוס קבוע, משמע הוא נתבע בנפשן לנצח. המאמר בא לתת הסבר נפשי – ולא אבולוציוני, גנטי או ביולוגי – לתמיכה בדמויות כגון פוטין, אשר מפזזות לעיני כולם עם עושרן ולא מתביישות להראות את ממדי השחיתות שלהם בפרהסיה. יותר אחוזות למושחתים = רוסיה חזקה יותר! המנגנון הנפשי של אימוץ מחדש של התכנים המדכאים והזדהות עם מעשי הנבלות של המנהיג, כפועל יוצא מזה, הם מהותיים לזהותו של האדם הסובייטי. הממצאים שהוצגו לעיל אינם פרי דמיוני, ולא השתתפתי באופן פעיל במחקרים האמפיריים של מכון LEVADA. כל ענייני היה להציגם בפני קהל הקוראים ולהוסיף להם את טעמי, הבנתי ומסקנתי, מבלי כל כוונה לפגוע בכבודו של אף אחד.


לירן גולדווין

בוגר פילוסופיה, כותב על תרבות ורומנטיקה. מתעניין בפרשנות ועיון ביקורתי של נושאים מדיניים-חברתיים.