בחירת העורך

READING

מלחמת התרבות של סדן ולווינשטיין: האויב המסוכן ביות...

מלחמת התרבות של סדן ולווינשטיין: האויב המסוכן ביותר הוא זה שאינך מצפה לו

,
הרבנים אלי סדן ויגאל לווינשיטיין צודקים, אנחנו בעיצומה של מלחמת תרבות. הם טועים לחשוב שהאויב הגדול שלהם הוא הפוסט-מודרניזם.

ב-12.6 הרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, ביקש להרגיע את מאזיני תכנית המקור, שליוותה אותו ואת הרב יגאל לווינשטיין, שותפו להקמת המכינה. סדן דיבר נגד כל כפייה דתית,  ועל קידום "צמיחת תודעות חדשות ברצון ובהכרה של החברה הישראלית", שיביאו את עם ישראל לבחירה חופשית באורח חיים של קיום תורה ומצוות. משפט זה, הלקוח מתוך אחת השיחות/ראיונות שבתכנית, הינו העדות הברורה יותר למחלוקת העמוקה סביב המכינה, אשר תרומת בוגריה בעבר ובהווה לביטחון המדינה זיכתה את סדן (בצדק) בפרס ישראל. סדן ולווינשטיין רואים עצמם כנציגי עולם התורה, המצויים בחזית המאבק בתרבות המערבית, ובעיקר בפוסט-מודרניזם. לתפיסתם, הרצון לפרק את או לערער על המסגרות החברתיות המסורתיות, בעיקר סביב התא המשפחתי המסורתי – עלולים להזיק לעם היהודי ולציבור הדתי-לאומי בפרט. לראיה, הרב לווינשטיין מצוטט באחד משיעוריו באופן הבא: "המאבק התרבותי הוא עם התרבות המערבית. החירות נמצאת בנאמנות. החירות נמצאת במעגלי החיים שבהם יש חוקים וכללים וחובות". הווה אומר, לפי התפיסה המערבית אין חוקים וכללים וחובות שיש למלא אחריהם.  בנוסף, ועל מנת להבהיר איזה חלק מהתפיסה המערבית היא המסוכנת ביותר, מזכיר הרב לווינשטיין בריאיון אחר את הסכנה החמורה הבאה מכיוונו של חיל החינוך בצה"ל, אשר היה במאבק מול הרבנות הראשית בנושא העברת תכני יהדות לחיילי צה"ל: "לקחו את ערכי הקצה של הפוסט-מודרנה בנושא טשטוש זהויות… והתחילו לכפות על חיילים דתיים ערכים שאנשים לא מאמינים בהם" (גילוי נאות: הנ"ל עובד כמנחה בארגון "גשר", המשתף פעולה עם חיל החינוך בשלל פעילויות המועברות לכוחות הביטחון. הדעות המובעות כאן הן על אחריותו ומטעמו בלבד).

סדן ולווינשטיין צודקים. בחברה הישראלית אכן ניטש מאבק רעיוני-תרבותי. אלא שאין הפוסט-מודרניזם והשאיפה לפרק את כל המסגרות החברתיות הקיימות האיומים העיקריים הניצבים אל מול תפיסותיהם האמוניות של סדן ולווינשטיין. התפיסות המודרניות, הקשורות בטבורן לפרויקט הנאורות האירופי של המאות ה17-18, היו ונותרו האיום המרכזי על משנתם של סדן ולווינשטיין בחברה הישראלית.

אצל מי הסמכות – המסורת החיצונית או האינדיבידואל

סדן ולווינשטיין מבטאים ברוחם את התפיסה הדתית-מסורתית האורתודוקסית הקלאסית – הסמכות נגזרת מטקסטים קדושים (התורה שבכתב והמשנה – התורה שבע"פ), ויכולתם של אישים נבחרים לשמש כפרשנים בעלי סמכות לטקסטים הללו ברבות השנים (הגמרא ושאר ספרות ההלכה הענפה). אפילו אם ישנו חוסר הסכמה, אפילו חמור, ביחס למי הוא מקור הסמכות הפרשנית הלגיטימית, קיומה של סמכות כזו עדיין נתפס כהכרחי. מקור הסמכות, הטקסט הדתי, הינו ברור, והרשות לא נתונה לכל אחד לפרשו כראות עיניו. לעומתם, בבסיס המחשבה המודרנית עומד האינדיבידואל. הוא המכונן את אושרו, ערכיו, ותפיסת עולמו, גם אם הוא יכול לייחס חשיבות רבה לטקסטים מסוימים. בני האדם הינם יצורים חברתיים, ובשל כך, מטבע הדברים, בכל חברה מתקיימות גם נורמות חברתיות, כולל כאלה הנאכפות גם על אינדיבידואלים שאינם חפצים בהן (בחלקן כאלה שמקורן או מקור השראתן נעוץ בתפיסות ומסורות דתיות). עם זאת, המקום של הפרט היחיד, וציבור הפרטים בכללותו, לשנות ולחדש סדרי עולם, היא מושרשת.

אולם, רצוי שלא להתבלבל: העמדת האינדיבידואל במרכז אין משמעותה העלמת המשמעות, פירוקן של כלל המסגרות הנורמטיביות החברתיות או השאיפה לדחות את קיומו של המושג אמת. האדם הפרטי יכול לצקת תוכן משמעותי לחייו, וכך יכולה לעשות גם קבוצה של אנשים, אפילו אם קו מחשבתם של חבריה עומד בסתירה לדוגמה דתית קיימת. זהו האיום, בתוך הציונות הדתית ומחוצה לה, העומד כנגד סדן ולווינשטיין, ותפיסתם את היהדות. לא רק שהחילונים והמסורתיים, איש איש בדרכו, מתווים את דרכם בחיים (בהכללה) ללא נאמנות להלכה, אלא שגם חלקים מהציבור הדתי אימצו אל לבם את העקרונות החילוניים הללו: הם, ולא רב או מקור סמכות, יקבעו את ערכיהם ואת אורחות חייהם. לכן, נשים דתיות החלו להתגייס לצבא במספרים הולכים וגדלים לפני שניתנה הסכמה רבנית לתופעה, ולהט"בים דתיים מנסים לחיות לפי נטייתם המינית מבלי לנטוש את זהותם הדתית – אף על פי שישנה התנגדות גורפת אצל רוב הרבנים הציונים-דתיים (כולל המתונים שבהם) לאורח חיים שאינו מבקש לשמור על התא המשפחתי של גבר ואישה. לא מדובר בגברים ונשים שאיבדו את תחושת המשמעות או את הקשר שלהם למסורת היהודית. נשים דתיות רוצות להתגייס לצבא נוכח רצונן לתרום לעמן בצורה משמעותית יותר, ולהט"בים דתיים ע"פ רוב דווקא רואים עצמם מחויבים לרעיון של הקמת משפחה, גם אם אינם רוצים להתכחש או להתבייש בנטיותיהם המיניות. כאשר הרב לווינשטיין מדבר על יחסים הומו-סקסואליים כדבר שהוא מ"החמורים שיש בתורה" ושיש להיאבק כנגדו בכל תוקף, רבים בציבור הדתי כבר לא רוצים להיות חלק מהמאבק, גם אם אינם מערערים על האיסור ההלכתי, בדיוק משום שאימצו את ערכי המודרנה אל לבם. לדידם, הבחירה את מי לאהוב ועם מי להקים בית צריכה להיות של האדם עצמו, לפי אושרו ונתיבות מחשבתו וליבו.

עשה לך רב "עושים" באהבה – או לא עושים בכלל

כמובן, אין הכוונה לטעון שעולם ההלכה והמסורת אינו חשוב או בעל משמעות (אישית וחברתית) עבור דתיים "ליברליים" יותר מסדן או לווינשטיין. אלא שמתרחשת מהפכה קופרינקאית בחלק מהחברה הדתית, שמאמצת את החשיבה המערבית-מודרניסטית אל חיקה, גם אם מבחינה סוציולוגית-פוליטית היא עדיין אינה "חילונית" או "מסורתית". תמצית המהפכה: אין חובה "לעשות לך רב" על מנת לקבוע את ערכיך ואורחות חייך. כמו כן, אפילו אם לא יהיו מספיק מקורות סמכות הלכתיים שיאשרו את בחירותיך מבעוד מועד (האידאולוגיות והאישיות) – תהיה מוכן אף במקרה הצורך ללכת כנגדם, אפילו במחיר של כאב אישי וחברתי רב. אין כאן תפיסה של "עשה לך רב". יש כאן תפיסה של היה אתה הרב של עצמך. מקורות סמכות כגון הרב סדן, out. חשיבה עצמאית על המסורת ועל נגיעתה בחיים האישיים, in. אומנם, יש רצון להתאים את ההלכה בסוגיות מסוימות, וסביר שהתאמות מסוימות נעשו/ייעשו ברבות הזמן. אולם, זה יהיה בגדר הקרון שנצמד לקטר הראשי – ערכי התבונה המערביים.

לפעמים נראה שסדן ולווינשטיין מבלבלים בין המודרנה לפוסט-מודרנה, בדברם על האיום המגיע מכיוון התרבות המערבית. כאשר סדן מבקר את הפמיניזם המודרני, הוא בפירוש מבקר את המודרנה. למען ההגינות, חשוב לציין שסדן במפורש אינו מתנגד ליציאת נשים לעבודה, אך טוען שחינוכן של נשים למחשבה עצמאית על עצם הרצון להקים משפחה ולהתחתן הוא מסוכן. "לחנך ילדה שתהיה עצמאית, שיהיה לה מקצוע – כדי שהיא תחליט אם היא רוצה להתחתן או לא רוצה להתחתן, כדי שגם אם תתחתן היא תוכל להתגרש מתי שהיא רוצה – זה שערורייה". כאן סדן תוקף את המודרנה ואת הרעיון שחתונה והקמת משפחה חייבים לבוא אצל האישה (והגבר) מתוך מחשבה ורצון וכוונה אינדיבידואלית, ושאף מצווה דתית לא צריכה להכפיף אותה לבחירה זו. סדן מדבר על שיעורי הגירושין הגבוהים בחברה החילונית כעדות לבעייתיות של גישה זו, אך המחלוקת היא עמוקה הרבה יותר משאלה של סטטיסטיקה.

החברה הישראלית מלאה במסגרות משמעות, הן חברתיות והן אישיות. ייתכן וזה המאבק הביטחוני, הזהות הלאומית המשותפת למרבית החברה היהודית, או המרכזיות של המסורת והאמונה בחברה הישראלית, כפי שאולי יטענו סדן ולווינשטיין, בהשוואה לחברות מערביות אחרות. כך או כך, זו אכן חברה שניטשים בה מאבקי תרבות ורעיונות. אולם, לא אובדן המשמעות הפוסט-מודרני ניצב מול סדן ולווינשטיין. ברי הפלוגתא העיקריים שלהם, בציבור הדתי-לאומי ומחוצה לו, דווקא רואים עצמם קשורים למושגים כמו עם, מסורת או משפחה. הם פשוט מוכנים לשקול, אם כי באופן לא אחיד בעליל, שינוי והתאמה של אותן מסגרות באופן שלא עולה בקנה אחד עם המחשבה ההלכתית המסורתית. מחשבתם האינדיבידואלית, גם כאשר היא מתכתבת עם העולם ההלכתי-מסורתי ברמה זו או אחרת, אינה כבולה לו ולמסגרתו בשאלות חיים ומוסר.

"עברים אנו ואת לבנו" קבע ברדיצ'בסקי בחיבורו "מחשבות". אולי הלה נשתכח מליבותיהם של הציבור החילוני, אך קריאתו זו חיה ובועטת, וחלחלה גם אל ליבותיהם של מסורתיים ודתיים רבים בעם ישראל בעת המודרנית.


יובל בנשלום

סטודנט שנה ג' בתכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה ישראלית וכלל עולמית, היסטוריה, ספורט וכתיבה יצירתית-הומוריסטית. חילוני לאומי וליברלי, אך לא ימני, שמחובר לתרבות היהודית. תומך במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית ובכלכלה חופשית עם מדינת רווחה.