האח הגדול האקדמי מסין: כשסין מקימה את האגודה הישראלית לחקר עצמה

"בשבוע הבא שגרירות סין עורכת אירוע לרגל הקמת האגודה ללימודי סין בישראל. ביקשו ממני להמליץ על שמות. יהיה גם כנס עם חוקרים מסין וגם אירוע. אתה מעוניין להגיע?” כך נרשם בהודעת טקסט מפתיעה שקיבלתי מידיד ותיק, דובר סינית רהוטה, המוכר כמעין איש קשר של השגרירות הסינית לקהילת  הסינולוגים בישראל. לא הבנתי במה בדיוק מדובר. הייתכן שחוקרי סין בישראל, כמה עשרות אנשי סגל ותלמידי מחקר, התארגנו להקים אגודה מקצועית והדבר לא הגיע לאוזני? יתרה מכך, כיצד זה שדווקא השגרירות הסינית היא זו שנזכרה להזמין אותי בדקה התשעים, ועוד באמצעות שליח? ובכלל, איך השגרירות קשורה לעניין? כסינולוג, התעוררה בי חשדנות מסוימת.  סירבתי בנימוס וחזרתי לעבודת הדוקטורט הסינולוגית שלי.

עבר שבוע. שבוע שקט בו לא נתקלתי בשום הודעה, הזמנה או ציוץ בנוגע לכינוס היסוד של האגודה הממשמש ובא. לא היה לאירוע זכר גם באף אחד מהפורומים המקוונים הרלוונטים לחוקרי וסקרני סין למיניהם. מה פשר הסודיות? סקרנותי פקעה. וכמנהגו של כל מדען יסודי, עליתי לגוגל. חיפשתי "האגודה הישראלית ללימודי סין" – אין קול ואין עונה. למרבה האירוניה, ארבע התוצאות הראשונות היו על האגודה הישראלית ללימודי יפן, השכנה השנואה מימי מלחמת סין-יפן, שפרצה במזרח עוד לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה. יתר התוצאות עסקו ברפואה סינית, דיקור סיני ונטורופתיה. אגודה ישראלית ללימודי סין – יוק.

או אז, מכיוון שבסינולוגיה עסקינן, ניגשתי לבאידו, הגוגל של סין. חיפוש בסינית אחר המילים "ישראל" ו "סינולוגים" – ומנוע החיפוש, השבח לאל, מגלה בסינית את הנסתר בעברית – האגודה אכן נוסדה,  ובשמה הסיני המלא היא נקראת "אגודת הסינולוגים ומתרגמי הסינית בישראל". ואכן, כינוס היסוד של האגודה התקיים ב-27 בדצמבר 2018 במרכז תרבות סין, מתחם שהוקם לפני שנה ברמת החייל על ידי השגרירות הסינית ובשיתוף משרד התרבות הסיני. על האירוע דווח בבמות רבות במרשתת הסינית – החל מאתרי חדשות, אתרי משרדי החוץ והתרבות של סין, וכמובן הרדיו הבינלאומי של סין והשגרירות בתל אביב. כל אלה הפיצו מיד את החדשות הנפלאות – בערב חורפי קר קמו סינולוגי ישראל והכריזו כי הם אגודה. והנה, בראש כל הדיווחים צורפה תמונה של ארבעה מהאקדמאים הבכירים, הותיקים והמוכרים ביותר מקרב הסינולוגים בישראל, שאמנם יצאו לגמלאות אך עדיין פעילים מאוד בשדה המחקר. בתמונה, עומדים ארבעתם על הבמה בשורה, מציגים בידם מגן מוזהב עם מסגרת עץ מהודרת; בגוף הדיווחים בסינית מוסבר כי הארבעה זכו בפרס מפעל חיים בתחום חקר תרבות סין מטעם השגריר בישראל, מר ג'אן יונגסין, שנראה מוחא כף לצידם.

"האגודה היא הבית של הסינולוגים ומתרגמי הסינית בישראל" – מצוטט השגריר בפרסומים הסיניים. ואכן, במסך המעוצב שניצב על הבמה מאחורי ארבעת הזוכים נרשם באותיות קידוש לבנה ובשתי שפות – סינית ואנגלית – שזהו טקס יסוד האגודה. יצויין כי בגרסה הסינית האגודה היא לא רק של חוקרי סין אלא גם של "מתרגמי סינית"; הדבר לא סייע לכותרת הכינוס להופיע בעברית. אך זו רק אנומליה נוספת, המצטרפת לשלל אחרות, אשר מעלה תהיות קשות – כיצד זה נוסד בישראל ארגון שמוצג כארגון של ישראלים, וכל הפרסומים אודותיו הינם בשפה הסינית? איך יתכן שלא עברה הודעה גלויה בקרב כלל העוסקים בתחום בארץ, לא לפני ולא אחרי קיום כינוס היסוד? הייתכן שהקמת האגודה וזכיית החוקרים בפרס מעניינות רק דוברי סינית ולא עברית? ואיך בכלל התחבר הפרס על מפעל חיים לטקס יסוד האגודה?

רשימת מוזמנים: מי בפנים, מי בחוץ, מי “עסוק” ומי…מקבל פרס!

הדוקטורט הלא גמור שלי שוב נאלץ להמתין. פניתי לכמה מעמיתי הסינולוגים הישראלים, כחמישים מרצים וחוקרים וכנראה מספר דומה של תלמידי מחקר, בניסיון להבין איך נוצרה מפת המוזמנים. חלקם לא הוזמנו, כולל בכירים ומוכרים; אולי מפני שפרסומיהם ותחום עיסוקם הספציפי לא משרת את צרכי ההסברה הסינית, ואולי מפני שהשגרירות צפתה כי אותם חוקרים לא ייענו להזמנה להצטרף לאגודה שמטרתה, כפי הנראה, היא להיות חלק מניסיון של ממשלת סין לפקח ולעצב את תחום חקר סין לפי רצונה וצרכיה. מתוך אלה שהוזמנו, היו שסיפרו על דרך פעולה דומה לצורה בה נוצר הקשר איתי – מתווך מסוים המקורב לשגרירות שאל את המועמד אם הוא יהיה מעוניין להשתתף. אם התשובה הייתה שלילית, או אם המתווך חש בהסתייגות מצדו של המועמד, השגרירות נמנעה מלהזמינו באופן פורמלי. עבור סינולוגים, מדובר בהתנהלות מוכרת מאוד: בתרבות הסינית, "איבוד פנים" היא דבר שיש להימנע ממנו בכל מחיר. היו, כמובן, גם הזמנות רשמיות: אלו נשלחו ליחידי סגולה, חתומים בידי המשנה לשגריר הסיני בישראל. מבין אלו שהוזמנו, היו שהודיעו על נבצרות – דוגמת שני ראשי החוגים ללימודי אסיה באוניברסיטאות העברית ותל-אביב. אך כשמדובר על הזמנה רשמית משגרירות המעצמה השנייה בחשיבותה בעולם, אפשר לדמיין שהמוזמן ימצא דרך לפנות את הזמן; לפיכך, ניתן לשער שהודעות הנבצרות הללו התקבלו במבוכה. בשגרירות כנראה הבינו שהמיינסטרים הסינולוגי מזהה בעייתיות במהלך בוטה זה בו השגרירות למעשה מנסה לקחת בעלות על תחום עיסוקם.

יתכן שבנקודה זו הגו בשגרירות רעיון מבריק. נעניק פרס. ואם כבר פרס, אז על מפעל חיים. נבחר את הסינולוגים הותיקים, המוערכים והמוכרים ביותר, את "מותגי העל" של הסינולוגיה בארץ,  ונזמין אותם לקבל פרס מידי השגריר. ולמעשה, בכך העמידה השגרירות את אותם סינולוגים בפני מלכוד שניתן לכנות מלכוד ליבוביץ', על שם פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. בתקופת ממשלת רבין השנייה הוחלט להעניק פרס ישראל לליבוביץ', שהיה ידוע בביקורתו הקיצונית על מדיניות הממשלה ביחס לפלסטינים. בעקבות המחאה הציבורית שקמה כנגד הענקת הפרס, ליבוביץ' נכנס לתסבוכת. הוא הסביר כי תחילה "העדיף שלא יוצע לו הפרס", אולם לא סירב משום שחשש שסירוב יתפס כיוהרה; רק לאחר שרבין עצמו הצטרף למחאה כנגד מתן הפרס הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס. "הערת שוליים", סרטו של הקולנוען יוסף סידר שהיה מועמד לפרס האוסקר, עוסק כולו בכוחו של פרס לעוור אפילו את עיני בעל היושרה ורודף האמת שבפילולוגים.

בחזרה ל-2018: הסינים, מומחים באטיקט, זיהו נכון את המבוכה שתעמוד בפני הפרופסורים, ואכן, ארבעת החוקרים הבכירים התייצבו. בשיחות עמם ניכר בלבול לגבי הקשר בין הפרס לבין הקמת האגודה, מהי טיבה של האגודה והאם בכלל הוקמה. מבחינתם, הם הוזמנו לקבל פרס ובאו. "אגודה?" כתב לי במרכאות כפולות אחד מחתני הפרס, "לא ידוע לי שהצטרפתי לאגודה כזאת או אחרת בבואי למרכז תרבות סין באותו הלילה לקבל כתב הוקרה על מפעל חיים.” השגריר הסיני, מצידו, קיבל פוטו-אופ ותמונה אותה הציג בגאווה בסין – תמונה השווה, מבחינתו, לאלף מילים: "בתל-אביב גייסתי את בכירי הסינולוגים לארגון סינולוגי שאני החלטתי להקים בישראל.” על רקע זה ניתן להבין את ההימנעות של השגרירות מלפרסם את האירוע בעברית או באנגלית. המטרה לעת עתה הושגה – האגודה הוקמה תוך קבלת חסות פומבית מבכירי הבכירים, והמסע הארוך לסינולוגיה עברית בניהול ופיקוח סיני החלה ב"צעד אחד”, אם לנקוט בפראפרזה על המימרה המפורסמת של לאו-דזה, שתורגמה לעברית והופיעה כ"ספר הדאו" בידי לא אחר מאשר פרופ' יואב אריאל, אחד הזוכים בפרס המדובר.

כוח סברס הפוך: "כוח רך" בחוץ, דוקר בפנים

סין משקיעה מאמצים רבים בכדי לייצר לעצמה תדמית חיובית ברחבי העולם ולעצב את השיח אודותיה, בזה אין כל חדש. המונח המקובל לתיאור השיטה הוא “כוח רך”, וכל מדינה בעולם עוסקת בזה ברמה כזאת או אחרת. סין נמצאת בשיאו, ויש אומרים רק בראשיתו של תהליך התעצמות עולמית, במיוחד מאז הוכרזה התוכנית השאפתנית של "חגורה אחת, דרך אחת". בישראל הביטוי המקומי לכך הוא סדרה של השקעות בנכסי מפתח במשק הישראלי. חלקן הוכתרו בהצלחה, כגון רכישת תנובה, וחלקן נחסמו על ידי המדינה, כגון המגעים עם חברת הביטוח הפניקס. מעורבות של חברות סיניות, בדרך כלל ממשלתיות, בפרויקטי תשתית כגון הפעלה של נמל המפרץ החדש בחיפה, בניית רציף חדש בנמל אשדוד, וכן כריית מנהרות הרכבת הקלה בגוש דן,נמצאים במרכז פולמוס ציבורי, שלאחרונה הפך לבינלאומי עם הבעת הדאגה מצד הממשל האמריקאי. כחלק מההתמודדות עם אתגרים אלו ואחרים, הקימו לאחרונה קבוצה של חברות סיניות הפועלות בישראל את איגוד החברות הסיניות בישראל כעמותה רשומה, שכבר הספיקה להטיס לסין עיתונאים ישראלים שחזרו והוציאו מפרי עטם כתבות מלאות התפעלות, מוצדקת ברובה, מיכולות הפיתוח הסיניות.

בחזית העממית יותר ניצב "איציק הסיני”, איש המחלקה העברית של הרדיו הבינלאומי של סין. סרטונים מחוייכים בשפה צעירה בכיכובו צברו ויראליות ברשתות, מה שהוביל לפינה קבועה בצינור לילה של ערוץ עשר, ומשם הדרך הייתה סלולה לפריים-טיים כפרשן מרכזי בסדרת כתבות של עמליה דואק ודני קושמרו בחברת החדשות של קשת. בזכות עברית שוטפת ולא מעט כריזמה, הפך איציק לפנים מוכרות וידידותיות בכמעט כל בית בישראל.

אולם, בכל הנוגע לתחום האקדמיה, המבצע הסיני להפעלת הכוח הרך כבר נהיה בעייתי יותר. בשנת 2007 הוקם באוניברסיטת תל אביב מכון קונפוציוס, כחלק מרשת מכונים דומים שכבר הוקמו ברחבי העולם. למרות הביקורת על הקמת נציגות של ממשלה זרה בתוך הקמפוס, ולא מחוצה לו, כמו במקרה של מכון גתה הגרמני או הבריטיש קאונסל, ולמרות החשש שהדבר יפגע בחופש האקדמי של חוקרי סין בחוג ללימודי אסיה לעסוק גם בנושאים רגישים מבחינת הסינים, היה זה דווקא פרופ' אהרן שי, ממייסדי החוג, ששכנע את נשיא האוניברסיטה לאפשר את הקמתו בהינתן איזונים ובלמים לשם הבטחת החופש האקדמי בקמפוס. בדיעבד, כפי שמעיד שי בספרו האחרון "סין וישראל", המכון היווה מוקד ל"הצקות" ועילה להפעלת לחצים מצד הסינים על האוניברסיטה בעניינים שונים. נקודות המתח נסובו בדרך כלל סביב עיסוק בעניינים רגישים מבחינתה של סין, כגון רדיפת הפאלון-גונג, זכויות אדם בסין, ביקורי הדלאי למה וסוגיית טייוואן. לאחר כמה משברים בין האוניברסיטה לבין גורמים בצד הסיני ההדורים יושרו, ופרופ' שי עצמו היה בין הזוכים בפרס מפעל חיים – ואף הוזמן לשאת דברים בטקס ייסוד האגודה.

מאז נפתח בישראל מכון קונפוציוס שני, באוניברסיטה העברית, מהלך שמשלים את נוכחותם הקבועה של נציגי הממשלה בשני החוגים הוותיקים ללימודי אסיה בישראל. בעולם, לעומת זאת, החלה הקונפוציאניזציה המהירה של קמפוסים רבים בעולם להיתקל בקשיים חדשים. מתוך למעלה ממאה מכוני קונפוציוס ברחבי צפון אמריקה, נסגרו לא מעט בשנה האחרונה בידי הנהלות האוניברסיטאות. המניעים מגוונים, החל מירידה ברישום סטודנטים לקורסים ופעילויות המכון, המשך בטענות לפגיעה בחופש האקדמי של הסגל ותלמידי המחקר העוסקים בסין המודרנית, וכלה בהתגברות החשש מריגול סיני. על המהלך כולו מרחף צל כבד ומעיק של התגברות מלחמת הסחר והחשש שתתפתח למלחמה קרה חדשה.  סקר שנערך בקרב 500 חוקרי סין באוניברסיטאות מערביות הוצג לאחרונה בכנס האגודה האמריקאית למדעי המדינה. הסקר מצא כי פעולות שנועדו לדכא או להגביל חופש אקדמי במחקר על סין נחווה בפועל באחוזים נמוכים (5% מדוחים על מניעת כניסה לסין, 9% על הזמנה לשיחות בירור עם נציגי שלטון בזמן שהותם בסין, ו-26% על מניעת גישה למקורות ארכיוניים). עם זאת, מכיוון שלמעלה ממחצית החוקרים הגדירו את תחום מחקרם כ"רגיש" או "רגיש מאוד" מבחינת סין, הרי שהתוצאה היא אווירה של הרתעה כלפי החוקרים שגורמת לרבים להפעיל צנזורה עצמית, ובכך נפגע השיח המחקרי בכל הנוגע לסין. בדיוק בשעת כתיבת שורות אלו מתפרסם בניו-זילנד מקרה קיצוני בדבר חוקרת באוניברסיטת קנטרברי שהפכה קורבן להטרדות של ממש – פריצות למשרדה, לביתה ולמכוניתה וגניבת חומרי מחקר, מחשבים וכרטיסי זיכרון – כל זאת בעקבות פרסומיה על הפעילות הסינית בקוטב הדרומי. לדבריה, עצם העובדה שהיא דיווחה על הפריצות בעדותה לפרלמנט הניו-זילנדי רק הגביר את הכעס הסיני כלפיה.

גם בישראל ההרתעה עובדת. פרופ' יצחק שיחור, הוכנס לרשימה השחורה ונאסרה כניסתו לסין משך כשלוש עשרה שנים בעקבות ספר מחקרי בו השתתף שעסק במצב בסינג'יאנג, המחוז המוגדר כאוטונומיה של המיעוט האויגורי בצפון-מערב המדינה. אזור זה לא יורד לאחרונה מהכותרות בעקבות מאסר המוני של אויגורים ומוסלמים אחרים במחנות "חינוך מחדש". לפני כשנתיים "טוהר שמו" של שיחור בסין, והוא שב להיות מוזמן אחר כבוד להשתתף בכנסים בסין. והנה, כמה אירוני, הוא אף הוזמן לקבל את הפרס מידי השגריר: הרי משך כל השנים היווה מקרהו של שיחור תמרור אזהרה חי לכל הסינולוגים הצעירים והבהרה לגבי התחומים בהם לא כדאי לעסוק אם רוצים לשמר גישה לשדה המחקר. בכנס בנושא יחסי ישראל-סין שנערך במוסד אקדמי ישראלי לפני כשנה התבקשו המארגנים על-ידי השותף הסיני לארגון הכנס להסיר ברגע האחרון מרשימת הדוברים חוקר יחב"ל ממדינה אסייתית אחרת, זאת משום שזמן קצר קודם פרסם מאמר שביטא ביקורת על מדיניות החוץ של סין. המארח הישראלי, שכבר מימן את הטסתו והלנתו בארץ, נאלץ להוציא כספים נוספים בכדי להעסיק אותו בטיולים ברחבי הארץ לאחר שהפך לפתע לפרסונה נון גרטה בכנס אליו הוזמן. הקמפיין הסיני לשלוט בשיח אודותיו עובד מהר ויורד לרזולוציות גבוהות ביותר.

אגודות לחקר מדינות, של מי אתן?

אגודות לחקר מדינות או אזור גיאוגרפי מסוים אינן דבר נדיר באקדמיה הישראלית, אולם חשוב להבחין בין המקרים הן מבחינת אופי המדינות המהוות את מושאי המחקר, והן מבחינת מידת השליטה של המדינה הזרה באגודה הישראלית. ניקח שני מקרי קצה: קנדה ואיראן. האגודה הישראלית ללימודים קנדיים פועלת בשיתוף עם מרכז הלברט ללימודים קנדיים היושב באוניברסיטה העברית. יחדיו, למשל, הם מארגנים כנס תלת-שנתי לחקר קנדה. בועד הפועל של הארגון מכהנים חוקרים ישראלים, נציגה של השגרירות הקנדית ונציג של המגבית היהודית בקנדה. מפרוטוקול כינוס ועד האגודה ניכר  כי הם  דנים בעיקר בדרכים להשיג עוד תמיכה ממשרד החוץ הקנדי. קנדה היא מדינה ידידותית לחלוטין לישראל ודמוקרטית, כך שמגוון הנושאים אותן ניתן לחקור ולנתח בנוגע לקנדה יתפסו כלגיטימיים, בין אם הם נוטים יותר לאהדת ראש הממשלה טרודו ובין אם הם נגדו. לעומת זאת, באוניברסיטת חיפה שוכן מרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי, שממומן מתרומה נדיבה מאת מאיר עזרי, יהודי יקר יוצא איראן. ניתן לדמיין כי לממשלת איראן אין כל קשר או השפעה על המרכז, וודאי שאינה מממנת אותו.

אין ספק שסין נמצאת באיזשהו מקום טוב באמצע. היא ודאי לא מדינת אויב, אולם כשותפה אסטרטגית של איראן וכתומכת מובהקת בצד הפלסטיני והערבי בסכסוך שלנו, היא לא יכולה להיתפס באותה רמה של ידידות כפי זו שיש לישראל עם קנדה. יתרה מזאת, היא רחוקה מלהיות דמוקרטית כקנדה. הווה אומר, שיח מורכב וחופשי האפשרי בנוגע לקנדה לא אפשרי בנוגע לסין. ודאי שגם מבחינת הקנדים יש נושאים רגישים, אולי הרצאה על ההכרח בהפיכתה למדינה החמישים ואחת של ארה"ב לא תתקבל יפה בכנס ללימודים קנדים, אך לא הרבה מעבר לכך. בנוגע לסין – כמעט כל מה שמעניין בחדשות אודותיה עשוי להיות רגיש. וכאמור, הצנזורה העצמית פועלת שעות נוספות.

השוואה מתבקשת אחרונה היא האגודה הישראלית ללימודי יפן, שהוזכרה בתחילת המאמר. פרופ' ניסים אוטמזגין מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית הוא היו"ר הראשון והגזבר הנוכחי של האגודה. אוטמזגין סיפר לי בדוא"ל כיצד יזמו הוא ושני חוקרים מאוניברסיטאות חיפה ותל אביב את הקמת האגודה. הם אכן פונים לקרן יפן לתמיכה עבור  פרויקטים ספציפיים, בדרך כלל עבור הזמנת מרצים מחו"ל לכנסים בארץ. בועד העמותה חברים אך ורק חברי סגל ותלמידי מחקר ישראלים. תקנון האגודה מבהיר כי "כל אדם המעוניין בקידום לימודי יפן בישראל" זכאי לחברות בה. אגודה של יפנולוגים; כה פשוט וטבעי, וכה רחוק מהאופן בו הוקמה לכאורה מקבילתה הסינולוגית.

הצעד של השגרירות הסינית הוא חריג ויומרני אפילו על רקע מפת ההשפעה הסינית על השיח האקדמי הנוגע לסין ברחבי העולם. הקישור המעורפל בין הפרס על מפעל חיים לכינוס יסוד האגודה רק מעמיק את הרושם הזה. השגרירות זיהתה במדויק את חולשתם של הסינולוגים היושבים בציון, כקבוצה: הם אינם מאוגדים, אינם מתואמים מספיק, אולי אפילו לא מספיק קוליגיאליים. חלקם, בנותנם יד להקמת אגודה מקצועית המדירה בפועל מי מחבריהם למקצוע ש"לא באים טוב לשגריר בעין", ודאי לא הקפידו לשמור על עקרון ברור – עצמאות וחופש מהובלה חיצונית, הובלה שבמהותה יש מן ההגבלה. תחת פיקוח והנהגה של ממשלת סין אפשר אולי לקדם את לימודי השפה הסינית בישראל, ואולי גם נדבך מהתרבות הסינית, אבל לא את המחקר החופשי והבלתי תלוי אודותיה. כל עוד יש למושא המחקר שליטה במחקר עצמו, לעולם יהיה המחקר עצמו נגוע בתעמולה. כמאמר הפתגם הסיני העתיק, מפוצלים ניפול להגמוניה הסינית, מאוחדים נשמור על החופש האקדמי.