בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

האייק, ז'בוטינסקי: "די לכיבוש!"...

האייק, ז'בוטינסקי: "די לכיבוש!"

,
מה היו אומרים היום הייאק וז'בוטינסקי, מאבותיהם של השמרנות הישראלית החדשה, על הכיבוש ביהודה ושומרון?

כבר חמישים שנה שהוא נמצא איתנו; משפיע על חייהם של מיליונים באופן ישיר, ומגדיר את חייהם של מיליונים נוספים באופן עקיף; אומרים לנו שנמאס לשמוע עליו, שהעיסוק בו מוגזם ושהאובססיה אליו היא פתטית. ואולם, אין נושא המגדיר את המערכת הפוליטית שלנו טוב ממנו. הכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון כאן, והוא לא מתכוון ללכת לשום מקום.

לכאורה, המחלוקת בנוגע לכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון אינה פוליטית 'קלאסית'; אין לה שיוך מחנאי או גוון אידיאולוגי. הכיבוש החל בתקופת ממשלת מפא"י, בראשות לוי אשכול, ותוחזק במשך כעשור על ידי גולדה מאיר ויצחק רבין. גם בארבעים השנים שחלפו מאז – הן תחת ממשלות הליכוד והן תחת ממשלות העבודה – הכיבוש נותר על כנו, בשינויים קלים. במהלך השנים ראשי ממשלה דיברו על הצורך בשינוי המצב, ורובם אף הכירו בדרך זו או אחרת בזכויותיהם של בני האדם המצויים תחת הכיבוש. ועם זאת, בחלוף יובל שנים התקבע המצב באזור, וכעת הוא בקיפאון עמוק.

דווקא בגלל המדיניות האחידה יחסית של ממשלות ישראל השונות כלפי יהודה ושומרון, מעניין לראות כיצד נושא השטחים והיחס אליהם נותר אבן הבוחן של המערכת הפוליטית בישראל. כלומר, ציר ה"ימין-שמאל" הפוליטי בישראל הוא במובהק ציר הנוגע לשאלת השטחים; כל פוליטיקאי בישראל נדרש לשאלת עתיד השטחים, בין אם הוא עונה באופן ישיר ובין אם לא; ובשל היחס אליה קמות ומוחלפות ממשלות בישראל, ואף נרצח ראש ממשלה. ככל שהכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון הופך לעובדה חד-משמעית במציאות הישראלית, כך היחס אליו כובש את השיח הפוליטי: השמאל הפרוגרסיבי חותר להפסקת מצב הכיבוש, ואילו הימין השמרני חותר לשימורו.

הממשלות השמרניות בישראל לא היו אלו שיזמו את הכיבוש, אלא ירשו אותו מקודמותיהן. לכן, עולה השאלה – מהם מקורות ההצדקה השמרניים לכיבוש? האם השמרנים הישראלים החדשים תומכים בשימור הכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון משום שהוא נובע באופן טבעי מהאידיאולוגיה שמנחה אותם, או רק מתוך שאיפה לשימור המצב הקיים? נניח שבמטה קסם היה הכיבוש נפסק, וגושי ההתנחלויות הגדולים היו נותרים בשליטה ישראלית; האם ממשלה שמרנית הייתה מחילה על יהודה ושומרון כיבוש דומה לזה שמתקיים כיום? ומה היו אומרים על כך שניים מאבותיה של השמרנות הישראלית החדשה, האייק וז'בוטינסקי?

**

הביקורת של פרידריך האייק על הסוציאליזם נובעת מהתכונה הקולקטיביסטית שהוא מזהה בכל המשטרים המסכנים, לדעתו, את החירות האנושית, וביניהם גם הנאציזם והקומוניזם; הקולקטיביזם משייך את כל הפרטים לקבוצה אחת גדולה, כזו שבשמה מותר להגביל את חירותם של אחדים כדי להעניק זכויות לאחרים. לטענתו של האייק, הקולקטיביזם וריכוז הסמכויות בידיו של שלטון, שמטרתם אינה רק שימור הסדר הבסיסי, אלא עיצוב מחודש של הסדר החברתי, יובילו בהכרח לעריצות. הוא מצטט את הלורד אוקטון באומרו "שלטון נוטה להשחית, ושלטון מוחלט משחית במוחלט"; שלטון, כמו גם קולקטיב, הוא לא יעד, אלא הכרח. מטרתו של האייק היא שמירה על חירות היחיד, וכל ניסיון לפגוע בה על מנת להבטיח ערכים אחרים, סופו שידרדר לכדי הגבלה מאסיבית יותר ויותר של אותה החירות עצמה.

הדברים אמורים גם ביחסו של האייק לדמוקרטיה. מול אלו הטוענים כי יש לבצע פעולות מסוימות רק משום שההחלטה על אודותיהן התקבלה באופן דמוקרטי, האייק כותב כי "הדמוקרטיה תשמור על יעילותה רק כל זמן שהממשלה תגביל עצמה בפעולתה הכופיינית למשימות שאפשר לבצען באורח דמוקרטי. אם הדמוקרטיה היא אמצעי לשמירת החירות, חירותו של היחיד היא תנאי הכרחי לא פחות לפעולתה של דמוקרטיה".

אז מה היה אומר האייק, הסולד מקולקטיביזם ומהגבלת חירותו של היחיד, על הכיבוש? גישתו של האייק נעוצה בראש ובראשונה בשימורה של חירות אישית, אף אם אין הרבים מסכימים על קיומה של חירות זו. הגבלת חירותם של פרטים לשם תועלות ביטחוניות מסוימות, לכאורה, והחלת שלטון מוחלט על בני אדם לצורכי ביטחון או לשם שמירה על האחידות הלאומית של בני אדם אחרים – מנוגדות לגישתו של האייק, על כל מרכיביה. השליטה הצבאית על מיליוני בני אדם, שאינם רשאים להשפיע באופן דמוקרטי על השליטה הזאת, אינה מתיישבת עם ההגדרה של האייק לדמוקרטיה. יתרה מזאת, גם אילו הייתה מתקבלת החלטה דמוקרטית בחברה הישראלית, בדבר החלת כיבוש ביהודה ושומרון, הרי שהחלטה כזו אמנם הייתה מייצגת את דעת הרוב, אך היא עדיין לא הייתה דמוקרטית במהותה, בשל הפרת חירותו של היחיד. משמעות הדבר היא שפילוסוף פוליטי כמו האייק, וכל מנהיג פוליטי שמסתמך על הגותו, לעולם לא היו מציעים להחיל כיבוש ישראלי ביהודה ושומרון.

ובכל זאת, בהינתן המצב כיום, האם האייק היה משמר את אותו הכיבוש? הרי הכיבוש הוא עובדה מוגמרת, ועצם שינוי הכיוון הוא זה שעומד על כף המאזניים. הפסקה או החלה של כיבוש הם מהלכים רדיקליים, שאת תוצאותיהם ארוכות הטווח לא ניתן לחזות. נראה שגם בשאלה זו תשובתו של האייק ברורה. בפרק הסיום של "חוקת החירות", האייק מסביר את עמדתו ביחס לשמרנות, כפי שזו באה לידי ביטוי, בעיניו, במהלכים פוליטיים שהתרחשו סביבו: "מעצם טבעה אין השמרנות יכולה להציע חלופה לכיוון שאנחנו מתנהלים בו. ייתכן שבהתנגדותה למגמות הזמן הזה היא תצליח להאט התפתחות בלתי רצויה כלשהי, אך הואיל והיא אינה מורה על כיוון אחר היא אינה יכולה למנוע את המשכה של ההתפתחות. משום כך נגזר על השמרנות תמיד להיגרר בנתיב שלא היא בחרה בו".

האייק, אם כן, מבקר בדיוק את האספקט האמביוולנטי שבשמרנות – זה שמצד אחד עשוי לגרום לשמרן להימנע מכיבוש, אם הייתה לו האפשרות; ומן העבר השני, זה שבכל זאת דוחף אותו לתמוך בכיבוש, כיוון שממילא הוא כבר קיים. השמרן, כפי שהאייק רואה אותו, עלול למצוא את עצמו בסיטואציה שאינה מקובלת עליו ברמה המוסרית אמנם, אך במקביל אין הוא פועל באסרטיביות לשינוי המצב, אלא רק מתמקד בלחיצה על הבלם. לדעת האייק, אין לנהוג בפאסיביות, אלא לנהל מאבק פוליטי למען השבת החירות על כנה. זהו בסיס הביקורת של האייק על השמרנות: יותר משדואג השמרן לשמור על גבולות הכוח של הרשות, הרי הוא דואג בראש ובראשונה שהיא לא תיחלש, וקשה ליישב זאת עם שמירה על החירות. האייק, בתפיסתו הביקורתית את השמרנות, גרס כי השמרן אינו מתנגד לכפייה או לשלטון שרירותי, כל עוד הם משמשים את המטרות הנכונות בעיניו. מי שמאפשר את המשך הכיבוש, לפיכך, אינו מאמין בכך שיש להגביל את כוחו של השלטון, אלא מעדיף לעסוק בשאלה מי יחזיק בכוח הזה. כיבוש המגביל את חירותם של פרטים, ושומר בכך על מטרותיו של פרויקט לאומי, הוא דוגמה מובהקת למצב כזה, שהאייק מתנגד לשימורו.

אם כך, האייק וממשיכי דרכו אמורים להתנגד לכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון בשני המצבים: גם כאשר מוטל כיבוש בשטחים, על מנת לשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל בלי להסתכן באבדן יהדותה של המדינה; וגם כאשר הכיבוש כבר קיים, ויש להחליט האם לפעול על מנת לעצור אותו או לשמר את המצב הקיים. אם מוסיפים למשוואה את דעתם של מומחים, אשר אינם מסכימים שהכיבוש מסייע לביטחון אזרחי ישראל, ואף להפך, הרי ברור שאין הצדקה להחלתו או לשימורו.

**

רגע, יאמרו שמרנים ישראלים. בתור פילוסוף האייק הוא מצוין, אבל מה עם המציאות? נחמד ונעים להתאים את הגותו של פילוסוף למציאות פרטיקולארית, אבל יש לתמוך את המהלך הזה באנשי רעיון ומעשה – כאלה שיש להם מושג כללי לגבי הנעשה באזור, ואשר מכירים את הסכסוך הישראלי-ערבי; הם עשויים להאיר באופן ברור יותר את המציאות, שמנקודת מבטו של האייק וממשיכיו עלולה להיראות כמו מאבק בין מפרי החירות ובין מגניה. יש צורך בנקודת מבטו של הוגה ציוני, ומי מתאים יותר מזאב ז'בוטינסקי?

אם האייק מייצג את האספקטים האנטי-קולקטיביסטיים שבשמרנות הישראלית החדשה, הרי שז'בוטינסקי, ביצירותיו הספרותיות ובהגותו, מייצג את המאמינים בקיומו של קולקטיב יהודי, כמעט אורגני, שהוא לא רק דתי, אלא לאומי. ז'בוטינסקי מייצג גישה לפיה חזרתו של העם היהודי לציון היא למעשה תקומה לאומית שלו, ולכן הציונות היא מוסרית וכל חתירה של העם היהודי להגשמה לאומית בארצו היא מוסרית. האם גישה כזו של ז'בוטינסקי וממשיכי דרכו אמורה להביא אותם לתמוך בהטלת כיבוש על יהודה ושומרון, או שמא להימנע מהפסקה של כיבוש כזה?

ז'בוטינסקי ידוע בתור מי שהגה את רעיון "קיר הברזל" – חומת בטחון רחבה ובצורה, שתבהיר לערביי האזור כי ליהודים אין שום כוונה לעזוב את ארץ ישראל, ואף מהלך צבאי לא יגרום להם לעשות כן. הוא מכיר בכך שיש לערבים שאיפות באשר לאזור שבו עתידה מדינת ישראל לשכון, וטוען כי הדרך היחידה להתמודד עם השאיפה הזו היא להכיר בה, ולהעמיד מולה התנגדות אידיאולוגית ומעשית. דווקא מתוך כבוד לערבים ז'בוטינסקי מבקש ללמד אותם כי היהודים אינם מתכוונים לוותר על תקומתם הלאומית, וכי הם מתכוונים להגן על מדינתם לנצח. רק אז, לאחר שיובהר לערבים כי מאמציהם לסילוק היהודים לא יישאו פרי, ניתן יהיה לכרות עימם הסכמים.

מתוך ההבנה שלו את הערבים, בתור עם השואף לזכויות, ומתוך תמיכתו בערכים של חירות והגדרה עצמית, הרי שז'בוטינסקי גם רואה חשיבות בכינון הגדרה עצמית ובשוויון זכויות מלא עבור הערבים. בתכנית הלאומית שהוא מציע, עבור מדינה שחלק מאזרחיה ערבים, הוא מעמיד תנאים של שיווי זכויות מלא, כולל מינוי סגן ראש הממשלה ערבי, ועוד מגוון אמצעים לשילוב האוכלוסייה הערבית בתוך המדינה השוויונית שתקום. האם אפשר לדמיין מצב שבו אדם ליברלי כמו ז'בוטינסקי, המאמין בזכותם של עמים להגדרה ולחירות, יאפשר חיים של מיליוני ערבים תחת כיבוש ישראלי, ללא זכויות וללא הגדרה?

ובכן, כן. ז'בוטינסקי, המעמיד כאידיאל את השמירה על החירות, מעמיד לפניו אידיאל אחר – תקומתו הלאומית של עם ישראל. לדעת ז'בוטינסקי, הדיון על זכויותיהם של הערבים בארץ ישראל צריך להתקיים, וחשוב שיתקיים, אך בתנאי אחד בל יעבור: הערבים מוכרחים להכיר בכך שהיהודים אינם מתכוונים להסתלק מחבל הארץ הזה, ושיבינו באופן חד-משמעי כי אין ביכולתם לסלק את היהודים בכוח הזרוע. במצב שבו הערבים אינם מכירים בקיומם של היהודים כאן כעובדה מוגמרת, וממשיכים להתנהג כאילו יש ביכולתם לגרום ליהודים לעזוב – בדרכי נועם או באלימות – הרי שהשליטה עליהם עשויה להיות מוצדקת.

נראה, אם כן, כי ז'בוטינסקי עשוי להצדיק את החלתו של כיבוש, ומכאן שגם את שימורו, במקרה שבו הערבים מאמינים שיש ביכולתם למנוע ממדינת ישראל להתקיים, ואף פועלים לשם כך. ואולם, כאשר בקיר הברזל לא יוותר סדק, חוזה ז'בוטינסקי כי המתונים שבין הערבים יחתרו למשא ומתן ישיר בנוגע לשאלות מעשיות, כולל שיווי זכויות או אפילו הקמת ישות עצמאית לאומית. אז, כך קיווה ז'בוטינסקי, יוכלו היהודים להעניק לערבים יחס כזה ולחיות עימם בשלום. כלומר, הכיבוש עשוי להיות מוצדק במקרה שבו הוא שומר על המפעל הציוני של תקומת עם ישראל בארצו. אך במקרה שבו ישראל אינה נמצאת בסכנה קיומית מצד הערבים באזור, כאשר הם מכירים בה ומעוניינים לנהל עימה משא ומתן, הרי שההצדקה לכיבוש כזה ולשלילת זכויות אינה קיימת יותר.

ז'בוטינסקי, לפיכך, היה מנתח את מצבה של ישראל כיום באחת משתי הדרכים הבאות: או שישראל חזקה עד כדי כך שהכניעה את דרישותיהם הבלתי-מתפשרות של הערבים, ועל כן ההצדקה לקיומו של הכיבוש אינה קיימת; או שישראל אינה חזקה דיה, הערבים עומדים על דרישותיהם הבלתי-צודקות, ולכן יש להוסיף ולהתחזק עד שנגיע למצב שבו ישראל חזקה מספיק והערבים מוכנים לפשרה. כך או כך, שאיפתו של ז'בוטינסקי לא הייתה שמירה על כיבוש בלתי-נגמר. במקום זאת, ז'בוטינסקי שאף לקדם תהליך שבו ישראל, באמצעות תהליך התעצמות, מקרבת את סיומו של הכיבוש ואת הסכמתם של הערבים להסדר – בין אם בכלים של שיווי זכויות בתוך ישות מדינית אחת, או בהקמת ישות לאומית ערבית לצידה של ישראל.

**

בחינת הקצה הליברלי של השמרנות הישראלית החדשה – האייק, והקצה הלאומי שלה – ז'בוטינסקי,  מעלה כי אין בכתביהם של עוגני השמרנות החדשה הצדקה מוסרית לשימור הכיבוש. כמו כן, המניעים להחלתו של כיבוש צריכים לנבוע מתוך העדפת הערך הלאומי על פני ערך החירות (קרי, העדפת ז'בוטינסקי על פני האייק), ותוך מתן הבטחה שאין מדובר במצב קבוע, אלא רק באמצעי למניעת היעלמותה של ישראל מעל פני האדמה. נראה, לפיכך, שקיומה של הזדמנות לסיים את הכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון, תוך מתן ערבויות ביטחון לישראל שיישמרו על קיומה לדורות, אינה רק מצב שעל השמרנים החדשים בישראל לשאוף אליו, אלא מצב שעליהם לפעול על מנת לקדם אותו. אם אכן נשענים השמרנים החדשים בישראל על מקורות הצדקה כמו האייק וז'בוטינסקי, הרי שאל להם לשקוט על שמריהם; עליהם להחיש את סיומו של הכיבוש, באמצעות מתן זכויות שוות או הגדרה עצמית לאומית לערבים, באופן שיחזק את מדינת ישראל ויבטיח כי תתקיים לנצח.


גיל דיקמן

איש תוכן, סוכן מילים, שופט כדורגל בדימוס.