‎קורא‫/‬ת‫:‬

האיש במצודה הרמה: כיצד שמרן הופך למהפכן?...

האיש במצודה הרמה: כיצד שמרן הופך למהפכן?

,
ב-3 בפברואר 1945, עמד אריסטוקרט גרמני על דוכן הנאשמים בבית הדין העממי הנאצי. הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין, שנידון למוות ונתלה על בגידה במולדת הגרמנית, היה אדם מורכב ורב סתירות. שמרן שונא דמוקרטיה, ששפך אש וגופרית נגד הליברליזם והסוציאליזם, ובכל זאת הסכים לשתף פעולה עם סוציאליסטים וקומוניסטים במסגרת המאבק בהיטלר. פטריארך שקידש את המשפחה מעל הכל, אך הסכים להקריב את בנו כמתנקש-מתאבד נגד הפיהרר. אדם שהעריץ כל חייו את האצולה המסורתית, המדינה, הכנסייה והצבא, ובכל זאת זרק את כל אלו מאחורי גוו, כשהיה ברור לו שהפכו לכלים בשרות אויבי האל. בעתיד, כך הפטיר בזעם, יאמרו הבריות: "חסר אופי כמו עובד ציבור גרמני, חסר אלוהים כמו כומר פרוטסטנטי, וחסר כבוד כמו קצין פרוסי." כיצד שמרן הופך למהפכן, ומה למעשה ההבדל בין השניים? מאמר היסטורי המספר על האיש במצודה הרמה, שמצא את מפלטו ב"כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו."
image_printגרסא להדפסה

ב-3 בפברואר 1945, עמד אריסטוקרט גרמני על דוכן הנאשמים בבית הדין העממי הנאצי. אין אנו יודעים מה חשב הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין במהלך הדיון, אך העדויות מאפשרות לנו לשחזר את הרגעים הדרמטיים ביותר. מחד, הנאשם הוא אציל בעל אדמות ופוליטיקאי שמרן שהואשם ב"בגידה במולדת", "פשעים נגד המדינה" ושותפות בניסיון ההתנקשות בהיטלר. מאידך, השופט – ד"ר רולנד פרייזלר, עטוי בגלימתו הארגמנית, כובע רשמי על ראשו, אוזניו הבשרניות מזדקרות ופניו סמוקים מזעם. כשפרייזלר, רגע לפני הסוף, שאל את קלייסט בזעם האם הוא באמת בגד במדינה כאשר החליט להצטרף לתנועת ההתנגדות הגרמנית ולקשר לרצוח את היטלר, ענה לו הרוזן בשלווה:

כן, בגדתי במולדת, מאז ינואר 1933, תמיד ובכל האמצעים. מעולם לא הסתרתי את מאבקי נגד היטלר והנאציזם. אני רואה במאבק זה דבר אלוהים – אלוהים בלבד יהיה שופטי.

קלייסט היה אדם מלא סתירות: שמרן גרמני מושבע, איש הימין המלוכני בתקופת רפובליקת ויימאר, ששפך אש וגופרית על הסוציאליזם, הליברליזם והדמוקרטיה. למעשה, הוא אפילו ביקר את הקיסרות הגרמנית, מפני שהיתה ליברלית מדי לטעמו. ובכל זאת, בניגוד לשמרנים רבים אחרים, התנגד גם לנאצים מהרגע הראשון, וראה בהם איום גדול יותר מהשמאל המרקסיסטי; איום גדול עד כדי כך שהיה מוכן לשתף פעולה אפילו עם סוציאליסטים ועם קומוניסטים במלחמת הקודש נגד היטלר. קלייסט היה גם פטריוט, אדם שהאמין במוסדות מסורתיים מבוססים כמו המדינה, הכנסייה ומעמד האצולה, ובכל זאת היה מוכן לזרוק לארבע רוחות השמיים את כל אלו, לטובת המאבק במשטר שנראה לו שטני. הוא נשא ונתן עם הבריטים על שיתוף פעולה עם תנועת ההתנגדות הגרמנית אפילו במהלך המלחמה, ואף עודד את בנו בהתלהבות לשמש כמחבל מתאבד ולפוצץ את עצמו על אדולף היטלר. קלייסט מעניין מפני שהוא דוגמא לשמרן קיצוני שהופך, כמעט בן לילה, למהפכן קיצוני לא פחות. הדבר עשוי להעלות שאלות מעניינות למדי, ואף לסבך מושגים בסיסיים כמו "שמרנות", "מהפכנות" ו"רדיקליזם".

חשבתי על הדוגמא של קלייסט לאחרונה, כאשר שמעתי את הרצאתו המאלפת של אסף שגיב, העורך הראשי של הוצאת שלם והוגה שמרן בזכות עצמו. אסף דיבר על השאלה "מהי שמרנות". לדבריו, שמרנות נבדלת משורה ארוכה של אידיאולוגיות נושקות כגון אורתודוקסיה, פופוליזם ימני, ליברליזם קלאסי וריאקציונריות. ההבדל בין כל אלו לבין שמרנים הוא שאורתודוקסים, פופוליסטים, ליברלים קלאסיים וריאקציונרים מקדשים מוסדות ורעיונות ספציפיים בפני עצמם. האורתודוקס, אם הוא נוצרי, רואה בכנסייה את האמת המוחלטת. הפופוליסט (ובאופן קיצוני בהרבה, הפשיסט) – בעם, במולדת ובקבוצה האתנית. הליברל הקלאסי – בזכויות האדם והריאקציונר – באותם מוסדות ישנים שאבדו בחלוף הזמן.

השמרן, לעומתם, יכול להוקיר, לאהוב ולתמוך בכל אלו, ושמרנים שונים נותנים דגש נבדל על חלק מהמוסדות והרעיונות הללו, בהתאם לטעמם, אולם לרוב הם אינם מקדשים אותם בפני עצמם. השמרן אוהב מוסדות מבוססים מפני שהוא חושד באופן אינהרנטי בכוחו של הרציונל האנושי לבצע רפורמות ושינויים בלי להזיק. הוא מכיר בצורך של החברה האנושית להשתנות, אך מעדיף שהשינוי יהיה הדרגתי, איטי ולא מוכוון על ידי המדינה והשלטון. הפסימיות הבסיסית הזאת מלווה ביראת כבוד כלפי הדורות הקודמים והישגיהם. הקהילה האנושית, כדבריו של אדמונד ברק, מורכבת מהדורות הקודמים, הדורות הנוכחיים ואלו העתידים להיוולד. הפרגמטיזם השמרני מכתיב התחשבות לא רק בהווה, אלא גם בדורות עברו ובהשלכות על העתיד. אבל יראת הכבוד של השמרן למוסדות המבטאים את הישגי העבר – כנסייה, מדינה, אריסטוקרטיה – לעולם אינה מוחלטת. הוא מוקיר אותם רק כל עוד הם ממלאים את מטרתם המקורית.

הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין, אחד מהפוליטיקאים השמרנים המובילים בגרמניה שלפני היטלר, לא תאם לחלוטין את הגדרתו של שגיב. היה בו גם משהו מהריאקציונר, שתיעב תמיד את המשטר שבו חי, וערג לתור זהב אבוד של מדינה, אצולה וכנסייה בעבר הרחוק. הוא היה גם אורתודוקס, במובן שאדיקותו הדתית לא ידעה פשרות. בעיניו, והוא כתב זאת שוב ושוב, שמרנות פירושה אחד – ציות לישו, לתורת הנצרות ולדבר האלוהים. ההתנגדות שלו להיטלר נבעה מכך שזה ייצג בעיניו פאגניזם שטני.

בעיניו של קלייסט, למוסדות המסורתיים היתה חשיבות רבה, אך רק כל עוד הם מבטאים את האידיאל הדתי. לאצולה הגרמנית שאליה השתייך נועד לשיטתו תפקיד מרכזי בשירות האומה והאל. אציל שיש לו רכוש קרקעי מייצג קשר לאדמה, למולדת, לטבע ולערכים מסורתיים. הכנסייה הפרוטסטנטית שקלייסט נמנה על מאמיניה האדוקים מתווכת את דברי ישו לעם. המדינה והמשפחה מבטיחות יציבות, המשכיות וחיבור לעבר. הצבא מבטא גאווה, תפארת ומורשת, מעבר לחובתו להגן על העם והמדינה. אולם בשנת 1933, קלייסט נקלע למשבר קיומי, כאשר כל המוסדות שאהב והעריץ קרסו אחד אחד והתמסרו לפיתוי הנאצי. האצילים, ברובם, נהרו לחצרו של היטלר. כשקלייסט סירב בתוקף להניף את דגל צלב הקרס מעל טירתו, הוא היה כמעט היחידי. הכנסייה, אפילו חלקיה היותר דיסידנטיים, פחות או יותר הלכה בתלם. הצבא והפקידות הממשלתית הפכו לכלי משחית בידיו של העריץ.

תגובתו של קלייסט, השמרן המושבע, היתה רדיקלית. לפני שהיטלר עלה לשלטון, הוא ניסה לשכנע את מפלגתו השמרנית לגייס את בעלי בריתה בצבא ולהתנגד לנאצים בכוח הנשק. בעיניו, לא היה ערך לפרוצדורה הדמוקרטית גם בימים כתיקונם, ובוודאי לא כאשר היא מעלה את היטלר וחבר מרעיו לשלטון. לאחר עליית הנאצים, נטש בזעם את המפלגה השמרנית-לאומנית, והכריז על גט כריתות לכל המוסדות שהכיר ואהב. וכך אמר במיאוס על חבריו לשעבר:

בעתיד יאמרו הבריות, דרך משל: חסר אופי כמו עובד ציבור גרמני, חסר אלוהים כמו כומר פרוטסטנטי, וחסר כבוד כמו קצין פרוסי.

קלייסט לא נטש את רעיונותיו האריסטוקרטיים על הדת והאצולה, אלא רק את המוסדות שייצגו אותם בעבר. אם האצולה האריסטוקרטית-תורשתית כשלה, הרי שהאצולה החדשה היא המיעוט הקטן שמתנגד להיטלר, לרבות הסוציאליסטים והדמוקרטים שקלייסט עצמו תיעב בעבר. את לוחמי ההתנגדות, האצולה החדשה, הגדיר קלייסט ברוח מלכים א', י"ט 18:

והשארתי בישראל, שבעת אלפים:  כל-הברכיים, אשר לא-כרעו לבעל, וכל-הפה, אשר לא-נשק לו.

באותה מידה, אם המדינה מועלת בתפקידה והופכת לכלי שרת בידי המפלגה הנאצית, אז מותר לבגוד בה ולשתף פעולה עם אויביה. אם הכנסייה הפרוטסטנטית לא ממלאת את חובתה, וכבר לא מייצגת את דבר אלוהים, הרי שלוחם ההתנגדות הבודד חייב להירתם למשימה ולשרת את האל באופן אישי נגד הוראות הכנסייה. אפילו המשפחה, שהיתה יקרה מאד לליבו של קלייסט, כפופה למאבק האלוהי. כמו אברהם בעקדה (סיפור שקלייסט הכיר היטב), הרוזן היה מוכן להקריב אפילו את בנו שלו, ואת עצמו, למען המטרה.

לאור סיפורו של קלייסט, אלו שאלות שהייתי רוצה להעלות לדיון: האם ההבדל בין שמרנות לבין רדיקליזם מהפכני הוא אך ורק קיומו של מצב חירום? אם, כאשר נוגעים בערכים שעומדים בציפור נפשו של השמרן, הוא מוכן להקריב את כל המוסדות שקידש בעבר, האם ההבדל בינו לבין הרדיקל הוא בסך הכל הבדל של נסיבות? ואולי קלייסט, ואחרים שהלכו בעקבותיו לתנועת ההתנגדות, בעצם לא היו שמרנים כלל?


דני אורבך

היסטוריון צבאי, מלמד בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית. בעל הבלוג "הינשוף" - במה לדיונים על היסטוריה, פוליטיקה, אסטרטגיה וכל מה שמעניין.