בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

האם זומבים והוריקנים טובים לכלכלה?...

האם זומבים והוריקנים טובים לכלכלה?

,
בכל פעם שאסון טבע פוקד מדינה מפותחת, ניתן למצוא כאלו שיסבירו כי האסון, בסופו של דבר, בעצם טוב לכלכלה; טענה דומה נשמעת, לעיתים, גם בנוגע למלחמות. האם ניתן לטעון אותו דבר על אפוקליפסת זומבים? הגיעה העת להוציא לגמלאות את הטענה הוותיקה בדבר "ההרס המועיל".

האם הרס מועיל?

בשעה שיסתיימו עבודות הרכבת הקלה בתל-אביב, וכאשר כלל צוותי העבודה השוקדים על בנייתה יניחו את כליהם, עליהם להרים אותם שוב ולהתחיל באופן מיידי בפירוקה – כל בורג, כל מסילה וכל מעקה. לחלופין, במקום לפרק, על הפועלים לנסות ולדמות את התשתית לכזו שעברה אסון טבע, וישברו ויעקמו כל שניתן; שהרי הדבר טוב לכלכלה, או לפחות כך טוענים בפנינו מפעם לפעם.

"ההשלכות הראשוניות הן דיכוי של הפעילות הכלכלית […] האפקט ארוך הטווח של האסונות הללו הוא הגדלה של הפעילות הכלכלית, מכיוון שצריך לבנות מחדש את כל הדברים שנפגעו בסערות". כך אמר וויליאם דאדלי, ראש שלוחת ניו-יורק של הבנק הפדרלי בארצות הברית. הדברים נאמרו בראיון ל-CNBC, לאחר שההוריקן "הארווי" פגע בטקסס, וזמן קצר לפני שההוריקן "אירמה" פגע בפלורידה.

ב-2012 זרע ההוריקן "סנדי" הרס רב, מהאיים הקריביים ועד לחופיה המזרחיים של קנדה. כתב המגזין פורבס, אוגוסטינו פונטווקיה, פרסם כתבה המקדמת טענה דומה. הכתבה נשענה על הערכות של בנק ההשקעות, "גולדמן זאקס", לפיהן ההוריקן יעלה את שיעורי הצמיחה בתחום הבנייה, ובמדדים מתחום התעשייה והקמעונאות. פונטווקיה סיכם זאת כך: " […] ייתכן שהסערה תתברר כדבר טוב מבחינה כלכלית גרידא". ב-2011, שעה שהעולם עדיין התמודד עם השלכות התפוצצות בועת הסאב-פריים, טען הכלכלן, פול קרוגמן, בראיון שהעניק, שאיום פלישת חייזרים עשוי לאושש את הכלכלה בתוך 18 חודשים.

רעיון "ההרס המועיל" מצא את דרכו גם לתרבות הפופולארית. כך, למשל, בסרט "האלמנט החמישי" גארי אולדמן משחק את האיש הרע, זורג, אשר מנסה להרוס את היקום. באופן מפתיע, למרות שזורג חי בעתיד הרחוק בתחנת חלל כל-שהיא, הוא מספר את הדברים הבאים לכומר קורנליוס במבטא של הילבילי אמריקאי:

החיים, אותם אתה משרת באופן נאצל, באים מהרס, אי-סדר וכאוס. קח למשל את הכוס הריקה הזו. הנה היא. שלווה, רגועה, משעממת. אך אם היא תיהרס […] (זורג דחף את הכוס מהשולחן, וכשהיא נשברה מספר מכונות קטנות יצאו כדי לנקות את השברים) […] תביט בכל הדברים הקטנים הללו. כל-כך עסוקים עכשיו. כעת, חשוב על כל אותם אנשים שיצרו אותם; טכנאים, מהנדסים, מאות אנשים שיוכלו להאכיל את ילדיהם הלילה, כדי שיתבגרו להיות גדולים וחזקים, ויהיו להם ילדים קטנטנים משלהם, וכן הלאה. בכך, מוסיפים למעגל החיים הגדול. אתה רואה, אבי? על ידי גרימת קצת הרס, אני למעשה מעודד את החיים. למעשה, אני ואתה באותו העסק.

החלון השבור

המקור לטיעון בדבר "ההרס המועיל" אינו מגיע מדאדלי, מפונטווקיה ואף לא מזורג. הטענה לפיה מלחמות ואסונות טבע טובים לכלכלה, מזוהה כיום עם הכלכלן, ג'ון מיינרד קיינס, על אף שהיא הופרכה במאמר שראה אור כשלושים שנה לפני שקיינס עצמו נולד. במאמר "מה שרואים ומה שאין רואים", כתב פרדריק בסטייה משל שבו תואר כי כאשר נשבר חלונו של ז'אק, מעודדים אותו חבריו ששבירת החלון מפרנסת את הזגג ומעודדת את הכלכלה. חבריו של ז'אק לא ידעו שהוא התכוון לקנות נעליים חדשות, וכעת כאשר הוא נאלץ להוציא את הכסף בעבור החלון, לא יוכל לעשות זאת. הנמשל הוא שנזק והרס יוצרים אמנם פעילות כלכלית הנראית לעין, אך הם מסתירים את הפעילות הכלכלית שהייתה מתרחשת בהיעדרם. יתרה מזאת, פעילות כלכלית איננה בהכרח התקדמות כלכלית; עבודתו של הזגג, למשל, רק החזירה את המצב לקדמותו. אלמלא היה החלון נשבר, לז'אק היה גם זוג נעליים וגם חלון.

ב-2014 יצא לאור מאמר בשם "אכילת מוחות ושבירת חלונות", של הכלכלנים סטיבן הורוביץ ושרה סקווייר, כחלק מקובץ מאמרים כלכליים יוצאי דופן. המאמרים בקובץ זה עסקו בסוגיות כלכליות בעולם תיאורטי, שבו גם זומבים, ערפדים ואנשי זאב הם גורמים בכלכלה. המאמר של הורוביץ וסקווייר, דן בשאלה פשוטה – האם אפוקליפסת זומבים טובה לכלכלה? שהרי הופעת הזומבים ללא ספק תמריץ חלקים מסוימים בכלכלה. ראשית, הציבור יפנה משאבים לרכישת כלי נשק ואמצעי הגנה; חלק אחר מהציבור יקנה רכבים חזקים ועמידים שבאמצעותם ניתן יהיה לברוח; תעשייה שלמה תוקם על מנת שניתן יהיה להבריח בעלי אמצעים מאזורים נגועים לאזורים ולמדינות שנותרו בטוחים יותר; הנשארים ירכשו ציוד שיקטין את הצורך במגע עם אנשים מבחוץ – מזון משומר, גנרטורים, פנלים סולריים, מסננים להתפלת מים וכיוצא באלו.

עם התממשות האיום, ממשלות יצטיידו בכלי נשק וישקיעו בפיתוח כלים ייעודיים ובמחקר, בחיפוש אחר תרופה. עבור התעשיות הללו, איום הזומבים יהיה מכרה זהב של ממש. אולם, כמו ב"משל החלון השבור" של בסטייה, המשאבים המושקעים בתחומים הללו מוכרחים יהיו להיגרע ממקומות אחרים. מלבד הענפים שיפגעו מהפניית המשאבים, יש לקחת בחשבון את תוצאות ההרס עצמו. בתרחיש של "מלחמת העולם Z", מדינות נאלצות להסתמך על ייצור עצמי, כיוון שהתעבורה הימית משותקת; הנמלים מתקשים להתמודד עם אוניות עמוסות פליטים, ומחסור חמור בדלק מונע גם מכלי השיט הזמינים מלשוט. מסיבות אלו ומסיבות אחרות המוזכרות במאמר, מסקנת הכותבים, למרבה הפלא, היא שאפוקליפסת זומבים אינה טובה לכלכלה.

בטלו את פלישת החייזרים

הכלכלן, פול קרוגמן, שהשתעשע ב-2011 עם רעיון פלישת החייזרים כמעודד הוצאה ממשלתית, טען זאת שוב ב-2013, והוסיף שמדובר בסיטואציה בה כל הוצאה ממשלתית, חסרת תועלת ככל שתהיה, תעודד את הכלכלה. אולם ב-2016 קרוגמן חזר בו. זה לא קרה בעקבות צפייה בסרט חייזרים מפחיד במיוחד; זה גם לא קרה בשל כך שמצב הכלכלה האמריקאית הפך למעולה בעיניו. זה קרה אך ורק משום שאובמה עזב את הבית הלבן ושטראמפ נכנס במקומו. קרוגמן, שב-2013 חשב שכל הוצאה, חסרת תועלת ככל שתהיה, טובה לכלכלה, שינה את דעתו. קרוגמן של 2016 טען שתוכניותיו של ממשל טראמפ להשקעה בתשתיות הן מיותרות, מסובכות ומטרתן לנצל את משלמי המיסים. נראה, אם כן, שבהינתן התמריץ הנכון, גם הקיינסיאנים האדוקים ביותר מוכנים לוותר על תוכנית השקעה ממשלתית מיותרת. לפתע, מזווית מסוימת זה נראה כמו גניבה ממשלם המיסים.

דברי הסיום של איש הברזל

נשיא ארצות הברית ה-34, דוויט ד. אייזנהאואר, קיבל את התפקיד לאחר קריירה צבאית מפוארת, שבשיאה שימש כמפקד העליון של צבאות בעלות הברית באירופה במלחמת העולם השנייה. ב-1953, כאשר מלחמת קוריאה עמדה בפני סיום, וזמן קצר לאחר מותו של סטאלין, עמד אייזנהאואר – נשיא ארצות הברית ואיש צבא מעוטר בדימוס – בפני העולם ודרש שההזדמנות לכונן שלום תנוצל. משל החלון השבור של בסטייה מספר על חלון קטן בכפר צרפתי; סוגיה קטנה ויבשה של ניצול משאבים. ולעומת זאת, אייזנהאואר, בבקשו שלום, המחיש עד כמה החלון השבור של בסטייה מהווה סוגיה גדולה הרבה יותר. היטיב לנסח זאת אייזנהאואר עצמו:

כל רובה שיוצר, כל ספינת מלחמה שהושקה, כל רקטה שנורתה, מסמלת במובן הסופי, גניבה מאלו שרעבים ואינם אוכלים, אלו שקר להם ואין להם מלבוש. עולם זה במלחמה אינו מכלה רק כסף, הוא מכלה את זיעת עובדיו, את גאונות מדעניו ואת תקוות ילדיו. עלותו של מפציץ מודרני בודד היא זו: בית ספר מודרני ביותר מ-30 ערים; היא עלות שתי תחנות כוח, שכל אחת מהן משרתת עיירה בת 60 אלף תושבים; היא עלות שני בתי חולים מצוידים במלואם; היא עלות חמישים מייל של מדרכות בטון. אנו משלמים בעבור מטוס קרב בודד חצי מיליון בושלים [מידת נפח של סחורות יבשות; הערת העורך] של חיטה. אנו משלמים בעבור משחתת בודדה בבתים חדשים שיכלו להיבנות עבור יותר מ-8,000 איש […] זוהי אינה דרך חיים כלל, בכל מובן אמיתי. תחת ענן המלחמה המאיימת, זוהי האנושות התלויה על צלב של ברזל.


דביר ווי

עוסק בתחום ה-BI, בעל תואר ראשון בחשבונאות, ובלוגר על כלכלה ועסקים.