בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

האם רוב העם האמריקאי הצביע נגד טראמפ?...

האם רוב העם האמריקאי הצביע נגד טראמפ?

,
הילארי קיבלה כמעט 3 מיליון קולות יותר מטראמפ בבחירות בארה"ב - איך זה ייתכן? ומה המשמעות? הסבר קצר על בחירות בארה"ב ועל מלחמת הקולות.

אם אתם מתקשים להבין את מערכת הבחירות (הפדרלית) לנשיאות בארה"ב, אל לכם לדאוג, אתם לא לבד – גם אמריקאים רבים לא סגורים בדיוק כיצד זה עובד. ברשתות חברתיות וגם בקרב אנשי תקשורת ופוליטיקה, נפוצה טענה בורה ושטחית במיוחד – הטענה לפיה טראמפ הפסיד בבחירות ה"פופולאריות", כלומר שבסה"כ יותר מצביעים נתנו את קולם להילארי ולא לטראמפ, דבר המערער על ניצחונו בבחירות והחותר תחת לגיטימיות ממשלו. אכן, הילארי קיבלה כמעט 3 מיליון קולות יותר מטראמפ – טענה זו ודאי נכונה עובדתית, אלא שהיא חסרת כל רלוונטיות או משמעות ומהווה היתממות במקרה הטוב והטעיה חמורה במקרה הרע. כדי להבין זאת, יש לעשות סדר בשיטת הבחירות לנשיאות בארה"ב.

איך זה עובד?

אז איך זה בכלל אפשרי לזכות בבחירות אך לא ברוב הקולות? נתחיל עם דוגמא קטנה לשם המחשה. אני (ג'וני) מתמודד לנשיאות מדינת ג'וניסטאן, נגד היריב הפוליטי הידוע שלי (במקרה קוראים לו "יריב"). במדינה זו ישנם 100 אזרחים, המחולקים באופן שווה בין 10 מחוזות (ישנם 10 אזרחים המתגוררים בכל אחד מ-10 המחוזות). כל מחוז בוחר בנפרד מועמד לנשיאות, על ידי רוב רגיל של קולות האזרחים שמצביעים באותו המחוז; כדי להיבחר לנשיא מדינת ג'וניסטאן אני צריך שרוב המחוזות יבחרו בי (כלומר – לפחות 6 מחוזות מתוך 10). אם כל מחוז מעניק לי "נקודת ניצחון" אחת, אני בעצם צריך 6 נקודות. אתמול ניצחתי בבחירות לנשיאות, כאשר 6 מחוזות בחרו בי באופן הבא:

[מקרא: ג'וני – אדום; יריב – כחול.]

ניצחתי ב-6 מחוזות, ולכן זכיתי בבחירות לנשיאות(הידד). מנגד, בסה"כ קיבלתי רק 40 קולות (שהם 40% מקולות המצביעים), לעומת יריב שקיבל סה"כ 60 קולות (60% מקולות המצביעים), פי 1.5 ממני! שימו לב שדוגמא זו אף אינה לוקחת בחשבון מצב של נמנעים, שלהם ישנה השפעה רבה על התמונה. דמיינו שבמחוזות 2-6 הייתי נבחר ע"י 4 קולות בכל מחוז לעומת 3 קולות בעד יריב, ושאר האזרחים במחוז היו נמנעים. במצב זה הייתי מנצח בבחירות לנשיאות עם 30% מקולות העם לעומת 55% שהצביעו ליריב (ובעצם מבין המצביעים, קיבלתי רק 25% מהקולות! רבע!).

בארה"ב המצב דומה (אך כמובן גם קצת יותר מורכב): כל מדינה בוחרת בעצמה מועמד לנשיאות, שנקבע ע"י רוב המצביעים באותה המדינה; ניצחון בכל מדינה מעניק ניקוד מסוים למועמד לנשיאות, המתבסס על גודל האוכלוסייה במדינה; וכדי לנצח בבחירות המועמד צריך ניקוד גבוה יותר מהיריב שלו (ולא פחות מרף מינימום מסוים). עוד רגע אסביר למה זה ממש חשוב לסוגיה שלנו, אבל קודם אולי אתם זועקים:

אבל זה ממש לא הוגן ואפילו אנטי-דמוקרטי!

אז לא בדיוק. זה בעצם רעיון ממש טוב ואפילו די דמוקרטי. תחילה יש להזכיר שהנשיא (וכל הממשלה הפדרלית) עומדים בראש האיחוד בין חמישים מדינות שונות (אחרי הכל, “United States”) – לנשיא ישנן סמכויות מוגבלות מאוד ואינו יכול להשפיע על רוב תחומי החיים של האזרח האמריקאי מן השורה. כוחו של הנשיא נמצא בעיקר ביחסים בין המדינות ובקביעת כללים מיוחדים ומועטים (יחסית) שחלים על כל המדינות כולן. לכן לא מופרך שדווקא אלו המדינות ש"בוחרות" את הנשיא שלהן ולא כלל האזרחים האמריקאים. אזרח אמריקאי במדינת פלורידה מצביע גם לבית מחוקקים של המדינה שלו, וגם למושל שיעמוד בראש הממשלה במדינה שלו – אלו הגורמים הפוליטיים החשובים שישפיעו על חייו הרבה יותר מנשיא הממשלה הפדרלית. כך שהאזרח האמריקאי מבטא ומיישם את כוחו הדמוקרטי הישיר בבחירות מקומיות בכל מדינה, ואין בשיטת הניקוד הפדרלית כדי לפגוע בכך.

כעת דמיינו מצב הפוך – לפיו ניתן לזכות בבחירות על ידי רוב קולות כלל האזרחים וללא שיטת הניקוד המדינתית. תחילה נזכיר שבשונה מהדוגמא לעיל של ג'וניסטאן, המדינות בארה"ב בעלות גדלים שונים מבחינת אוכלוסייה. כך, מתוך כ-300 מיליון אזרחי ארה"ב, כ-100 מיליון גרים ב-4 מדינות בלבד: קליפורניה, טקסס, ניו יורק ופלורידה. המשמעות היא שבמערכת בחירות שנקבעת לפי "רוב האזרחים", אותן 4 מדינות יקבעו די בקלות, באופן קבוע, מי יהיה הנשיא בכל מערכת בחירות – בעצם קרוב לוודאי שנשיא לא יוכל להבחר ללא שיתוף פעולה מצד אזרחי ארבע מדינות אלו. אותן 4 מדינות יוכלו לפעול באופן מאוחד כדי לבחור נשיא שייטיב עמן, על חשבון כל שאר 46 המדינות האחרות, ובפועל הן ייכפו את האג'נדה שלהן על כל שאר המדינות הרבות בארה"ב. יש לזכור שארצות הברית הם בדיוק זה – ברית בין מדינות רבות, שעל אף הרושם השטחי הנפוץ, אלו מדינות קנאיות מאוד לעצמאותן, גם מהממשלה הפדרלית ומהנשיא. שיטת בחירות לפי רוב קולות האזרחים היתה מעניקה כוח לא-פרופורציונאלי למדינות הגדולות, בעוד ששיטת הניקוד המדינתית מאפשרת איזון עדין בין גודל המדינה לבין עצמאותה. השיטה נועדה להבטיח שהנשיא הנבחר ישקף את רצונן של כמה שיותר מדינות, ולא כמה שיותר אזרחים.

מעולה. אבל מה אכפת לי מכל זה?

אהא – זה החלק החשוב. באופן כללי, אם המטרה שלי היא לזכות בכמה שיותר מדינות ואני פועל ומתנהל במטרה להשיג יעד זה ומנצח, אז קצת מוזר לבוא בדיעבד ולטעון שלא זכיתי ברוב קולות הציבור – הרי לא ניסיתי לעשות זאת, וכך גם היריב לא שאף לקבל רוב כזה. הדבר דומה למקרה אשר בו לאחר ריצת מרתון, יבוא אדם ויטען שמי שהגיע שני הוא בעצם המנצח, כי עשה זאת בפחות צעדים (או אולי, עם פחות נשימות) ממי שהגיע במקום הראשון – ברור שלא על כך התחרו הרצים, ואילו היו מתחרים על צעדים ודאי שגם היו מתנהלים אחרת מלכתחילה.

כעת יש לתת את הדעת על לב העניין כולו: לפי שיטת הניקוד שהצגנו, לא אכפת לי כמה גדול או קטן הרוב שאקבל בכל מדינה, אלא העיקר שאני מנצח. זיכרו, אין שום הבדל בין מדינה בה קיבלתי 90% מהקולות לבין מדינה בה קיבלתי 60% מהקולות – בחישוב הסופי אקבל את אותו הניקוד עבור אותה המדינה. בנוסף, אין לי סיבה להתאמץ בכל מדינה שבוודאות אנצח או אפסיד. השקעה שלי באותן מדינות אולי תעניק לי יותר קולות אך לא תשפיע על התוצאה הסופית, ולכן חבל על המאמץ. אבל למה לדבר בכלליות? בואו נחזור לדוגמא שלנו.

[מקרא: ג'וני – אדום; יריב – כחול.]

נניח שטבלה זו אינה משקפת את תוצאות הבחירות, אלא רק את הסקרים העדכניים ביותר חודשיים לפני הבחירות. מה יעשו ג'וני ויריב? היכן ישקיעו הכי הרבה מאמצי שכנוע, הכי הרבה כספי פרסומות ותעמולת בחירות? היכן ננשק הכי הרבה תינוקות? לפי שיטת הניקוד, לג'וני וליריב אין ממש טעם להשקיע במחוז 1, ובמחוזות 10-7, ושנינו בקושי נשקיע שם. ג'וני יודע שינצח במחוז מס' 1, אפילו אם כמה אזרחים ישנו את דעתם ברגע האחרון – תזכרו, לא מעניין אותו אם הוא מקבל 6 קולות או 10 קולות, והסיכוי ש-40% מהבוחרים יחליפו מועמד בשלב זה הוא נמוך מאוד. ג'וני גם לא יבזבז את הזמן על מחוזות 10-7, משום שברור לו שלא יצליח לשכנע 6 אזרחים להצביע עבורו באף מחוז – כך שחבל על המאמץ. זאת, אפילו אם בפוטנציאל יכל לשכנע 2-3 אזרחים ואפילו 12 אזרחים (3 מכל מחוז) להצביע עבורו. ליריב יש את אותם השיקולים, אבל להיפך. כך, שכנראה ג'וני ויריב ישקיעו את מאמציהם במחוזות 6-2. אולי הם יודעים שדווקא במחוז 2 ו-3, יש כמה אזרחים "אדומים" שלא הכי מרוצים מג'וני, ואם רק הם ישנו את דעתם, כל תוצאת הבחירות תתהפך. התחרות לכתחילה בין ג'וני ליריב היא לא על סך הקולות שיכולים לקבל, ולכן הם מוותרים מלכתחילה על קולות רבים.

עזוב אותך. מה הקשר לטראמפ ולהילארי?

נורא פשוט. בבחירות ב-2016 טראמפ זכה בבחירות עם ניקוד גבוה של 304 נקודות לעומת 227 נקודות להילארי – פער די גדול. ובכל זאת, הילארי קיבלה כמעט 3 מיליון קולות יותר מטראמפ. מדינות ניו-יורק וקליפורניה הן מדינות "דמוקרטיות" – כלומר יש בהן רוב ברור שיצביע למפלגה הדמוקרטית ולהילארי – עם אוכלוסייה מצטברת של כ-60 מיליון איש (!!). טקסס הינה מדינה "רפובליקנית" – כלומר יש בה רוב ברור למפלגה הרפובליקנית ולטראמפ – עם אוכלוסייה של כ-26 מיליון איש (!!).  לכן, גם טראמפ וגם הילארי כמעט ולא יתאמצו במדינות אלו, על אף שיש בכל אחת מהן פוטנציאל שכנוע של מיליוני קולות. תחשבו על זה רגע: טראמפ יכל לגייס עוד מיליוני קולות בטקסס, אזרחים שלא הצביעו בכלל או שהצביעו להילארי, אלא שלא היתה לו סיבה לעשות זאת. הוא גם יכל לגייס עוד מיליוני קולות בניו יורק ובקליפורניה, מדינות בהן מלכתחילה רפובליקנים רבים לא מצביעים כי מרגישים ש"חבל על הזמן, המדינה גם ככה דמוקרטית" – אלא שאין לו שום סיבה לעשות זאת, מאחר ויודע בוודאות שיפסיד באותה המדינה. כך גם הילארי ויתרה מלכתחילה על גיוס יותר קולות בניו יורק וקליפורניה, וכן על "המרת" קולות בטקסס – שכן, חבל על הזמן, המאמץ והכסף.

לכן, השוואת כמות הקולות שקיבל כל מועמד הינה מטעה, חסרת משמעות בכל הנוגע ל"לגיטימיות" הניצחון של מועמד, ומלמדת בעיקר על בורות המשווה. הרי אם מלכתחילה שני הצדדים לא כיוונו לקבל את מירב הקולות; ואם מלכתחילה מוסכם שלכל צד יש מיליוני קולות פוטנציאליים שלא השקיעו בהם; אזי לא ניתן לייחס משמעות לכמות הקולות שנתקבלו בפועל בסוף התהליך, וממילא יהא זה שטחי ומיתמם להסיק מסקנות ממספרים אלו. (בדרך אגב יצוין, שמועמדים עצמאיים ללא כל סיכוי לנצח בבחירות עדיין קיבלו מעל 7 מיליון קולות – דבר השם בפרופורציות את פער הקולות בין טראמפ לבין הילארי). הנושא חיוני משום שהטענה משמשת בסיס והצדקה לחתירה תחת נצחונו של טראמפ. אמנם ייתכנו סיבות רבות להתנגדות לטראמפ ומדיניותו – אך זכייתה של הילארי ברוב הקולות אינה אחת מהן.


קרדיט תצלום:
נחלת הכלל
שתף:
 
  • ג'וני גרין

    ג'וני גרין הינו מנהל פרויקטים בחברת הייטק ישראלית ובעברו עורך דין מסחרי במשרד עסקי בירושלים. בעל תואר ראשון במשפטים ותקשורת מהאוניברסיטה העברית והסמכה כעו"ד בישראל ובמדינת ניו יורק בארה"ב. כותב על כלכלה, פוליטיקה, משפט, תקשורת, דת וארה"ב.