בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

האם תיתכן חזית פרוקסי ישראלית מול איראן?...

האם תיתכן חזית פרוקסי ישראלית מול איראן?

,
רבות מדובר על אסטרטגיית הפרוקסי האזורית של איראן, אשר מקנה לה יתרון במאזן הכוחות מול ישראל. על רקע קולות בקבינט להתמודד מול אסטרטגיה זו באמצעות תקיפה ישירה של הרפובליקה האסלאמית, נעדרת מהשיח האפשרות להשיב למשטר בטהראן באותו המטבע. מורכבותן האתנית והדתית של איראן ושכנותיה מגלמת פוטנציאל לבניית אסטרטגיית פרוקסי ישראלית, גם אם מוגבלת ביכולתה.

קרבות רבים בחזית הסורית מציפים מחדש אל המודעות הישראלית את היתרון הברור שמחזיקה איראן במשוואה האסטרטגית בינה ובין ישראל. איראן השכילה ליצור חזית מול ישראל, על סף דלתה, בעוד היא עצמה נותרת במרחק בטוח. במצב הקיים, איראן יכולה לעורר פרובוקציות מול ישראל באמצאות שימוש בכוחות פרוקסי, וזאת מבלי לקחת על עצמה סיכונים של ממש. תגובתה של ישראל עד כה מסתכמות בפגיעה בתשתיות הטרור בסוריה, בלבנון ובעזה, מבלי לתקוף את "ראש התמנון" עצמו, כדבריהם של כמה חברי קבינט.

מנגד, לא ניתן להקל ראש בבעיות הטמונות במתקפה ישראלית ישירה נגד איראן. איראן היא מדינה גדולה מישראל פי כמה, הן מבחינת שטח והן מבחינת אוכלוסייה. נוסף על כך, מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית ישראל תתקשה להסביר מתקפה ישירה על איראן בעקבות פרובוקציה של חיזבאללה או חמאס. גם אם בשורה התחתונה ברור לכל ששני הארגונים מתפקדים כעושי דבריה של איראן, הרפובליקה האסלאמית תוכל לטעון שמדובר בשחקנים עצמאיים שלהם היא רק מסייעת, וכי אין קשר בינה ובין פעולותיהם. כיוון שכך, יש מקום מצידה של ישראל לשקול חלופות אפשריות אחרות לאיזון המשוואה מול איראן. בין חלופות אלו קיימת האפשרות הישראלית להשיב לאיראן באותו המטבע, קרי, הקמת חזיתות פרוקסי על סף דלתה של איראן, כמשקל נגד לאחיזה האיראנית בסוריה לבנון ועזה.

הקמת חזיתות פרוקסי שכאלו אינן דבר פשוט כלל ועיקר. מאמר זה יבקש תחילה להציג ניתוח תיאורטי בדבר המאפיינים הדרושים לקיומה של חזית שכזאת. לאחר מכן יוצגו כמה מקומות פוטנציאליים להשקעה ישראלית בכוחות פרוקסי אנטיˉאיראניים: כורדיסטאן, עיראק ואפגניסטן. יצוין, כי אין כוונתו של מאמר זה לטעון שהקמת חזיתות פרוקסי שכאלו הינה יעד הניתן להגשמה בין לילה. סביר להניח שבכל מקרה הדבר ידרוש שנים רבות, לצד השקעה ותכנון ישראלי ארוך טווח. עם זאת, לאור הרווח האסטרטגי הרב שטמון בכך, ראוי לכל הפחות להעלות את הנושא לדיון ראשוני.

מאפיינים עיקריים הדרושים לחזית פרוקסי

המאפיין הראשון והבסיסי אשר דרוש ליצירת חזית פרוקסי הוא קודם כל כאוס, אשר נגרם בשל ואקום שלטוני והיעדר משילוּת של הגורם הריבוני. במאמרם, מראים החוקרים ג'ימס פירון ודיויד לטין כיצד ממשל חלש ולא מתפקד מעלה את הסבירות לפריצתן של התקוממויות ומלחמות אזרחים. דברים אלו מהווים בתורם כר פורה לגיוסם של שחקני פרוקסי. נוסף על כך, ממשל חזק ובעל אחיזה בשטח לא יניח לשחקני פרוקסי לפעול, מהסיבה הפשוטה שהדבר יסבך אותו מול המדינות השכנות והמשפט הבינלאומי. ניתן לראות בקלות כיצד עיקרון זה בא לידי ביטוי במערך הפרוקסי של איראן. כל מאחז שאותו השיגה איראן במזרח התיכון היא השיגה תוך כדי ניצול מלחמת אזרחים מקומית, מחיזבאללה בלבנון ועד החות'ים בתימן. מנגד, אפשר להבחין כיצד בד בבד עם התקדמותה של מלחמת האזרחים הסורית לעבר הכרעה וייצוב שלטונו של בשאר אלˉאסד, נתקלים האיראנים בקשיים גוברים בביסוס אחיזתם במדינה.

מאפיין שני הדרוש לביסוס חזית פרוקסי הינו יצירת תלות בין השחקנים המקומיים ובין הישות המפעילה אותם. חשיבותו של מאפיין זה ברורה: יחסי התלות מספקים לישות המפעילה מנופי לחץ שדרכם היא מאלצת את השחקנים המקומיים לסור למרותה. אם ניקח את הדוגמה של יחסי חמאס ואיראן, נוכל להבחין בקורלציה בין בידודו הגובר של הארגון והתעצמות תלותו באיראן, ובין מה שנראה כצייתנות גוברת לקו אשר מכתיב הממשל בטהראן.

המאפיין השלישי, ההזדהות האידאולוגית, אומנם מעט פחוּת בחשיבותו ביחס לשנים הקודמות, אך בכל זאת עשוי לשחק תפקיד בגיבושה של חזית הפרוקסי. הזדהות אידאולוגית עשויה להעניק למדינה המפעילה מנופי לחץ של "עוצמה רכה", אשר ימריצו את השחקנים המקומיים לסור למרותה מתוך חיבור ערכי, ולאו דווקא רק מסיבות חומריות. יש לציין כי על אף שמקרי מבחן רבים הוכיחו כי מאפיין זה אינו הכרחי, צידו השני של המטבע, קרי ניגוד אידאולוגי, יכול בהחלט להוות מכשול. כיוון שכך, ברובן של האפשרויות שאותן אסקור לעיל, ייתכן ויידרש שיתוף פעולה בין ישראל ומדינות בעלת לגיטימציה אזורית גדולה יותר (כמו למשל סעודיה) כדי לבסס חזית פרוקסי כנגד איראן.

ההתפלגות האתנית-דתית של איראן (קרדיט: אוניברסיטת טקסס)

חזיתות אפשריות להשקעה ישראלית

כעת אתייחס לכמה נקודות פוטנציאליות שבהן תיתכן הקמת חזית שכזו. נקודת המוצא הבסיסית אשר הנחתה אותי בחלק זה הינה המורכבות האתנית, הדתית והפוליטית המאפיינת את איראן ושכנותיה. בסביבה זו ערב רב של גורמים שבטיים ודתיים שרויים בלחימה תמידית אלו באלו. כיוון שכך, הפיתוי של כל שחקן להיקשר בגורם חיצוני בעל עוצמה ומשאבים, גדול. פיזורן הגאוגרפי של קבוצות אלו פעמים רבות חוצה גבולות. כיוון שכך, ביסוס מאחזי פרוקסי סמוכי גבול, עשוי להוות קרש קפיצה להשפעה על הנעשה בתוך איראן עצמה.

כורדיסטאן:

על פניו, נראה כי אזור כורדיסטן ההיסטורית הוא המתאים ביותר להשקעה ישראלית ביצירת חזית פרוקסי, מה גם שנראה שהוא היחיד שבו ניתן לומר שניסיון כזה כבר התבצע בפועל. על אף שהמיעוט הכורדי באיראן חלש ומפוצל יותר מאשר בסוריה ועיראק, ייתכן שהתחזקותם של הכורדים באזורים הסמוכים תקרין גם על הנעשה באיראן עצמה ויעורר איˉשקט מחודש. קשריה של ישראל עם המיעוט הכורדי חוזרים שנים רבות אחורה, ל"ברית הפריפריה" שבה ביקשה המדינה היהודית הצעירה לחבור למיעוטים אחרים באזור כנגד ההגמוניה הערבית. במסגרת מדיניות זו, ישראל סייעה לכוחות הפשמרגה בנשק ואימונים, מתוך מטרה שאלו ירתקו את כוחות הצבא העיראקי אם תיפתח מול ישראל חזית מזרחית בבוא היום.

די במבט מהיר כדי לראות כיצד מתקיימים באזורים הכורדים שלושת המאפיינים שאותם מניתי למעלה. ראשית כול, מדובר באזורים רוויי מלחמה, או לכל הפחות כאלו המתאפיינים בחוסר שקט מתמשך. גם בשטחי האוטונומיה הכורדית בעיראק המתח התמידי הקיים מול הממשל המרכזי בבגדאד עשוי להוות נקודת פריצה שאותה ישראל יכולה לנצל לטובתה. שנית, ברוב המקרים הכורדים נאלצים להתמודד עם מציאות ביטחונית ודיפלומטית מורכבת. בין אם מדובר בסוריה או בעיראק, הכורדים נבגדו על ידי בעלי בריתם, שהפקירו אותם לטובת שחקנים אזוריים חזקים יותר. כרגע, אין אף גורם במזרח התיכון אשר תומך בגלוי במדינה כורדית עצמאית מלבד ישראל, מה שעשוי להעצים את הערך של היחסים עימה. לבסוף, אצל חלקים גדולים מהעם הכורדי ניתן להבחין בהזדהות עמוקה עם סיפורה של מדינת ישראל: מיעוט נרדף אשר הצליח להקים מדינה עצמאית בסביבה עוינת כנגד כל הסיכויים.

עם זאת, אם ישראל מתכננת השקעה עתידית באזורים הכורדיים, חשוב שתיקח בחשבון את לקחי האירועים האחרונים של משאל העם הכושל. ישראל הביעה אז תמיכה פומבית בכורדים, אלא שכלל לא ברור אם הדבר סייע או שמא פגע בהם. פרופיל נמוך של ההשקעה הישראלית יהיה תנאי חשוב בפיתוחה של חזית פרוקסי בכורדיסטאן.

לוחמים כורדים. (קרדיט: KurdishStruggle)

עיראק:

חזית פרוקסי פוטנציאלית נוספת, ניתן לראות בחלקו הדרומי של גבול איראןˉעיראק. אזור זה מורכב משני צדדיו בעיקר באוכלוסייה ערבית-שיעית. כיוון שכך, מדובר במצב מורכב מבחינתה של איראן, ובעל פוטנציאל נפיץ. מצידו האיראני של הגבול אומנם מדובר באוכלוסייה המשתייכת לאסלאם השיעי, אשר זוכה ליחס מועדף באיראן, אך עם זאת הגורם הדתי אינו פועל בחלל ריק, אלא לצידו של הגורם האתני. עוד מראשית האסלאם ניתן להצביע על מתחים חוזרים ונשנים בין השלטון הערבי, אשר הפיץ את דתו של מוחמד ברחבי המזרח התיכון, ובין התושבים המקומיים שאימצו אותו. בהם, בין היתר, היו פרסיים רבים, תושבי האימפריה הסאסאנית לשעבר.

המתח האתני הערביˉפרסי כלל מאז ומעולם התנשאות וחשדנות הדדית. הערבים ניכסו לעצמם באופן טבעי את זכות הראשונים על האסלאם, על כל המשתמע מכך. הקוראן, וכפועל יוצא מכך גם שפת התפילות, היו כולם בשפה הערבית. כמו כן, הן על פי התפיסה הסונית והן על פי התפיסה השיעית, תנאי בסיסי להנהגת האומה המוסלמית הוא השתייכותו של המועמד לזרע מוחמד, כלומר בעל שורשים ערביים. הפרסים, מנגד, רואים בעצמם נצר לתרבות מפוארת ורבת שנים, בעלת מסורת ארוכה של שלטון אימפריאלי עוצמתי, הנמשכת זמן רב טרם להופעת האסלאם.

מתח זה נוכח למדי גם בימינו. המשטר האיראני מודע אליו, ועושה ניסיונות להכיל אותו. ביטוי לכך ניתן לדוגמה לראות בעובדה שעלי שמחאני, שר ההגנה לשעבר וכיום ראש המועצה האיראנית לביטחון לאומי, הוא בעל מוצא ערבי. עם זאת, לא ברור אם עלה תאנה שכזה מצליח בהכרח לפצות על דיכוי ערבי מתמשך במגוון תחומים תרבותיים וסוציו אקונומיים. את התסיסה הערבית באיראן, אשר במידה רבה מסתתרת כיום מתחת לפני השטח, תוכל ישראל לנצל לטובתה אם תשכיל לבסס מאחזי השפעה בצידו העיראקי של הגבול, אשר יפיצו אי שקט וסיוע חומרי לערבים המתגוררים בצד האיראני.

מסיבות מובנות, ישראל לא תוכל לבסס מאחז שכזה לבדה. היא תוכל לסייע בכסף, בנשק, במודיעין ואולי אף ביצירת קשרים עם שחקנים בינלאומיים, אך תזדקק לבעל ברית מקובל יותר במרחב, אשר ייצור את הקשר הראשוני מבלי לעורר אנטגוניזם. בנקודה זו נכנסת לתמונה סעודיה. אומנם לכאורה קיים ניגוד אידאולוגי גם בין המשטר הוואהבי הסוני ובין אופייה השיעי של האוכלוסייה העיראקית באזור המדובר, אלא שהמציאות מורכבת יותר. על אף שלאיראן השפעה ניכרת בקרב האוכלוסייה השיעית בעיראק, בעיקר באמצעות מיליציות ה"חשד א-שעבי", קיימים גם קולות אחרים. דוגמה בולטת לכך, ניתן לראות במי שנחשב לאיש הדת השיעי הבכיר ביותר בעיראק, עלי סיסתאני. סיסתאני מייצג את הקו הקוויטיסטי יותר במחשבה השיעית המודרנית, ובשל כך מתנגד לעיקרון "שלטון איש ההלכה" (וילאיאת אלˉפקי) שהגה ח'ומייני, ולמדיניות המהפכנית הנגזרת ממנו.

מנהיג שיעי חשוב נוסף שאותו יש לקחת בחשבון הוא מוקתדא אˉצדר. צדר מייצג תת זרם אחר של השיעה העיראקית: אלים ובעל גוון לאומי יותר. בניגוד לסיסתאני, כוחו של מוקדתא אˉצדר לא מבוסס על ידענות דתית ולא ניתן להצביע על קו אידאולוגי עקבי בהתנהלותו. עם זאת, הוא זוכה לתמיכה משמעותית בקרב האוכלוסייה השיעית העירונית והענייה. המאפיין העיקרי העולה בזמן האחרון ממדיניותו של צדר הוא נטייתו להלך בין הטיפות, בין סעודיה ואיראן. לכן גם אם לא צדר ולא סיסתאני ישמחו בהכרח למעורבות סעודית באזור, ייתכן שדי בניצול השסע הפנים שיעי בעיראק כדי לאפשר דריסת רגל לממלכה. דריסת רגל שכזו בצד הגבול העיראקי, בסיוע ישראלי חומרי ודיפלומטי, יוכל לחלחל בהמשך גם לצידו האיראני של הגבול. דבר זה עשוי להבשיל בהמשך להגברת התסיסה וההתקוממות הערבית, שאותן ניתן יהיה לגייס כנגד המשטר האסלאמי.

אפגניסטן:

הזירה האחרונה שאותה אסקור במסגרת מאמר זה הינה הזירה האפגנית. גם בזירה זו קיים ואקום שלטוני הנובע מחולשתו של הממשל המרכזי. בדומה לעיראק ולאזור כורדיסטאן, גם אפגניסטן מורכבת מאוסף של קבוצות אתניות, שבטיות ודתיות המצויות במאבק מתמיד אחת בשנייה, מה שהופך אותן ליעדים פוטנציאלים לגיוס פרוקסי באמצעות הזרמה של תמיכה כספית וצבאית. פוטנציאל הפעלת הפרוקסי בזירה האפגאנית רלוונטי במיוחד לאזור בלוצ'יסטן אשר מתחלק בין הודו, פקיסטן, אפגניסטן ואיראן.

ביסוס כוח פרוקסי באזור הבלוצ'י של אפגניסטן, בדרום מערב המדינה, עשוי להוות נכס אסטרטגי כנגד איראן. מצידו האיראני של הגבול קיים ריכוז משמעותי של מיעוט בלוצ'י. מיעוט זה משתייך על פי רוב לזרם הסוני של האסלאם, מה שמתווסף למתח האתני הקיים ממילא. כמו במקרה של עיראק, סיוע משולב של סעודיה וישראל לבלוצ'ים באפגניסטאן, תוך כדי ניצול הוואקום השלטוני במדינה, עשוי ליצור מאחז דרכו יהיה ניתן להחדיר בהמשך סיוע כספי ונשק למיעוט הבלוצ'י אשר מצוי באיראן.

גורם נוסף אותו יהיה אולי ניתן לגייס כנגד איראן הוא ארגון הטאליבן. על אף היות הטאליבן ארגון סוני קיצוני אשר הושפע רבות מהתנועה הווהאבית הסעודית, בשנים האחרונות ניתן להצביע על קשרים המתרקמים בינו ובין איראן. עם זאת, לא ניתן לבטל את ההשפעה ארוכת השנים אשר הייתה לממסד הוואהאבי עליו. כיוון שכך, אם סעודיה תוכל להכניס מחדש את הארגון תחת חסותה, יהיה ניתן לנצל את נוכחותו המאסיבית לאורך הגבול עם איראן כדי ליצור עבור האחרונה מטרד של ממש.

סיכום ומסקנות

כפי שמסתמן מהניתוח שאותו הצגתי, הגם שאפשרות זו מוגבלת בהרבה ביחס ליכולתה של איראן בתחום, היא אינה נעדרת לחלוטין. מלבד במקרה הכורדי, העוינות המובלטת כלפי ישראל במרחב תחייב אותה לחבור לבעלי ברית אזוריים אחרים, בעיקר לסעודיה, כדי לבסס נקודות אחיזה אסטרטגיות בסמוך לגבולה של איראן. יש לציין שלשיתוף פעולה שכזה, אם אכן יתרחש, בעיות רבות משלו. הישארותה של ישראל מאחורי הקלעים בהפעלת הפרוקסי יקשו עליה מאוד לתעל אותם לצרכיה שלה. כמו כן, עד כמה שמורכב לתפעל שחקן פרוקסי (אשר לו רצונות ואינטרסים משלו) באמצעות מדינה מפעילה אחת, ניגודי אינטרסים בין שתי מדינות מפעילות יסבך את המצב פי כמה. מה שעשוי לפצות על חסרונות אלו תהיה מדיניות ישראלית משולבת, אשר תשקיע בכמה חזיתות פרוקסי יחד. כך, גם אם ישראל תתקשה להגיע למצב של הפעלה ישירה של כוחות מקומיים, הצטברות של תסיסה ורגשות בדלניים גוברים בכמה חזיתות תוכל ליצור "אפקט דומינו" שישפיע בצורה רחבה על הנעשה בפנים איראן.

כאמור, מסמך זה אינו מתיימר להציג תוכנית פעולה סדורה להקמת חזיתות הפרוקסי המדוברות. מטרתו העיקרית הינה לטעון שכיוּון כזה אפשרי מבחינה תאורטית, ולכן אין לשלול אותו על הסף. המורכבות הפוליטית, הדתית והאתנית באיראן ובמרחב הסובב אותה מציבה הזדמנויות רבות ערך בפני מדינאים שיפגינו יצירתיות מחשבתית "מחוץ לקופסה". הדרך המדויקת לניצול הזדמנויות אלו, הינה כבר נושא לדיונים ארוכים בפני עצמם.


רון דויטש

בוגר ישיבת ההסדר בחולון. סטודנט ליחסים בין-לאומיים וללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. מתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחום זירת המפרץ הפרסי.