בחירת העורך

האמת לא משתלמת

,
ציטוטים שמעולם לא נאמרו. מצלמה נסתרת באירוע פתוח לקהל הרחב. עיוות והסתרה של עובדות בסיסיות. מה קורה כאשר לעיתונות ולפוליטיקאים אינטרס משותף לעוות את המציאות?

אין פ', יש פלסטינים

בˉ11 לפברואר 2016 התפרסמה כתבה בניו יורק טיימס ובכותרתה נכתב כי המחוקק הישראלי טען שכיוון שבערבית אין P, אין פלסטין. בגוף הכתבה הופיע פירוט ולפיו חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו טענה כי לא יכול להיות מקום בשם פלסטין כי אין P בערבית. הבעיה עם הכתבה הזו היא שלמרות שכותרתה כללה מירכאות ציטוט, הדברים לא נאמרו מעולם. אם כך, כיצד קרה שישראלים רבים ורשתות זרות בטוחים באופן מלא שכך אכן אירע? בˉ10 לפברואר 2016, נאמה חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו בפני המליאה ואמרה: "…אני לא רוצה להגיע ולחזור להבטחות הקוראניות [מלשון "קוראן"] לבני ישראל ולדברים שנאמרו או לחזור להיסטוריה, מה בעצם המקום שלנו כאן, לגבי ירושלים, לגבי פלסטין, שכמו שאמרנו אין אפילו פ' בערבית, כך שהמונח המושאל הזה גם הוא שווה עיון. אבל יש היום ישות פלסטינית לידינו, אנחנו לא מתכחשים לה. אנחנו מושיטים יד לשלום, ויחד עם זה…". בזמן שח"כ ברקו עסקה בהושטת יד לשלום עם הישות הפלסטינית ח"כ תמר זנדברג הגיבה בפליאה "מה? שמעתם את זה? היא אמרה שאין פ' בערבית ולכן פלסטין זו המצאה". מייד לאחר מכן ח"כ ברקו וח"כ זנדברג החלו בהתכתשות שגנבה את הפוקוס.

אף על פי שח"כ ברקו אמרה בנאומה כי אינה מתכחשת לישות הפלסטינית, ח"כ זנדברג צייצה על ח"כ ברקו, מתוך הדיון: "טענה כרגע בכנסת שבגלל שאין בערבית פ' אז אין עם פלסטיני". הדברים נפוצו במהירות. למחרת ידיעות אחרונות יצאו עם כתבה, באתר ובגרסה המודפסת גם יחד, הלועגת לח"כ ברקו, ולצורך העניין הציגו בתת הכותרת את הציטוט המומצא: "אין עם פלסטיני כי אין פ' בערבית", שהוצג עם מירכאות ציטוט. וואלה חדשות הציגו גם הם את הציטוט הבדוי במירכאות, וכך גם נענע10. בבוקרו של אותו היום אתר "הארץ" בשפה האנגלית פרסם כתבה ובכותרתה הטענה השקרית. לאחר זאת כתבה עם כותרת דומה הופיעה בניו יורק טיימס באתר ובמהדורה המודפסת. הידיעה הופיעה גם ברשתות זרות נוספות, ושימשה לחיזוק הנרטיב לפיו ישראל היא זו שאינה מעוניינת בשלום עם הפלסטינים.

בהקשר זה, עובדה מעניינת היא ששנה קודם לכן ח"כ זנדברג הייתה בעצמה קורבן לציטוט בדוי. ברשתות החברתיות שותפה ידיעה חדשותית שטענה כי ח"כ זנדברג ביקרה בקבר ערפאת, ולפי הידיעה, כשנשאלה על כך אמרה: "עליתי לקבר ערפאת, אחרים עולים לקבר בר יוחאי. מה ההבדל?" הידיעה עוררה סערה אך רבים לא שמו לב שהאתר YNES שבו פורסמה הידיעה הוא אתר סאטירי, שאין לו יומרות להיות אתר חדשות אמיתי. ח"כ זנדברג הבהירה כי אכן ביקרה בקבר עראפאת שלוש פעמים, אך מעולם לא השוותה זאת לעלייה לקברי צדיקים. האתר הסאטירי בדה את הציטוט על קבר בר יוחאי כפי שבדה ציטוטים רבים נוספים שהופיעו באתר.

אף אתר חדשות לא הציג את הציטוט המזויף של ח"כ זנדברג על קברי צדיקים, כאמיתי. במקרה שהיה אתר חדשות שכזה, כיום אין שום זכר לפרסום. לעומת זאת כל הציטוטים בסגנון "אין פ' אין פלסטינים" עדיין עומדים על תילם. מדוע אמצעי התקשורת נטו לפרסם כל כך בקלות "ציטוט" של ח"כ ברקו שלא היה? השמאל הפוליטי שש להתנגח בחברת קואליציה, והימין בחלקו אכן נשען על הטענה כי העם הפלסטיני הומצא כדי להוות את ראש החץ כנגד "הישות הציונית". בתווך נותרו מעט עמדות שלהן אינטרס לחשוף את האמת המשעממת והלא סנסציונית בעליל. אם כך, התשובה לשאלה היא פשוטה. אין אלא להודות שבמקרים מסוימים האמת אינה משתלמת. אופי הפרסומים באמצעי תקשורת מוּנָע משני גורמים: תפיסת העולם של הכתבים ודחף הישרדותי. כדי לשרוד, אמצעי תקשורת זקוק ל"טראפיק" בעגה המקצועית, כלומר לצפיות. ללא קהל אין הצדקה לקיומו. על מנת לגייס צופים יש צורך לעיתים בכתבות סנסציוניות, והפיתוי לכופף את המציאות גדול. הצורך בקהל עוקבים רחב, ואם אפשר גם משולהב, אינו ייחודי לאמצעי תקשורת. הוא קיים באופן חד גם בקרב פוליטיקאים. כאשר הרצון של הפוליטיקאים והעיתונאים לנרטיב מסעיר משתלב, נוצרת סערה מושלמת.

חוק הווד"לים

בˉ2011, במטרה לצנן את העליות במחירי הדירות, הכנסת חוקקה את חוק הווד"לים. תופעה מעניינת אירעה באותה תקופה: ניתן היה לשאול כל אדם ברחוב מה דעתו על חוק הווד"לים, והוא היה מחווה אותה בביטחון. על פי רוב היה אומר שהחוק מחלק קרקעות לטייקונים. כתבות רבות נכתבו על החוק, ובחדשות דובר עליו מדי יום ביומו, אך כמעט אף אחד לא ידע לומר מה תוכנו של חוק הווד"לים.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ' נאמה בכנסת נאום ששותף ברשת באופן נרחב. בנאום תקפה ח"כ יחימוביץ' את החוק בהיותו חלק מתוכניתו של נתניהו להעברת קרקעות לידיים פרטיות. למעשה, החוק הקים ועדות שנקראו ועדות תכנון לאומיות, או בקיצור וד"לים. על פי החוק, תוכניות בנייה של מבני מגורים העונות לקריטריונים מסוימים יעברו הליך אישור בוועדות הללו, במקום להיתקע בבוץ הבירוקרטי שבו הן עומדות בתור לצד תוכניות בנייה לתעשייה ולשאר מטרות.

הווד"לים לא עוסקים בחלוקת קרקעות, זה לא תחום אחריותם, ובכל זאת – ח"כ יחימוביץ לא שיקרה. ח"כ יחימוביץ' הציגה את החוק כחלק מהתוכנית ולא טענה במפורש שחוק הווד"לים מחלק קרקעות. ראש הממשלה נתניהו אכן הצהיר על רצונו לפרק את מנהל מקרקעי ישראל. הדגש שביקשה ח"כ יחימוביץ' לשים על תוכנית פירוק מנהל מקרקעי ישראל ולקשר אותה לחוק הווד"לים, הוא שגבר. הדיון הציבורי כולו הוסת להשלכות של חוק הווד"לים, מבלי לטרוח ליידע את הציבור מה הם וד"לים. הדיון הציבורי בעד ונגד החוק הוא ראוי וחשוב אך הוא הפך לעקר בהיעדר התייחסות לעובדות הבסיסיות.

"רווחים כלואים"

חוק עידוד השקעות הון נועד לעודד השקעה בפריפריה, בחברות יצואניות ובהשקעות זרות בישראל. החוק קובע הטבות מס שונות לחברות העונות לקריטריונים. אחת מהן היא האפשרות לדחות את תשלום מס על הרווחים למשך מספר מוגדר של שנים, בתנאי שלא יחולקו כדיבידנדים לבעלי המניות ולא יועברו לחברות בת זרות. בˉ2012 חוקק חוק שזכה לכינוי "חוק הרווחים הכלואים". החוק קבע באופן חד פעמי מסגרת זמן של שנה שבמהלכה חברות שנמנעו עד כה מלחלק את רווחיהם לבעלי המניות, יוכלו לשלם מס מופחת אם יחלקו דיבידנד ואם לאו, בתנאי שישלמו את המס במסגרת הזמן שנקבעה. כך המדינה תגבה את המס שהחברות דחו מלשלם עד כה. תשלום המס השתלם לחלק מהחברות. אומנם עמדה להן האפשרות להמשיך ולדחות את תשלום המס לתקופה מסוימת, אך אם יסכימו להצעה, הן ישלמו מס מופחת.
במקרה זה כל הצדדים בדיון הציבורי עיוותו עובדה בסיסית אחת: בדמיונם, החברות בעלות "הרווחים הכלואים" יושבות על הר מזומנים. במציאות גם רווח שהושקע חזרה בעסק, בהרחבת הפעילות או בשיפורה, עדיין מוגדר כרווח חייב במס. כלומר הרווחים הכלואים אינם קופות מזומנים הממתינות ליום שחרורם, אלא חלק ממנו הוא כסף שהושקע בחזרה בפעילות העסקית. תומכי החוק דיברו על כך שהגיע הזמן שהחברות ישלמו את המס על יותר מˉ100 מליארד ש"ח "רווחים כלואים". מתנגדיו תקפו את החברות היושבות על הר מזומנים ואת הממשלה שלא גבתה את המיסים עד כה. המושג "רווחים כלואים" לא הובן, והדימוי של חברה השומרת הר מזומנים הפכה את הנקודה לחדה יותר עבור שני הצדדים.

מחירי הדיור

מי אשם במחירי הדיור הגבוהים? אדם הקורא עיתונים, צופה בחדשות או מקשיב לפוליטיקאים במטרה ללמוד זאת, ימצא מטרות. כתבים ופוליטיקאים מעדיפים לסמן מטרה ולתקוף. מטרה שיש לה שם. מטרה מוגדרת ובעלת גבולות ברורים. הכתבים מרוויחים רייטינג, הפוליטיקאים מרוויחים קולות. אי אפשר לגייס קהל באמצעות הצגת מציאות מורכבת ובעלת ניואנסים. קהל נלהב ונאמן מגייסים באמצעות הגדרת אויב – AIRBNB, קבלנים, רשות מקרקעי ישראל, משקיעים, רוכשים בעלי אזרחות זרה. כל אלו ועוד הפכו למטרה שאותה ניתן לתקוף על מנת לפתור את משבר הדיור. סיפרו לנו שרשות המקרקעין לא שחררה מספיק קרקעות ושהקבלנים לא בנו מספיק דירות, ובאופן קסום המחסור המצטבר לא בא לידי ביטוי במחירי הדירות עד 2008. התאחדות המלונות סיפרו לנו שAIRBNBˉ לוקחים לנו את כל הדירות. ח"כ שלי יחימוביץ' תקפה את בעלי האזרחות הזרה שמחזיקים דירות קיט בישראל. דירות שזכו לכינוי "דירות רפאים".

שר האוצר כחלון סימן גם הוא מטרה ותקף את "אספני הדירות", שבחלקם הם פנסיונרים ששמו את חסכונותיהם בנדל"ן. תוכניתו של כחלון הייתה להטיל מס תקופתי על כל אדם שבבעלותו יותר משתי דירות. זה היה אחד המקרים הבודדים שבהם כוונתו של מס היא להוריד את מחיר המוצר הממוסה. ברור לכל כי המס הקיים על רכבים, דלק, טבק, אלכוהול ומוצרים רבים נוספים מעלה את מחירם, אך במקרה החריג הזה הכוונה הייתה כי המס יוריד את מחיר המוצר הממוסה. הסיבה היא ההסתכלות על דירות למכירה ודירות להשכרה כמוצרים שונים אך שלובים, ומבחינה מסוימת זה נכון.

שר האוצר כינה את אותם בעלי נכסים "אספני דירות", אך למעשה מדובר במס על משכירי דירות. כחלון קיווה כי מס דירה שלישית יעודד את בעליהן למכור. הציפייה הייתה שכאשר יחוקק החוק, בעלי הדירות ימהרו למכור אותן ובכך יצרו לחץ זמני על שוק הנדל"ן. ח"כ רועי פולקמן, חבר מפלגתו של כחלון ואחד מתומכי החוק הבולטים, טען כי רק אחד ממאה בעלי דירות מחזיקים ביותר משתי דירות. אף על פי כן היינו אמורים להאמין שמדובר בכמות דירות מספיק גדולה כדי לגרור הורדת מחירים. לבעלי הדירות עמדה כמובן גם האפשרות להעביר אותן לקרובי משפחה שאינם בני הזוג או לצאצאים מתחת לגיל 18. בכל זאת כחלון חתר לחוקק את חוק 'מס דירה שלישית' באופן מתוקשר וקולני. נראה שהשאלה אם המחירים ירדו או לא היא עניין שולי. העיקר שסומן אשם שאותו ניתן לתקוף ולצאת נגדו למלחמה מתוקשרת. בתחילת 2017 החוק נכנס לתוקף, לא הביא שום שינוי משמעותי לשוק הנדל"ן, בוטל בבג"ץ באוגוסט באותה שנה, ולא נעשו ניסיונות להחזיר אותו לתוקפו.
כאמור, האינטרס למצוא אשם שסביבו ניתן לסמן מטרה ושנגדו אפשר לצאת לקרב משותף לעיתים לפוליטיקאים ולעיתונאים. במרץ 2017 מתן חודורוב, הכתב הכלכלי של ערוץ 10, חשף באמצעות מצלמה נסתרת כנס "סודי" של משקיעי נדל"ן הזוממים להשתלט על הליכוד, על רקע חוק מס דירה שלישית. העובדה שהכנס ה"סודי" לא נערך במרתף חשוך אלא בפאב פופולרי לא הפריעה לחודורוב להציגו כקנוניה. גם לא הפריעה העובדה שהכנס פורסם ברשתות החברתיות במטרה להזמין קהל. כתבים הוזמנו לסקר את הכנס, שבין יוזמיו היו פעילי ליכוד מוכרים, אך במקום להגיע עם מצלמה ומיקרופון חודורוב שלח עיתונאי עם מצלמה נסתרת ושידר את הווידאו בתמונה מגורענת שנעה בין שחורˉלבן לצבעים דהויים הנותנים את הרושם של חשיפת מזימה חשאית.

בנק ישראל אינו מכחיש

הגורם המרכזי לזינוק במחירי הדירות הוא גם הגורם המתוקשר פחות – הורדת הריבית על ידי בנקים מרכזיים בכל רחבי העולם מˉ2008, וביניהם בנק ישראל. זו גם הסיבה שעליות המחירים החלו באותה שנה. הורדת הריבית מעודדת לקיחת הלוואות ופעילות במשק, ולכן כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי מדינות רבות ברחבי העולם הורידו ריביות. מצד שני, הורדת הריבית מביאה לכך שאדם הלוקח משכנתא מסוגל לקחת משכנתא גדולה יותר אף על פי שהכנסתו לא גָדְלה. כאשר מרכיב הריבית בהחזר החודשי יורד, המשמעות היא שלווי משכנתא מסוגלים לקחת משכנתא גדולה יותר באותו סכום של החזר חודשי. כאשר הכסף זול וכולם מסוגלים ללוות יותר, זה בדיוק מה שקורה. בˉ2008 ובתחילת 2009, לאחר שהריבית נחתכה בחדות, חלה התנפלות של ממש מצד הקונים בשוק הנדל"ן. בנק ישראל אף אינו מכחיש את היותו גורם מרכזי בעליית מחירי הדיור. בˉ2011 אמר סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל דאז, "אם לא היינו מורידים את הריבית ומשאירים אותה על 4.25%, לא הייתה לנו בעיה של דיור, אך במקום זה הייתה נוצרת בעיה של אבטלה גבוהה, כמו בארה"ב ובאירופה. אם הריבית הייתה גבוהה, לא הייתה כאן עבודה ואנשים לא היו יכולים אפילו לחשוב על קניית בית".

ריבית אפסית אינה מצב תקין עבור המשק. היא מעודדת ניפוח מחירי נכסים וכאשר הריבית תעלה בעתיד, היא צפויה לגרום לירידת מחירים. החשש הוא שרבים לא יוכלו לעמוד בהחזרי המשכנתא כאשר הריבית תעלה. תרחיש כזה יערער את יציבות הבנקים ועלול להתפתח למשבר. זו הסיבה שבגינה מנסה בנק ישראל מאז 2011 להגביל את היכולת ללוות משכנתאות בריבית משתנה. אלו הן המשכנתאות שיושפעו מעליית ריבית עתידית. בתחילה בנק ישראל הוציא הנחיות ומגבלות עבור הבנקים, הנוגעות לטיפול הרגולטורי במשכנתאות שהפכו חלק מסוים מתיק המשכנתאות של הבנקים לרווחי קצת פחות. בˉ2011 הטיל בנק ישראל מגבלה על חלק המשכנתא שניתן לקבל במסלול של ריבית משתנה. לאחר מכן הוסיף מגבלת הון עצמי, אך גם אותה ניתן היה לעקוף באמצעות הלוואה מחברות ביטוח. בˉ2014 הטיל בנק ישראל רף על גודל תיק המשכנתאות של הבנקים כשיעור מסוים מסך ההון. המגבלה נכנסה לתוקף בהדרגתיות עד לˉ2017. מתן משכנתאות נוספות מעל הרף שנקבע הופך משתלם הרבה פחות לבנקים, ועל מנת להתמודד עם כך הם החלו למכור את תיקי המשכנתאות לחברות הביטוח. גם חברות הביטוח אינן יכולות להיות חשופות יתר על המידה לשוק הנדל"ן, ובסופו של דבר המגבלה נתנה את אותותיה בכך שהבנקים כבר אינם מתחרים על משכנתאות באותה עוצמה, והריביות עבור משכנתאות מציגות מגמת עלייה מתונה מˉ2016.

הריבית היא נושא מורכב. כאשר העולם המערבי מתנהל בריבית נמוכה העלאת הריבית בישראל תייסף את ערכו של השקל על פני מטבעות אחרים ועלולה לערער את יציבות המשק. בבנק ישראל יודעים זאת היטב כיוון שכבר ניסו לעשות זאת. בין 2010 לˉ2011 נקטו בבנק במדיניות של העלאת ריבית, שהגיעה לשיאה בריבית של 3.20%. בˉ2011 גם ראינו, לראשונה מאז המשבר הכלכלי, עצירה במגמות העלייה של מחירי הדירות. הריבית הגבוהה יחסית גרמה ללחצים על המטבע, עד שבנק ישראל נכנע והוריד את הריבית שוב לרמות אפסיות ומחירי הדירות חזרו לעלות. לריבית נמוכה יש יתרונות וחסרונות. קשה לסמן את בנק ישראל כאשם ולשלח בו את חמת הציבור, על כן ריבוי ה"אשמים" שסומנו על ידי התקשורת ופוליטיקאים: אלו מטרות שכאשר משתלחים בהן אין שום צורך להסביר מציאות מורכבת. זו הסיבה ששר האוצר כחלון הצהיר בקול תרועה על מלחמה ב"אספני הדירות" אך מאחורי הקלעים הפעיל לחץ על נגידת בנק ישראל להעלות ריבית.


דביר ווי

עוסק בתחום ה-BI, בעל תואר ראשון בחשבונאות, ובלוגר על כלכלה ועסקים.