האקדמיה בישראל: בין יושרה למדי צה"ל

העימות המילולי שאירע באוניברסיטה העברית בין הסטודנטית במדים וד"ר קרולה הילפריך, כוסה בהרחבה על ידי התקשורת. האפיזודה אף עלתה לסדר היום הפנים-אוניברסיטאי – בדמות מכתב שנשלח על ידי נשיא המוסד האקדמי לכלל קהילת האוניברסיטה. בכל אלו, הרצון המאולץ להתייחס למקרה בזירה האידאולוגית, ושימת היחסים בין מרצים וסטודנטים בהקשר זה במרכז הדיון, הסיט אותו מעיקרו. חונכנו לראות באוניברסיטה מרחב חופשי למחשבות. מקום בו הדיון הוא לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. מקום בו הבדלי המעמד, הרקע הדתי, הנטייה המינית וצבע העור של הפרטים מופקדים כולם מחוץ לכיתה ומעבדת המחקר. למאפיינים אלו מתווסף מאפיין נוסף שהיה ראוי לראותו כבלתי רלוונטי להתייחסות כאן, וזהו התפקיד האזרחי של הפרטים. אולם, הנה אנחנו פוגשים מקרה בו המסך הזה נשבר. סטודנטית אחת ניגשת אל האחרת ומטרידה אותה במרחב האוניברסיטאי, על רקע אישי, בהתייחסה לבגדים שהיא לובשת ומה שהם מייצגים עבור הראשונה. כאשר נקבובית פעורה זו מפציעה בפניה היפות של האקדמיה, נציגת המערכת החיסונית האוניברסיטאית, בדמות המרצה בעלת ההתבטאויות האומללות, אינה יודעת להתמודד עם מפגע זה. במקום להנחות את תלמידותיה לדיון במישורים הראויים, שבבסיסו ההתייחסות אליהן כפרטים, מצטרפת היא, כבמין אינסטינקט, אל התלמידה התוקפת, בהפיכת האדם, ולא הנושא הנידון, לעצם העניין.

"את חיילת בצבא של ישראל, ויתייחסו אלייך בהתאם"
פרטי לבוש טעונים אידאולוגית הם עניין שבשגרה בכלל המרחב הציבורי, קל וחומר במרחב האקדמי. חולצות של תאים פוליטיים הם אולי אופן הביטוי המובהק והמזוקק ביותר של אידאולוגיה אליה נחשף הסטודנט המצוי, אך אפילו כאפיות או כיפות סרוגות ניתנות לפרשנות כפריטים המצביעים על שיוך אידאולוגי או פוליטי מסוים. זהו אינו המקרה ביחס למדי צה"ל: ראשית,  המדים אינם מייצגים גוף הקובע אידאולוגיה או מדיניות, אלא גוף המבצע זאת בלבד; שנית, המדים מייצגים תפקיד אזרחי אשר הוא חלק מחוויית כלל האזרחים במדינת ישראל – אלו מחויבים לקחת חלק באותו גוף בשלב כלשהו בחייהם, בתפקידים ובמגבלות שונות. בעת פרישה זמנית מן החיים האזרחיים למען שירות, עם או בלי שהמדים מונחים על גופו של אדם, הוא חלק מאותה מערכת בעל כורחו. ככזה, אין המדים סוחבים עליהם את הזיעה והאחריות של הפרטים האחרים הלוקחים חלק בגוף הצבאי. כאשר ניגשת סטודנטית פלונית לסטודנטית אלמונית, ומטרידה אותה באופן פרסונלי בגין פעילויות הצבא, היא טועה בשני המישורים הללו. הגוף הצבאי במדינה, כאשר אינו לוקח לעצמו יד חופשית בפעולותיו, אינו יכול לתת דין וחשבון על אלו, אלא אם היה מוציא לפועל פגיעה בזכויות אדם בסיסיות ובערכים מוסריים אוניברסאליים בסיסיים באופן מובהק (קרי באופן שמצדיק סירוב לפקודה מדינית). את הנקודה הזו אני משער שהסטודנטית התוקפת הייתה זוקפת לזכותה, אך אין הדבר כזה שאינו משתמע לשתי פנים. אף אם עמדות משפטיות מוכרות מגנות את נוכחות צה"ל בשטחים, במישור המוסרי התמונה מורכבת יותר, מסיבות שונות (כגון תרחישים שליליים יותר הנעשים אפשריים במצב של היעדרות צה"ל מהשטחים). אין בכוחה הפעוט של הסטודנטית התוקפת להכריע ביחס להכרח המוסרי של סירוב שירות, כמו גם ביחס לניתוק בין הצבא למדיניות הממשלה בסכסוך הישראלי-פלשתיני.

"את לא יכולה להיות נאיבית ולהיות כאן במדים, ולבקש שיתייחסו אלייך כאזרחית, כשאת מבקשת להיות במדים"
כפי שציינתי, ההשלכה הראשונה אינה הכרחית לעניין העיקרי שעליו אני מבקש להעמיד את הדיון, אלא הכרחית היא ההשלכה מן המדים, מן הצבא, אל הלובשת אותם. כפי שהשיבה הסטודנטית עצמה בוויכוח מול ד"ר הילפריך, אין היא "מבקשת" ללבוש את המדים, אלא היא משרתת. כך מובן שגם ללא המדים תפקידה האזרחי אינו משתנה, זהו מצב שהיא שרויה בו. הסטודנטית התוקפת אשר מבקשת להטריד את חברתה לספסל הלימודים בנוגע לתפקיד אזרחי אשר אינו תלוי ברצונה – הרי שהביקורת שלה הופנתה אל הסטודנטית מפאת המדים בכלל, ולא בשל תפקיד התנדבותי כלשהו שזאת בחרה לקחת על עצמה במסגרת הצבאית. הסטודנטית התוקפת עושה לעמיתתה עוול גדול בהאשמתה בפעולות אשר ברבד אחד, אינן שלה באופן אישי, וברבד האחר, מושלכות ממושא חיצוני, הגוף הצבאי או הפרטים הנוספים הלובשים את אותם המדים, על הסטודנטית עצמה. זאת על אף שלא בחרה להיקשר אל "לובשי המדים" האחרים מרצונה החופשי בשום שלב. דומה הדבר לייחוס אשמה לאדם על פעולות של בני משפחתו, או מדיניות מסוימת שבחרה מדינתו לנקוט בה. לא במשפחה ולא במולדתו בחר אדם להיוולד, וכך ללא קשר להתייחסותו האישית לעמדות אשר אלו מייצגים, ברור שאין להשליך את הפעולות עליו.

התייחסותה האומללה של המרצה אל המקרה נבעה משחזור הטעות של הסטודנטית התוקפת. באופן זהה לכך שיש לעמת את המרצה עם המקרה ולדרוש שתעמוד על טעותה בהשלכות המצערות שעשתה בדיונה מול הסטודנטית במדים, כך גם ראוי להעמיד את הסטודנטית התוקפת על אותה טעות. זהו דבר אשר לצערי לא נעשה, ויש לתקן זאת. לא למען הפחדתה של הסטודנטית התוקפת, אלא למען טיפול יעיל בנקבובית הפעורה שפרצה בפניה של האקדמיה: הסטודנטית התוקפת על שגרמה לה, והמרצה על חוסר מקצועיותה. אין כאן עניין פוליטי – עמדתה של המרצה על הצבא אינה רלוונטית. אם הייתה שומרת על יושרה אקדמית, הייתה ד"ר הילפריך צריכה לדאוג לכך שבמסגרת שיעוריה הדיון ישמור על הערכים אשר מנחים את הדיון האקדמי הראוי, שביניהם עומד כבוד האדם והחשיבה הרציונאלית.

בזאת, אני מגיע לנקודה האחרונה, והיא הדגש על היות הדיון לא פוליטי במהותו. זאת למרות הניצול הציני מצד פוליטיקאים שונים ומצד תאים פוליטיים באוניברסיטה, דוגמת "אם תרצו", לאמץ את עלבון הסטודנטית ולגרור אותו לדיון על ימין ועל שמאל. מכתב ששיגר נשיא האוניברסיטה, בו ביטא את בקשתה של המרצה ושל האוניברסיטה להתנצל פומבית ולהבהיר כי המרצה לא מתחה ביקורת על היות הסטודנטית לבושה במדים, לא רלוונטי גם הוא. לא ניתן להתנצל על חוסר המקצועיות ועל חוסר הישרה האקדמית שהביאה לפגיעה בשיח בתוך הכיתה, ולוויכוח המכוער שנוהל עם הסטודנטית במסדרונות. על כך ניתן רק להתבייש, ולהתאמץ להפנים להבא את הדרישות המינימאליות לתפקיד חוקרת ומרצה באקדמיה.