בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הבחירות בברזיל: המהפכה האחרונה...

הבחירות בברזיל: המהפכה האחרונה

,
מערכת הבחירות האחרונה בברזיל מסמלת שחר חדש בפוליטיקה הברזילאית ומדגימה בפנינו מאבק אידאולוגי מרשים וארוך שנים.

זמן שאנחנו התעסקנו בפוליטיקה קטנה של בחירות לרשויות מקומיות, בצד השני של העולם התחוללה אחת ממערכות הבחירות הסוערות והמפתיעות ביותר, אשר בסופה בחרו הברזילאים במועמד אקסצנטרי ביותר – ז'איר בולסונרו. בולסונרו מסמל מעל הכל – הן באופן בו הוא מוצג בתקשורת והן בבחינת התמות בהן הוא בחר למקד את הקמפיין שלו – את השמרנות והמיליטריזם, שתי תכונות אשר אינן נוהגות לייצג את הרצון והאופי של הברזילאים. אז מה קרה שם? מה הוביל לעלייתו של מועמד זה? ברזיל היא מדינה שחיה ממצוקותיה, מתרוממת בכל פעם מתוך משבר, מן האפר כמו הפניקס. ראינו זאת בפרקים רבים מן ההיסטוריה המודרנית של ברזיל: משלטון ורגאס, דרך הדיקטטורה הצבאית ומשברים כלכליים קשים. וכאן נשאלת השאלה: האם בולסונרו עולה לשלטון מתוך הכרח של תקומה? האם בולסונרו הוא מועמד שזכה בזכות עצמו או מכוח האילוצים של השנים האחרונות?

מכיוון שאין הקורא הישראלי הממוצע בקיא מדי בפוליטיקה של המדינה הגדולה בדרום אמריקה, להלן סיכום קצר של העשורים האחרונים. ב-2002 קרה דבר ועלה לשלטון לואיז אינסיו לולה דה סילבה, מנהיג מפלגת הפועלים הברזילאית ודמות ייחודית בסצנה הפוליטית העולמית. בחירתו לנשיאות הייתה תוצאה של עבודה רבת שנים במרחב החברתי בברזיל, בו הוא לקח חלק עוד מתחילת תהליך הרה-דמוקרטיזציה של המדינה והתמודד שוב ושוב למען הובלת הכוח מלמטה, מהעם ומהעוני, אל השלטון. לולה היה מנהיג שצמח מהעם בכל רמ"ח איבריו: בן למשפחה עניה, היה פועל שאף איבד את אצבעו בעבודה במכונה במפעל, ממובילי התאגדות הפועלים וממקימי מפגלת הפועלים. נצחונו של לולה ביטא את המיאוס של העם בשלטון העשירים והלבנים והם בחרו להם משיח בצלמם. ממשלתו הייתה ממלכתית למדי, והצליח הוא לאזן בין החיבה והקשר העז לדיקטטורות סוציאליסטיות לבין חיזוק הקשרים הפוליטיים עם מעצמות העולם; בין כלכלה חופשית לבין פיקוח ושליטה מתרחבת של המדינה בחיי האדם, ואפילו בין שחיתות ממסדית, שנגעה לחלקים נרחבים מחברי ממשלתו, לאופיום להמונים שנתן בדמות תכניות חברתיות אשר שמרו על העם מוקסם ממנו תמורת סכומים סמליים.

אך אומן פלאים פוליטי כמו לולה הוא דמות נדירה, אחד בדור, וכאשר בשנת 2010 נאלץ הוא להעביר את כסאו (בשל ההגבלה הקיימת בחוק הברזילאי לעד שתי קדנציות רציפות) מינה בפני העם את ממשיכת דרכו, דילמה רוסף, אשר זכתה להיבחר – במידה רבה בכוחו – פעמיים על ידי העם. מעל שלטונה של רוסף עפעף זיכרון והבטחה של לולה לחזור אחריה, כאשר יגיע הזמן. ממשלתה של רוסף אופיינה מחד בדעיכה כלכלית מתמשכת ומאידך בשחיתות שלטונית בלתי מתנצלת. היא לא זכתה לסיים את הקדנציה השנייה, כאשר הודחה היא מתפקידה בשל התנהגות תקציבית קלוקלת וחשדות בפרשיות שחיתות. ההתפרצות העזה בחקירות נרחבות בפרשיות שחיתות בתוך המערכת השלטונית נגעה לא רק לרוסף, אלא לרבים מחברי ממשלתה, ואף נפל לתוכה הנשיא הקודם, לואיז אינסיו לולה דה סילבה, כאשר גם הוא הואשם והורשע בקבלת שוחד.

וכפי שצפוי היה מאופיו המיתולוגי של לולה, כפניקס, צמח הוא מחדש כהבטחה לעם בזמנים שקדמו לבחירות לנשיאות ב-2018. לולה ומפלגתו, בכל שלבי משפטו וגם בהרשעתו ומעצרו הסופיים, דאגו להבהיר לכל קהל מאמיניו כי אין בית המשפט מונע מדבר פרט לאינטרסים פוליטיים. כך הראו אותו כמרטיר המקריב עצמו בשם העם, ולכן, מחוסר הלגיטימיות של מאסרו, הוכרז הוא באופן רשמי כמועמד מפלגת הפועלים לבחירות הנשיאותיות. מועמדות זו ניערה את רגשות העם, שראה כמעט בחזרת משיחו עד שנשללה התמודדותו (מהסיבות הברורות). את התרוממות הרוח העממית ניצלה מפלגת הפועלים כדי למנות ממשיך דרך נוסף – פרננדו חדד – אשר מעבר לקשרו ההדוק ללולה בפגישות שבועיות בכלא, בחר להשתמש במסכה עם פרצופו של הנשיא לשעבר באחד מתשדירי הבחירות הראשונים שלו.

הפריצות העזה של המהלך, הזלזול המובהק במערכות החוק ובאינטליגנציה של הברזילאים הובילו להתגבשות של כוח אנטגוניסטי לכוחו של לולה, אשר עשה מבחירות 2018 לנשיאות ברזיל אחת ממערכות הבחירות הקוטביות ביותר שנראו בשנים האחרונות בעולם. כוח זה התרכז בדמותו של בולסונרו. פוליטיקאי שמרן שאת עיקר תשומת לב התקשורת תפס בזכות אמירות נגד הקהילה הגאה, בזכות – אמנם בהסתייגות – הדיקטטורה הצבאית שהייתה בברזיל, ובעמדותיו הנוקשות בלוחמה נגד הפשיעה בברזיל (הכוללות גם לגיטימציה של פעולות עינויים). כל אלו מעולם לא עשו מבולסונרו דמות חביבה בנוף הפוליטי של ברזיל, אך בהחלט עשו ממנו דמות מובלטת. עמדותיו קיבלו משנה תוקף בעזרת עברו הצבאי.

נוסף על עמדות אלו, בולסונרו ידע לזהות את החולשה הפוליטית המתגברת בברזיל, ובפרט בשמאל, מאז עזיבתו של לולה ואל תוך הקדנציה השנייה של רוסף, על מנת לשים עצמו כמבקר נלהב של השמאל. דאג הוא לעצב את עמדותיו בכל נושא אפשרי, מביטחון ועד לכלכלה, מהשימוש בסמים לפנאי ועד התמות המרכזיות בנושאי החינוך, באופן אשר הוא מנוגד לכל עמדה שאומצה על ישי השמאל, ובייחוד מפלגת הפועלים. לפעמים בזכות זה אף נטש עמדות קודמות שהיו לו (בעיקר בנושאים כלכליים) והגדיר עצמו כאלטרנטיבה ימנית, כלכלית, ליברלית ושמרנית בערכיה. אי מעורבותו – לכל הפחות המפורשת – בגילויים שנחשפו על פרשיות השחיתות חוצות המפלגות אשר התגלו בשנים האחרונות חיזקה עוד יותר את בולסונרו כדמות נגדית למפלגת הפועלים וללולה עצמו, וכך יכול הוא לעשות ממפלתם – רוממותו.

למרות חולשתו הדיסקורסיבית הניכרת בדיונים בין מועמדי הנשיאות, הספיק לו להציב את עצמו כניגוד לפרננדו חדד, וכך ללולה, על מנת שיצטרפו אליו קולות רבים. בולסונרו היווה תשובה, לא טובה במיוחד, אבל כלשהי לשנים של זלזול בחוק מצד השלטון ושנים של הזנחה של העם. כדי שתשובה זו תישמע הייתה צריכה להיות היא חזקה – קיצונית. לא רק שתבטיח את הסוף לזלזול במערכות החוק אלא שתכופף את כולם באופן קיצוני אל החוק והשלטון. "סדר וקדמה", כפי שחרוט על דגל ברזיל. כך גם התגובה לאלימות השולטת ברחובות ברזיל, כאשר הפתרון שמציע בולסונרו אינו רוכש שום עדינות ומעצורים, אלא דיכוי בכוח של כל תנודה שלא כחוק.

הקרב חסר המעצורים, המאבק חסר הפשרות, אשר התווה לולה ומפלגת הפועלים בעם הברזילאי למען הישמרותו בשלטון הצמיח כוח מקביל לו. אם לולה נראה כמשיח אז בולסונרו היה לאנטי-כרייסט. וזה האחרון, לא פחות מסוכן מהראשון. הקמפיין לנשיאות, במיוחד בשלביו האחרונים התרכז בשנני סלוגנים מרכזיים "הוא לא" ו"הוא כן" – דיון לגופו של אדם, לגופו של מושיע, ולא לגופם של רעיונות והצעות. זהו תמיד סימפטום מסוכן במערכות פוליטיות.

עמדותיו של בולסונרו בהחלט מפחידות. לא רק את מצביע השמאל הממוצע, אלא גם אותי. וכן, הן מזכירות לנו משטרים אפלים אשר לא היינו מדמיינים את התיישבות רוחם על מדינה עליזה כמו ברזיל. אך מה שניסיתי להצביע עליו כאן הוא הרוח שדחפה אליהם.

כותב שורות אלו, יליד ברזיל בעצמו, שמע המון בחודשים האחרונים מהאנשים הקרובים אליו כי זה מה שנשאר. אף הקול השפוי המסוגל להצביע לבולסונרו עושה זאת מתוך ייאוש וראייתו כאפשרות לתיקון יחידה. כעת, לאחר שנבחר הוא, נותר לנתב את עוצמתו אל יישור הסטייה אשר הובילה לבחירתו מלכתחילה, אך בזהירות רבה, פן ייטמעו ערכיו בלב האומה העליזה.


אלי בנימין ישראל

ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.