בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הבחנות לקראת כנס החירות: קפיטליזם תוצאתני וקפיטליז...

הבחנות לקראת כנס החירות: קפיטליזם תוצאתני וקפיטליזם דאונטולוגי

,
במטרה לתרום להעמקת השיח הקפיטלסטי בישראל, מוצגת בפניכם אבחנה בין שתי הצדקות שונות לקפיטליזם - זווית התוצאתנית, לפיה תפיסה מדינית מסוימת מוגדרת כנכונה כאשר היא מובילה לתוצאות הטובות ביותר, והזווית הדאונטולוגית, לפיה מתייחסים למעשה עצמו, ללא כל קשר לתוצאותיו.

לקראת כנס החירות, אשר ייערך ב-28 במרץ ויעסוק בהרחבה בהגות ובמדיניות קפיטליסטית, ברצוני לעסוק בהרחבה בשתי הצדקות שונות לקפיטליזם. הבנה טובה של גישות אלו, יחד עם התיאוריות האתיות והמדיניות העומדות בבסיסן, תוכל לקדם את השיח הקפיטליסטי בישראל ולהפוך אותו לרציני ועמוק יותר. ראשית, אציג ניתוח של מושגים פילוסופיים ואת הרלוונטיות שלהם לשיח הכלכלי בכלל ולשיח הקפיטליסטי בפרט.

תוצאתנות ודאונטולוגיה

באופן כללי ביותר, ניתן לומר כי ישנם שני סוגים של צידוקים לכל תיאוריה מדינית. הסוג הראשון של הצידוקים מגיע מהזווית התוצאתנית. על פי צידוקים שכאלה תפיסה מדינית מסוימת מוגדרת כנכונה כאשר היא מובילה לתוצאות הטובות ביותר. כך, למשל, ניתן לטעון כי חוק אשר קובע שאסור לרצוח הוא חוק ראוי, משום שהוא ימנע, או יפחית במידה ניכרת, את כמות הרציחות.

הסוג השני של הצידוקים מגיע מהזווית הדאונטולוגית. צידוקים דאונטולוגים מתייחסים למעשה עצמו, ללא כל קשר לתוצאותיו. לשם המחשה, דאונטולוג יטען כי חוק שאוסר רצח הוא חוק ראוי, משום שעלינו, כחברה, לאסור רצח; וזאת, בהנחה שהמדינה מייצגת, בצורה כלשהי, את החברה.

תוצאתנות ודאונטולוגיה בשיח הקפיטליסטי

למיטב ידיעתי, בשיח הקפיטליסטי בכלל ובשיח הישראלי בפרט, קיים בלבול רב בין שני סוגי הטיעונים, והם משמשים זה לצד זה בערבוביה ובלא הבחנה ברורה. כך, למשל, בקרב הקבוצות הקפיטליסטיות – כגון התנועה הליברלית החדשה, מרכז איין ראנד, חופש לכולנו ודומיהם – נשמעת לעתים קרובות הטענה לפיה 'מס הוא שוד'. ובכן, טענה זו שייכת לאגף הדאונטולוגי, לפחות על פי פירושה הסביר ביותר, וזאת משום ששוד נתפס כמעשה לא לגיטימי גם כאשר התוצאות שהוא גורר הן ריבוי האושר; הרי גניבת ממתק מילד קטן אינה מעשה ראוי, גם אם הגנב ייהנה מהממתק יותר מהילד. ג'ון לוק הוא דוגמה מובהקת לקפיטליסט דאונטולוגי. הוא טען כי אסור למדינה לפגוע בזכות הקניין של אזרחיה, שכן הסיבה לכך שהאזרח העניק למדינה את הכוח מלכתחילה היא שימור הזכויות שלו בכלל, וזכות הקניין בפרט:

כוח-סמכות שרירותי מוחלט או ניהול בני אדם שלא על פי חוקים קבועים, אי אפשר שיהא זה או זה עולה בקנה אחד עם התכליות של חברה ושל ממשל; שהרי בני-אדם לא היו מוותרים למען אלו על החירות שבמצב הטבעי וקושרים את עצמם בקשריהם, אילו לא התכוונו לשמור בדרך זו על חייהם, על חירויותיהם ועל רכושם, ולהבטיח לעצמם חיי שלום ושלוה בעזרת תקנות מפורשות בדבר זכות קנין [ג'ון לוק, המסכת השנייה על הממשל המדיני, מאגנס, תרגם: יוסף אור, ירושלים, תשי"ט, עמ' 103].

מן העבר השני, ישנו מגוון רחב של טיעונים תוצאתניים לטובת הקפיטליזם. כך, למשל, הטענה לפיה 'אל לה למדינה להעלות את שכר המינימום, משום שהעלאה שכזו תעלה את אחוז האבטלה', היא טענה תוצאתנית; היא גורסת שאין להעלות את שכר המינימום בהתייחס לתוצאות שהעלאה שכזו עשויה לגרור, ולא בשל חוסר המוסריות של עצם הפעולה. ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) הוא דוגמה מובהקת להוגה קפיטליסט תוצאתני, מה שבא לידי ביטוי במובהק על פי האופן בו הוא מגדיר את מושג ה'זכות':

"היות לי זכות' פירושו, אפוא, כפי שאני מבין, היות לי דבר מה שהחברה חייבת להגן עלי כשאני מחזיק בו כבקניני. ואם ישאל השואל משום מה עלי לעשות זאת, אוכל לתת לדבר רק טעם אחד: התועלת הכללית" [התועלתיות, מאגנס, תרגם יוסף אור, ירושלים תשמ"ט, עמ' 130].

מיל בעצם טען כי זכויות אדם אינן מוצדקות כשלעצמן. לדבריו, ההצדקה שלהן נובעת מהתועלת שקבלת מושג זה עשויה להביא. במילים אחרות, אין שום סיבה להגן על זכויות שהתעלמות מהן תוביל לתוצאות רצויות יותר – כמו 'ריבוי האושר', למשל.

באמצעות הדיוק הזה ניתן לבחון טענות קפיטליסטיות הנפוצות בשיח הכלכלי-פוליטי בימינו ולסווגן לאחת משתי הקטגוריות. כך, למשל, הטענה לפיה 'מס הוא שוד' אינה גורסת, לפחות על פי פירושה הסביר, כי הטלת מס אינה מעשה ראוי בגלל התוצאות שהוא עשוי לגרור, אלא בגלל שאין לאדם, או למדינה, זכות לקחת דבר שאינו שלהם. מן העבר השני, הטענה לפיה 'העלאת שכר המינימום רעה, משום שהיא תגרום לעליית כמות המובטלים', שייכת לאגף התוצאתני; היא אינה יוצאת כנגד הלגיטימיות המוסרית-מדינית בדבר העלאת מיסים, אלא גורסת שאל לה למדינה לעשות זאת, מכיוון שהתוצאות של העלאת מיסים שכזו אינה רצויה והיא לא תוביל לריבוי העושר והאושר.

משמעויות ההבחנה

אף על פי שההבחנה שהצגתי לעיל עלולה להראות חסרת חשיבות או רלוונטיות, יש לה שימושים רבים. המשמעות הראשונה נוגעת לדרך בה ניתן לבקר או לבחון כל אחת מן התפיסות הללו. את הגישה התוצאתנית יש לבחון או לבקר בעיקר במישור התוצאתי; לדוגמה, הטענה לפיה 'העלאת שכר המינימום רעה, משום שהיא תגרום לעליית כמות המובטלים', ניתנת לביקורת באמצעות בחינת העובדות. מנגד, את הגישה הדאונטולוגית יש לבקר באמצעות טיעונים אתיים טהורים; לדוגמה, הטענה לפיה 'מס הוא שוד' – כלומר, שאין למדינה זכות מוסרית ליטול את כספי אזרחיה – ניתנת לביקורת באמצעות הצגת הזכות המוסרית של המדינה לעשות כן. בהקשר זה, מעניין לשים לב שביקורות מסוימות על הקפיטליזם רלוונטיות רק לתפיסה אחת ולא לשנייה. כך, למשל, הטענה לפיה קפיטליסטים אינם דואגים לרווחת העניים או החלשים בחברה, אינה רלוונטית לקפיטליסטים התוצאתיים, משום שהם דווקא כן דואגים לרווחת העניים; הם פשוט חושבים שהדרך לעזור לאותם עניים טמונה בשיטה הכלכלית הקפיטליסטית.

המשמעות השנייה של הבחנה זו היא שבאמצעותה ניתן לבחון מהו המניע של קפיטליסט לאמץ את הקפיטליזם. אם אדם מסוים יטען כי 'העלאת שכר המינימום רעה, משום שהיא תגרום לעליית כמות המובטלים', נוכל לשאול אותו האם הוא יהיה מוכן לשנות את דעתו במידה שייווכח כי העלאת שכר המינימום לא תגרור בהכרח עלייה בכמות המובטלים, או שעלייה שכזו אינה כה גרועה כפי שחשב. אם במקרה כזה, בו טענתו הופרכה, הוא יהיה מוכן לשנות את דעתו, אז נוכל לדעת שהוא באמת תוצאתן. אולם, אם יטען כי גם במידה שיוכח לו אחרת מכפי שחשב הוא ימשיך להתנגד להעלאה שכזו – משום שלמדינה כלל אין זכות להתערב ביחסים החופשיים שבין מעסיק למועסק – אזי נגלה שהוא אינו תוצאתן, אלא כזה שרק משתמש בתוצאתנות כבכלי דמגוגי.

לצערי, הבלבול המושגי נפוץ מאוד בקרב קפיטליסטים רבים. הבלבול חושף את העובדה שחלק מהקפיטליסטים משתמשים בטיעונים, שהם בעצמם לא מאמינים בהם, ככלי דמגוגי לשכנוע אחרים בצדקת דרכם; או שמדובר בקפיטליסטים שלא חשבו מספיק לעומק על עמדתם. עם זאת, חשוב לציין כי סביר בהחלט להיות תוצאתן בהקשרים מסוימים ודאונטולוג בהקשרים אחרים.

כמה הערות אישיות

ברצוני להוסיף שתי הערות אישיות שקשורות בהבחנה שהצגתי במאמר זה, בין קפיטליזם תוצאתני וקפיטליזם דאונטולוגי. ראשית, איני רואה כל סיבה הגיונית לאמץ את הקפיטליזם הדאונטולוגי, וזאת משום שהוא מעמיד את כל המוסר על ערך החירות. אולם ערך החירות אינו הערך היחיד שחשוב, ונראה כי ישנם עוד ערכים חשובים שראוי להתחשב בהם – מניעת סבל, הכרת תודה ומימוש עצמי, למשל. בנוסף, גם אם מקבלים את מרכזיותה של החירות, ישנן דרכים רבות להבין את אותה 'חירות', ואיני סבור שהתפיסה הליברטריאנית על אודותיה היא המשכנעת ביותר.

שנית, הקפיטליזם הרדיקלי טוען כי בכל מקרה אפשרי התערבות המדינה תוביל להרעת המצב ולא להטבתו. אינני מבין כיצד ניתן לטעון טענה כה גורפת בנוגע לאין-ספור מצבים, שחלקם טרם התרחשו. כיצד ניתן באמת ובתמים להאמין שאין שום מקרה אפשרי בו המדינה תהיה יעילה יותר מהשוק החופשי? אני יכול להבין את הטענה לפיה על פי רוב נראה ש-'היד הנעלמה' יעילה יותר משר האוצר, אך מפה ועד הליברטריאניזם התוצאתני יש מרחק רב. לכן, כאשר אני שומע קפיטליסטים שחושבים שכל הרעות הכלכליות-חברתיות נובעות מהתערבות המדינה, או קובעים שהפתרון לכל בעיה הוא 'להפריט' – אני מתלבט האם מדובר באנשים שמאמצים אמונה מסוימת, באופן מאוד לא רציונאלי, או שמא מדובר בקפיטליסטים דאונטולוגים במסווה.

לסיום, אודה שהמאמר אינו ממצה כלל, ואף חוטא באי-דיוקים או בהכללות. אך מטרתי בכתיבת מאמר זה הייתה להנגיש מושגים פילוסופיים בתקווה לתרום להעמקת השיח הקפיטליסטי. נתראה בכנס החירות.


נועם אורן

סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותב בנושאי אתיקה, פילוסופיה מדינית והגות יהודית מודרנית.