‎קורא‫/‬ת‫:‬

"הבלבול הליברלי": מהו ליברליזם, מרומא הע...

"הבלבול הליברלי": מהו ליברליזם, מרומא העתיקה עד המאה ה-21

,
בימים האחרונים נראה כי הליברליזם כובש את השיח הציבורי בישראל. אך מהו בכלל ליברליזם? מה טיבה ועיקרה של השקפת העולם החיונית הזו? ספרה החדש של הלנה רוסנבלט (Rosenblatt) "ההיסטוריה האבודה של הליברליזם" , פרופסורית למחשבה מדינית מאוניברסיטת ניו-יורק, עשוי לספק מוצא מן "הבלבול הליברלי".
image_printגרסא להדפסה

The fact that liberals today disagree among themselves is also nothing new. Liberalism has never been a fixed or unified creed. Since the very beginning, it has encompassed lively debates… Being liberal was an aspirational ideal – something to live up to.

Helena Rosenblatt, The Lost History of Liberalism: From Ancient Rome to The Twenty-First Century, Princeton University Press, 349 pp

בימים האחרונים נראה כי הליברליזם כובש את השיח הציבורי בישראל. כשברקע הבחירות ההולכות ומתקרבות לכנסת, יותר ויותר מפלגות – אם כי בבירור לא כולן – מנסות להתהדר בנוצות של חירות. עד כדי כך, שלראשונה מזה שנים גדלים הסיכויים שמפלגה חדשה, מפלגת זהות, תיכנס למשכן על טהרת הליברליזם בלבד. לטוב או לרע, מדובר בשינוי רעיוני חסר תקדים המתגבש לו לאיטו בקרב הציבור הישראלי, בעיקר זה הצעיר. הסיבות לשינוי – אם כי עלינו עדיין להמתין ולראות האם מדובר במגמה עקבית או שמא בטרנד חולף – רבות, אך אין ספק כי המרכזית שבהן היא חלחול של רעיונות לסביבתנו מהעולם האנגלו-אמריקאי, דרך הרשתות החברתיות. שנים ספורות בלבד לאחור, ניתן היה לספור את הליברלים הישראלים על יד אחת. כיום, הליברליזם הישראלי הוא כוח עולה, התופעה המרנינה והמפתיעה ביותר בפוליטיקה שלנו.

אך מהו בכלל ליברליזם? מה טיבה ועיקרה של השקפת העולם החיונית הזו? האם מדובר בדוגמה? אידיאולוגיה קוהרנטית? או שמא הליברליזם הוא נטייה, צורת הסתכלות וטמפרמנט? ואולי אין מדובר אלא במערכת מתוחכמת של אפולוגטיקה מעמדית, הבאה לשרת את בעלי הממון, כפי שטוענים מתנגדיו של הליברליזם? מצד שני, האם ניתן ונכון לרדד את תפיסת העולם הליברלית לכדי מילה אחת, חירות? האם התנגדות לכפייה – ואז נשאל, כפייה של מי? – מספיקה בכדי להגדיר את פלוני כליברל? האם קדושתו של הקניין הוא המאפיין הראשי של הליברליזם? השאלות הללו ואחרות הינן חשובות ולו מפני שאנשים שונים, המאמינים בדברים שונים, מכנים את עצמם כליברלים. בעולם שבו הרוב רוצה להתהדר בליברליזם, כשם שהדיקטטורות מימים עברו ביקשו לנכס לעצמם את התווית הדמוקרטית, נראה כי הליברליזם הוא בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו. הבלבול הליברלי – הבה נכנה זאת כך – אינו ייחודי רק לישראל. ברחבי העולם המערבי, ליברלים אינם מסכימים בינם לבין עצמם בדבר טיבו ופשרו של הליברליזם.

הלנה רוסנבלט (Rosenblatt), פרופסורית למחשבה מדינית מאוניברסיטת ניו-יורק, ביקשה להתמודד עם מה שכיניתי כבלבול הליברלי, בספרה החדש והנהדר- ההיסטוריה האבודה של הליברליזם. חוקרת בעלת שם עולמי, רוסנבלט ידועה בעיקר הודות לספריה העוסקים באחד מן ההוגים הליברלים החשובים ביותר, המככב גם בספרה הנוכחי, בנג'מין קונסטן. בספרה האחרון, נראה כי היא לקחה על עצמה משימה שנראית על פניו כבלתי אפשרית – לשרטט את ההיסטוריה של הליברליזם במערב כולו, מן העת העתיקה ועד למאה העשרים. אך התוצאה הינה מרשימה. ספרה של רוסנבלט עמוס בתובנות משכנעות, בעל עומק מחקרי אך עם זאת נעים לקריאה גם עבור מי שאינם מגיעים מעולם המחקר האקדמי. חשוב מכך, מדובר בתרומה ציבורית חיונית. למרות שהספר אינו נכתב עבור הקורא הישראלי, האחרון במיוחד יכול להיתרם ממנו. בין אם מדובר במי שמזהים את עצמם עם צמיחת הליברליזם בישראל ובין אם מדובר במתנגדים לתופעה – אלו ואלו ירוויחו לא מעט מהבירור המחקרי של רוסנבלט בדבר ההיסטוריה של הליברליזם. בדברים הבאים אתאר את המהלך של רוסנבלט ואציג את עיקר מסקנותיה.

I

להימנע מאכזריות, לנהוג בנדיבות וברוחב לב, להפגין אצילות וג'נטלמניות כלפי עמיתך האזרחים – זו הייתה המשמעות המקורית, אותה ניתן למצוא עוד בתקופה הרומית, של שם העצם liberalitas או liberality. לפי רוסנבלט, הליברליות הובנה באופן מסורתי כחובה המוסרית של אנשים חופשיים (מי שלא היו עבדים ונהנו ממעמד של אזרח) לנהוג בנדיבות האחד כלפי השני. חובה זו, כפי שאפשר לנחש, גילמה אתוס אריסטוקרטי. מראשיתה הייתה הליברליות תפיסה מעמדית, מנת חלקם של החופשיים והעשירים ברפובליקה הרומית ועד למעמד האצולה באירופה של המאה ה-18.

משמעות המושג liberalitas לא נעלמה בימי הביניים. המושג המשיך להיות מזוהה ומובן עם נדיבות ואצילות, אך נוספו לו נדבכים נוצריים כגון אהבה, חמלה וצדקה. מילונים מתקופת ימי-הביניים, מספרת רוסנבלט, הגדירו את המושג ליברל כתכונה המאפיינת אדם "שאוהב לתת". גם בתקופת הרנסנס המשיכה המילה liberality להיות מזוהה כמידה טובה אריסטוקרטית שעיקרה נדיבות מופלגת. הפילוסוף ארסמוס מרוטרדם, למשל, טען כי הכוונה ב-liberality היא ליותר מסתם נתינת מתנות, וכי נכון יותר לפרש את המושג כ- "שימוש בכוחותיך לעשיית הטוב". טקסטים אחרים מאותה התקופה הסבירו כי liberality הייתה מידה טובה של מתינות שבלמה את תשוקותיו ותאוותו של אדם לממון. מעט מאוחר יותר, הפרוטסטנטיות חוללה דמוקרטיזציה מסוימת בפרשנות שנתנה למושג liberality, כאשר הפכה אותה לחובה נוצרית כללית של מתן צדקה, בעיקר לעניים. עם זאת, ההקשר המעמדי והאצילי של המושג נותר עומד על כנו.

הליברליות, בין אם בימיו של קיקרו, בימי הביניים או ברנסנס, לא הייתה אידיאולוגיה פוליטית. בהתאם, היא גם לא כיוונה לשינוי חברתי. אדרבה, הליברליות, שהובנה כאמור כמידה טובה של נדיבות ורוחב לב, נתפסה כהכרחית לשימורו של הסדר החברתי-דתי-פוליטי הקיים. הליברליות הייתה לדבק החברתי בחברות עבר, ובני אצילים רבים התחנכו לחשוב כי שלמות ויציבות החברה תלויות במידת וטיב הליברליות שהפגינו. אם אי-פעם היה "ליברליזם קלאסי", או מסורת ליברלית עתיקת יומין, הרי שזה היה עיקרה: ליברליות כמידה טובה אזרחית שעיקרה נדיבות ורוחב לב.

מטעמים שונים, רוסנבלט שוללת את התפיסה הרווחת, הרואה בתומס הובס ובג'ון לוק את אבות הליברליזם. ראשית, רוסנבלט מזכירה לנו כי השניים מעולם לא השתמשו במילה ליברליזם, ולו מפני שהמילה הזו טרם הגיחה לעולם. שנית, ובכל הנוגע להובס, היא עומדת על כך שמחברו של לוייתן דחה מכל וכל את המסורת הליברלית שעיקרה נדיבות וגדולת נפש שתוארה עד כה. הגותו של הובס, המבוססת על ההנחה לפיה אדם לאדם זאב, אינה מותירה אחרי הכל מקום למובן המקורי של הליברליות – מידה אזרחית טובה של נדיבות. זאת, להבדיל מלוק, שקיבל דווקא במלואה את ההבנה הליברלית המסורתית. בדיוק משום שהאדם מסוגל למידה של ליברליות, יש ביכולתו לחיות תחת מונרכיה חוקתית. לוק, טוענת רוסנבלט, לא המציא אפוא את הליברליזם אלא כתב ופעל בתוך המסורת הליברלית המסורתית.

באופן דומה, רוסנבלט דוחה פרשנות אחרת הממקמת את הולדת הליברליזם בנאורות של המאה ה-18. לדבריה:

Enlightenment liberality remained a virtue mainly associated with noble birth and aristocratic elites. Dr. Johnson’s Dictionary of the English Language defined the world ‘liberal” as ‘not mean’ […] and ‘becoming a gentleman’. As before, it was widely assumed that only a select few would have access to the education that form the ‘generous kindly temper’

נאמנה לטענתה, רוסנבלט שוללת את התפיסה לפיה אדם סמית היה אביו של הליברליזם הקלאסי, שכן המושג ליברליזם טרם נוצר בזמנו. לדבריה, סמית השתמש אמנם במילה "ליברל" בספרו על עושר האומות, אך היה זה שימוש מסורתי במושג. "הייתה זו מילה", היא כותבת, "שאת משמעותה המוסרית הכיר כל ג'נטלמן מחונך בן-הזמן". סמית ואחרים בחוגו ראו באדם הליברלי אדם נדיב שהמידות הטובות שלו מבקשות לקדם את האינטרס הציבורי. לא היה זה ליברליזם פוליטי או אידיאולוגי שבשמו כתב או פעל.

עם זאת, הנאורות כן הכניסה שינויים חשובים ומשמעויות חדשות למושג ליברליות. לראשונה, החלו לדבר במאה ה-18 לא רק על אישים ליברלים אלא גם על סנטימנטים ורעיונות ליברלים – ובעיקר על אופן חשיבה ליברלי. יותר ויותר הוגים החלו להעלות על נס את הדיפוזיה של הסנטימנטים הליברלים המעמדיים לשכבות נרחבות בעם, דיפוזיה שבאה לידי ביטוי בהרחבת המעגל החברתי של העידון, התרבות ועיבוד וליטוש המנהגים. ברוח זו הגדיר מילון אוקספורד בשנת 1772 את המילה "ליברל" כמילה המסמלת חופש מדעות קדומות וקנאות, ראש פתוח וסובלנות. הדוגמה החשובה ביותר להתפתחותו של סנטימנט ליברלי במאה ה-18 היא עקרון הסובלנות הדתית. לא בכדי הגיחה באותה העת לעולם התיאולוגיה הליברלית או הנצרות הליברלית, שעודדה עיון ביקורתי בכתבי הקודש והשתחררות מדוגמות דתיות ואמונות תפלות.

שינוי נוסף שחל במשמעות המילה במאה ה-18 יש לזקוף לזכותם של האבות האמריקאים המייסדים. במרידתם בבריטים, שינו הפילוסופים-מדינאים את משמעות המושג ליברלי באופן הבא: בעוד שמסורתית ביקש המונח לתאר את התנהגותם האדיבה, הסובלנית ורחבת היד של אצילים או של שליטים נאורים, הרי שהאמריקאים ותפיסת הזכויות הטבעיות שלהם הנחילו לעולם את העיקרון של "חוקה נדיבה וחופשית" (generous and free constitution). אך השינוי לא ביטל לחלוטין את הקשר למושג הקודם, שכן חוקה נדיבה וחופשית, כלומר חוקה ליברלית, זקוקה לאזרחים ליברלים במובן המקורי של המושג. דהיינו על מנת להצליח, חוקה ליברלית זקוקה לקיומם של אזרחים נדיבים, בעלי תודעה אזרחית, המגלים מוכנות להקרבה למען הטוב הציבורי ומאמינים בנצרות ליברלית.

אולם,לא אנגליה ולא ארצות הברית כי אם צרפת, כך מספרת לנו רוסנבלט, היא האם המולידה האמתית של הליברליזם המודרני, שהגיח לראשונה לעולם כאידיאולוגיה פוליטית רק בתחילת המאה ה-19 (המילה ליברליזם עצמה הגיחה לעולם לראשונה רק בסביבות שנת 1811) כתגובה לשלב הרדיקלי (1792-94) במהפכה הצרפתית. הרדיקליזם של המהפכה הצרפתית לא הוליד רק את השמרנות המודרנית – הוא הוליד גם את הליברליזם המודרני. שני הוגים צרפתיים, בנג'מין קונסטן (Constant) ומדאם דה-סטאל (Stael), היו ממנסחיו הראשונים של הליברליזם. בניגוד להוגים שמרנים מסוגו של ברק שהתנגדו למהפכה הצרפתית ככזו, קונסטן ודה-סטאל לא התנגדו לשלב הראשון של המהפכה הצרפתית, שעיקרו היה בהקמתה של מונרכיה חוקתית בצרפת, אך הם הזדעזעו מן המפנה הרדיקלי שלה, אותו הובילו היעקובינים. הליברליזם שחישלו השניים באמצעות כתביהם הרבים ופועלם הפוליטי היה אפוא עמדת מרכז פוליטית ;מן השמאל עמדו להם היעקובינים שרצו למצות עד תום את שלטון הטרור, ולצעוד אל עבר מהפכה חברתית הכוללת גם את ביטול הקניין הפרטי; ומימין עמדו הרויאליסטים שביקשו לבטל את כלל הישגי המהפכה הצרפתית, וזאת על ידי החלתה של רסטורציה – השבת שלטון הכתר והצלב. הליברלים, לעומת זאת, ביקשו להימנע הן מטרור והן מרסטורציה; הן מקנאות שמאלנית והן מריאקציונריות ימנית; דמוקרטיה, רפובליקניזם, יעקוביניזם וסוציאליזם היו אויביו של הליברליזם משמאל, כשם שמלוכה בחסד האל הייתה אויבתו מימין. הם דגלו בקיומה של מונרכיה חוקתית, שלטון החוק, חופש העיתונות וחופש הדת. מעל לכל, הליברלים הצרפתים ביקשו לשים קץ למהפכה ולהשיב את השלום והסדר לצרפת.

מעניין לציין כי ערב המהפכה הצרפתית ראו עצמם אצילים רבים כליברלים במובן המסורתי של המונח. שכן כפי שראינו, עד למהפכה הצרפתית הייתה כבר מסורת ארוכת שנים שראתה בליברליות מידה אזרחית טובה, בין של האזרח הרומי או של האציל הצרפתי. אחרי הכל, וכפי שמציינת רוסנבלט: ""Being liberal was a kind of noblesse oblige. יתרה מכך, אדמונד ברק שאותו הזכרנו לעיל, סירב להעניק למהפכנים הצרפתיים את התואר ליברלים שכן ראה בהם ברברים. ברק הבין את המונח במשמעותו האריסטוקרטית המסורתית ואין ספק כי הוא ראה בעצמו ליברל (הבה נזכיר כי ברק תמך במונרכיה חוקתית, התנגד לרדיפה של הקתולים ותמך בקובלנות של המושבות האמריקאיות, בין השאר). דא עקא, ברק לא הבחין בין ליברלים צרפתים לבין יעקובינים צרפתים.

II

מה היו מאפייניו של הליברליזם שנולד במאה ה-19? ספרה של רוסנבלט מעלה מספר תובנות מעניינות שעל חלקן נעמד כעת בקצרה. הדבר הראשון שניתן לומר על הליברליזם המודרני הוא שמלכתחילה הוא הפגין יחס דו-משמעי, אמביוולנטי ולעיתים אף עוין לרעיונות דמוקרטים. הנרטיב ההיסטורי המוביל את הספר מחדד בצורה טובה את ההבחנה שבין דמוקרטיה לליברליזם. רוסנבלט מזכירה לנו כי בעיניהם של רוב הליברלים במאה ה-19, היה המשטר הדמוקרטי משטר שבו מושל המון פראי, אלים, גס ואנרכי. הטרור המהפכני בצרפת שכנע את קונסטן ודה-סטאל שרוב הציבור הצרפתי איננו בשל עדיין לזכויות פוליטיות שיאפשרו לו לקחת חלק בשלטון, מה שהוביל לתמיכתם בהצבתן של מגבלות קנייניות להצבעה ולהחזקה במשרה ציבורית. בעינו של הליברל ז'אן באפטיסט סה (Say), הפופולרית האדירה ממנה נהנה נפוליאון הראשון היוותה ראייה נוספת לחוסר הבגרות, הנאיביות ואי-הרציונליות של ההמונים. כפי שמציינת רוסנבלט:

Universal suffrage was associated on one hand with mob rule, violence, and disorder, and on the other with gullibility, poor judgment, and submissiveness, For Constant – as for most liberals at the time – the right to vote was a trust and not a right. They thought that property ownership was necessary to give people the independence and leisure time to acquire the knowledge and character they needed to make informed political decisions

בעיניו של קונסטן, שאלת טיבו של המשטר הייתה חשובה פחות משאלת היקף סמכויותיו. כל משטר, ולא משנה אם הוא דמוקרטי או לא, יכול להיות מדכא. כאמור, זה פחות חשוב למי מוענק הכוח הפוליטי אלא כמה כוח מוענק לו מלכתחילה, והאם ישנן מגבלות אפקטיביות על הריבון. כפי שציין קונסטן: "תעניק כוח בלתי מוגבל ליחיד, למעטים או לרבים – אין זה משנה. עדיין תמצא זאת רע באותה המידה". המסר ברור – משטר דמוקרטי יכול להיות מסוכן לא פחות לחירות האדם מכל משטר אחר.

לנוכח החשש וההסתייגות הליברלית הראשונית מן ההמונים והדמוקרטיה, זהו פלא שהמשטר המקובל היום במערב הוא דמוקרטיה-ליברלית. אין ספק כי באוזני רוב הליברלים בני המאה ה-19 המושג "דמוקרטיה-ליברלית" היה אבסורד או אוקסימורון. כפי שמציינת רוסנבלט:

Such negative views of the public were the reason way the term 'liberal democracy' would have seemed self-contradictory to most liberals in the nineteenth century. Successive revolutions and the reigns of two Napoleons had made it clear how very easily democracy could ally itself with despotism. Democracy, it was plain to see, was naturally illiberal.

רק כאשר הליברלים האירופים ובראשם הצרפתים הבינו כי הדמוקרטיה הינה בלתי נמנעת, הם שמו לעצמם למטרה לחנך את ההמונים ולעצב את הדמוקרטיה כך שתהיה ליברלית. בעיניהם, נקודת המוצא של הדמוקרטיה הייתה לא-ליברלית, ועל הליברלים הוטלה המשימה להבטיח חירויות תחת שלטונם של ההמונים – בראש ובראשונה על ידי חינוכם,וכמו כן בעזרת ביצורן של חירויות חוקתיות.

כשם שהליברליזם בן המאה ה-19 מעולם לא היה פרו-דמוקרטי, כך הוא גם מעולם לא היה אנטי-דתי. אדרבה, בקרב הליברלים בני המאה ה-18 וה-19 שררה תמימות דעים כי לדת היה תפקיד חשוב מאין כמותו, ככוח מוסרי מתרבת, בחברה. הסברה הרווחת הייתה כי משטר ליברלי אינו יכול לשרוד, כל שכן להאריך ימים, ללא קיומה של דת, שכן האחרונה לא רק הנחילה עקרונות מוסריים אלא עודדה את האדם לצאת מד' אמותיו. בסוגיה הזו היה הבדל מועט בלבד בין האבות האמריקאים המייסדים, קונסטן או אלכסיס דה-טוקוויל- כולם היו תמימי דעים כי ליברליזם ואמונה דתית הולכים יד ביד.

עם זאת, הליברלים לא תמכו בכל ביטוי או זרם דתי. רוסנבלט מראה היטב כי הליברליזם גילה, מראשיתו ממש, עוינות כלפי הקתוליות כשם שגילה אהדה לפרוטסטנטיות. הקתוליות, הן בעיניהם של הליברלים הצרפתים והן בעיניהם של הליברלים האנגלו-אמריקאים, נתפסה כבת-לווייתה של המלוכה האבסולוטית ועל כן ככוח העוין את החירות האנושית. בתפיסה הליברלית, הקתוליות הייתה דוגמתית, שימרה אמונות תפלות שלא עמדו במבחן החשיבה החופשית והביקורתית, והנחילה הערצה עיוורת לסמכות. ככזו, הייתה הקתוליות בעיניהם לכוח חברתי משחית. היא הקשתה על פיתוח האופי האינדיבידואלי כשם שעודדה אפתיות אינטלקטואלית. בכל הנוגע לדת, גם כאן ניתן לתאר את העמדה הליברלית המסורתית כעמדת מרכז הדוחה מצד אחד את האתאיזם, ומצד שני כמתנגדת לאותן הדתות – ובראשן הקתוליות – המעודדות אמונות תפלות וקנאות.

עד כאן בכל הנוגע ליחסו של הליברליזם לדמוקרטיה ולדת, אך מה ניתן לומר על יחסו של הליברליזם לכלכלה? רוסנבלט שמה לה למטרה להוכיח כי הליברליזם מעולם לא היה דוגמתי בתמיכתו בכלכלה חופשית. למרות שליברלים בני המאה ה-18 וה-19 התנגדו למרקנטיליזם ולהגבלות שרירותיות של בעלי אינטרס (רובם אצילים או בעלי הון גדולים) על המשק, ולמרות תמיכתם העקרונית במדיניות של לסה-פר, להוציא בודדים חריגים (שהבולט שבהם היה פרדריק באסטייה) – איש מהם לא סבר כי אין לממשל הזכות או החובה להתערב בפעילות הכלכלית כאשר התערבות שכזו יכלה לקדם את טובת הכלל או לסייע לחלשים. לפי רוסנבלט:

Their shared commitment to the free circulation of goods, ideas, and persons did not mean that laissez-faire liberals opposed all government intervention in the economy. Contrary to what is often said today about nineteenth-century liberalism, early liberals were not doctrinaire about laissez-faire. They did not stress property rights or celebrate the virtues of unbounded self-interest. What today is called 'classical' or 'orthodox' liberalism did not exist

ובהמשך:

Indeed, there is abundant evidence that liberals in France, England, and Germany saw no contradiction in being liberal and favoring government intervention of one type or another. The idea that the nineteenth century was a heyday of laissez-faire is an oversimplification and distortion of history

"ליברליזם קלאסי", גורסת רוסנבלט, מעולם לא היה לסה-פר נטול מגבלות. המחשבה שכן, היא גורסת, הינה מיתוס שנולד בחצי השני של המאה ה-20. ליברלים, כמי שמעיד המחקר ההיסטורי, החזיקו במנעד רחב של עמדות כלכליות. רובם אמנם תמכו אפוא בחופש כלכלי, אך הם נחלקו בינם לבין עצמם בנוגע למידת וחוכמת ההתערבות הממשלתית הראויה במשק.

רוב הליברלים סברו ששאלות של פרוטקציוניזם, סובסידיות ורגולציה צריכות להיות מוכרעות בהתאם לנסיבות ולא בהתאם לעקרונות כלכליים מופשטים. בכל הנוגע למדיניות כלכלית אפוא, מה שמאפיין את הליברליזם של המאה ה-19 היא תמיכה עקרונית במסחר חופשי והסרת חסמים לצד פרגמטיזם זהיר ונסיבתי בכל הנוגע להתערבותה של המדינה במשק. בכל הנוגע לפיתוח תשתיות, תמיכה בחינוך וסיוע לנזקקים, אלמנות, נכים ואחרים שאינם יכולים לעמוד ברשות עצמם – ליברלים תמכו בצדקה ציבורית לצד סיוע פרטי. רוב הליברלים בני המאה ה-19 הסכימו עם ג'ון סטיוארט מיל שטען כי "לא חירות היא מטרת הממשל אלא קידום רווחתו ואושרו של הציבור. החירות הינה יקרת ערך עד לאותה הנקודה שבה היא מתחילה לפגוע במטרות הללו". העיקר הוא זה: מעולם לא שררה תמימות-דעים ליברלית בסוגיה ומעטים בלבד היו דוקטרינרים:

In other words, the great majority of nineteenth-century liberals, whether British, French, or German, were not at all that adverse to government intervention. Nor did they advocate absolute property rights. And they certainly did not believe that individuals pursuing their own self-interests would spontaneously create a healthy wealth distribution or social harmony. They denounced selfishness and individualism at every opportunity. The minority of liberals who advocated strict laissez-faire were sternly criticized by others.

לבסוף, חשוב לגעת בהיבט הנוסף הבא שאפיין את הליברליזם כתפיסת עולם במאה ה-19 – אמונתו בקדמה ובשיפור האופי. מאז ומעולם, מציינת רוסנבלט, הליברלים האמינו הן בשיפור אישי והן בשיפור חברתי, כאשר הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הליברליזם האנגלי בחצי השני של המאה ה-19. בתקופה זו הובן הליברליזם האנגלי כצעידה לקראת "שיפור", "רפורמה" או "התקדמות", שבתורן הובנו כהמשך ביטולן של הפריווילגיות האריסטוקרטיות, כולל אלו של הכנסייה האנגליקנית, והרחבה מדודה אך עקבית של מעגל הבוחרים הדמוקרטי. זאת, להבדיל מן השמרנים, שביקשו להגן על סטטוס, פריווילגיות ומעמד. חברי המפלגה הליברלית האנגלית, שהוקמה רק בשנת 1859, היו חלוקים בינם לבין עצמם לגבי סוגיות רבות, אך הם החזיקו בעמדה המשותפת לפיה על המדינה לפעול לשיפור האופי המוסרי של אזרחיה, בדגש על מוסר דתי, רוח אזרחית ופטריוטיות. הרעיון של human perfectibility היה מרכזי לאג'נדה הליברלית בת-הזמן וטיפוח האופי האנושי עמד בניגוד גמור לתכונות כגון אגואיזם ומטריאליזם. מן הסיבה הזו רוב הליברלים דיברו על "אינדיבידואליות" כמטרה וכיעד ולא על אינדיבידואליזם, שהובן כאנוכיות צרופה. מטרתה של החירות, גרסו הליברלים, לא הייתה סיפוקן של תשוקות ותאוות חייתיות אלא מתן אפשרות לשיפור, שכלול וטיפוח עצמי, בדגש על מידות טובות, רוח אזרחית ופטריוטיות. לא בכדי טוענת רוסנבלט כי "לאחר 1848, הליברלים האירופים הפכו לאובססיביים בכל הנוגע לחינוך ומוסריות הציבור". ברוח זו טען הליברל האנגלי ת. א. גרין כי: "לכל אדם ישנה החובה המוסרית להוציא את המיטב מעצמו". הדגש על שיפור האופי הטיל בעיני ליברלים מאוחרים יותר מחויבות על המדינה לספק לציבור הרחב, ובעיקר למעמדות הנמוכים, את התנאים החברתיים המינימליים שיאפשרו להם לחיות חיים הגונים ומוסריים, בדגש על חינוך ציבורי הולם. 

III

הליברליזם המודרני היה אם כן תופעה אירופית שנולדה בצרפת. מאפייניו העיקריים היו תמיכה במונרכיה חוקתית, הבטחת חופש המחשבה, הדת, הביטוי והעיתונות, וההתארגנות. עמדנו גם על יחסו האמביוולנטי של הליברליזם לדמוקרטיה, על תמיכתו בקיומה של דת נאורה, בדגילתו המסויגת בכלכלה חופשית ועל אמונתו בקדמה ושיפור האופי. לצד זאת, המשמעות המסורתית של הליברליזם, אותה תיארנו בקצרה בחלק הראשון, נשמרה גם היא – על הליברל היה להיות נדיב, רגיש לטובת הכלל, פטריוט, ואחד הממלא את חובותיו האזרחיות. מה בין זה לבין הליברליזם בן-זמננו?

רוסנבלט מסיימת את ספרה בביקורת חריפה על הליברליזם של ימינו, שלטענתה זנח לא רק את שיח הנדיבות לאחרים, אתוס השיפור העצמי, טיפוח האופי, האינטלקט והמידות הטובות, אלא גם את החובה האזרחית והפטריוטיות. במקום זאת, הליברליזם של ימינו הפך ללא יותר מעיסוק אובססיבי באינדיבידואל וזכויותיו, באינטרסים והבחירות האישיות של הפרט ובחובתה של המדינה להגן על אלו. בעוד שליברלים בני המאה ה-19, בין אם זה קונסטן או טוקוויל, ביקשו להימנע משימוש במילה אינדיבידואליזם שכן היא נקשרה בעיניהם עם אנוכיות ומטריאליזם, הרי שהיום מועלים האינדיבידואליזם והמטריאליזם על נס. לא ניתן שלא להתפלא על השינוי שחל בתפיסת העולם הליברלית, שינוי שאותו מכנה רוסנבלט כ-"מפנה הזכויות של הליברליזם". מה הייתה הסיבה לשינוי? התשובה של רוסנבלט פשוטה: הסיבה לשינוי מקורה באיום הטוטליטרי.

עלייתה של ברית המועצות והמלחמה הקרה צבעה לפתע באור שלילי את הליברליזם החברתי שמשל במערב. עוד לפני כן, בשליש האחרון של המאה ה-19 התפצל הליברליזם לשני זרמים כלכליים – לאחד הרואה התערבות מדינתית בכלכלה בעין יפה, ולאחר הנותר נאמן לדוקטרינת הלסה-פר. הפיצול, מספרת לנו רוסנבלט, מקורו בגרמניה. בשנת 1872 הוקם בגרמניה האיגוד למדיניות חברתית (Association for Social Politics) שביקש לקדם את התפיסה לפיה למדינה יש תפקיד חשוב למלא בקידום הטוב הציבורי. ספציפית, היו אלו כתביהם של הכלכלנים הגרמנים וילהלם רושר (Roscher), ברונו הילדרברנד (Hildebrand) וקרל קניס (Knies) שהובילו את המתקפה התיאורטית על תפיסת הלסה-פר. לקראת סוף המאה ה-19 החל הלסה-פר להיצבע על ידי הליברלים עצמם כתפיסת עולם מיושנת, כושלת, חסרת רחמים ובעיקר – שמרנית. הליברל האנגלי הנודע ג'ון הובסון אף הרחיק לכת וטען בשנת 1906 כי "ליברליזם הלסה-פר הישן מת". בעיני הליברלים החדשים, על המדינה להעניק לציבור לא רק חירות כי אם גם את התנאים המאפשרים את מימושה. למשל, עליה לפעול בנמרצות במטרה למגר את הבערות, המחסור והמחלות. רבים מאותם ליברלים חדשים, שהחלו מתייחסים אליהם כאל סוציאליסטים, הגיבו להאשמה בביטול או בקבלה. הליברל האנגלי הנודע לאונרד הובאוס טען כי "סוציאליזם אמתי משלים, ולא הורס, את האידיאלים של הליברליזם". אם פעילות חיובית מצד המדינה הינה סוציאליזם, טענו רבים, אז אין הם אלא סוציאליסטים גאים.

שלא במפתיע, הליברליזם החדש זכה למתקפת נגד חריפה, אך בפרספקטיבה היסטורית – כושלת. רוסנבלט מתארת כיצד ליברלים שונים, ביניהם הרברט ספנסר, וויליאם גרהם סאמנר, ומאוחר יותר לודוויג פון מיזס, שספרו ליברליזם ראה רואה בשנת 1927, ופרידיריך האייק, שספרו הדרך לשעבוד ראה אור בשנת 1944, ניסו להתנגד למה שהם זיהו כהונאה אינטלקטואלית. ספנסר גרס למשל כי הליברליזם החדש איננו ליברליזם כלל. כשם שבעבר הליברליזם התנגד לכוחם המוחלט של מונרכים, טען ספנסר, כך עליהם להתנגד כיום לכוחם המוחלט של פרלמנטים. מיזס, מצידו, גרס כי כל פעולה החורגת משמירה על שלום, חוזים וקניין מצד המדינה היא סוציאליזם, ואת הליברלים שביקשו לצעד מעבר לכך כינה בלעג "פסבדו-ליברלים".

הליברליזם החדש היגר לארצות הברית בראשית המאה העשרים. רוסנבלט מצביעה על כך שבשנת 1831 האינציקלופדיה אמריקנה לא הכילה כלל את הערך "ליברליזם". יתרה מכך, עד סוף המאה ה-19 המושג "ליברליזם" כמעט ולא היה בשימוש בארצות הברית. כאשר הוזכר, ולא היה זה לעיתים דחופות מידי, ציין הערך בדרך כלל מערך רעיונות צרפתי. כל זה השתנה כאמור בראשית המאה העשרים, הודות לאישים כמו וודרו וילסון, הנשיא האמריקאי והרברט קרולי, מייסד כתב העת The New Republic (1914), שהיה בין האינטלקטואלים האמריקאים הפרוגרסיביים המשפיעים ביותר בתקופתו. הליברליזם החדש ביצר את מעמדו באמריקה גם אודות לג'ון דיואי, אך היה זה במיוחד פרנקלין רוזוולט שביצר את הליברליזם החדש בארצות הברית.

ואולם לאור מה שהתחולל בגרמניה ובברית המועצות, במהלך החצי השני של המאה העשרים יותר ויותר אנשים החלו נחרדים משימוש בכוחה של המדינה למטרות של תכנון חברתי. תיאולוגים משפיעים כגון ריינהולד ניבור החלו מבקרים את הליברליזם בגין התקפותיו על הדת, התקפות שחתרו תחת היסודות המוסריים של הציביליזציה. הם גם ביקרו את הליברליזם על היותו תפיסת עולם חלושה, נטולת ריאליזם ונאיבית בנוגע להבנתה את טבע האדם. הוגים אחרים כגון ווטיקרצ'יימברס ואריק ווגילין גרסו כי הטוטליטריזם המרקסיסטי הוא אינו אלא ליברליזם שנמתח למסקנתו הלוגית. הפילוסוף ליאו שטראוס האשים את הליברליזם על התדרדרותו לניהיליזם. בכל החזיתות, במילים אחרות, הותקף הליברליזם על היותו אחד מהגורמים לעליית הטוטליטריות או כהגנה רעועה מפניה.

המתקפות הללו על הליברליזם הכניסו את הליברלים למגננה. המענה הליברלי להאשמות היה פשוט אך אחד בעל השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע לטיבו של הליברליזם עצמו. הליברליזם, כך החלו טוענים ליברלים מובילים באמצע המאה העשרים, החל מארתור שלזינגר וכלה בישעיה ברלין, הוא "האחר" האידיאולוגי של הטוטליטריות ועיקרו: הגנה על זכויות וחירויות הפרט. כל יתר מאפייניו של הליברליזם נדחקו לקרן זווית שכן לא ניתן היה למוכרם באווירה של המלחמה הקרה. בצורה פרדוקסלית, הליברליזם ניכס לעצמו במהלך המלחמה הקרה את הביקורת שהוטחה בו על ידי יריביו לאורך השנים – את הטענה לפיה הוא אינו אלא תפיסת עולם של אנוכיות צרופה שעיקרה מתן דרור לאדם לספק את תאוותיו, יהיו אשר יהיו.

IV

העדפתי להרחיב בתיאור עיקרי הממצאים של רוסנבלט ולהימנע, להוציא את הדברים הבאים, מלחוות את דעתי אודותיהם. לא רק מפני שאני סבור שמסקנותיה של רוסנבלט תקפות וכי התוצר שלה משכנע, אלא גם מפני שזהו חסרון מובנה של כתיבת "היסטוריה גדולה" שתמיד ניתן למצוא בה עיוורון מסוים לדקויות ומורכבויות, שהמחברים לא שמו לב אליהן או שפשוט לא יכלו לתת להם ביטוי. והדברים אינם שונים בכל הנוגע לספר הנוכחי. למרות מלאכתה המרשימה של רוסנבלט, היא לא הצליחה לתפוס, או שמא נכון יותר לומר – לא יכלה לתפוס, את כל הניואנסים של הוגה זה או אחר במסורת הליברלית.

עם זאת, פטור ללא כלום אי-אפשר. ואכן, נותר רק לתמוהה על העדר כל התייחסות מצידה של רוסנבלט לרדיקליזציה של הליברליזם במערב משנות השישים ועד לימינו. החלק האחרון של ספרה עוסק במחלוקת שבין ליברליזם מסוגו של האייק לליברלים חברתיים שנותרו נאמנים למסורת של רוזוולט, אך אין היא כותבת דבר על אותם ליברלים שאימצו את תפיסת העולם של פוליטיקת זהויות, רב-תרבותיות, סביבתנות, ושיח פוסט-קולוניאלי. שלא כמו ליברלים מסוגו של מרק לילה, מחבר הספר The Once and Future Liberal: After Identity Politics, רוסנבלט פשוט מתעלמת מתהליך מתמשך, בן קרוב ל-50 שנה, שבמהלכו קורס הליברליזם החברתי לכדי תפיסת עולם רדיקלית. וזוהי סוגיה שפשוט לא ניתן ולא נכון להתעלם ממנה מפאת הרלוונטיות שלה להיסטוריה של הליברליזם עצמו. נשאל זאת כך: האם השמאל החדש הינו ליברלי? האם מדובר בליברליזם שהגיע למסקנתו הלוגית? או שמא מדובר בנטישת הליברליזם על ידי ליברלים במערב אירופה וארצות הברית? היעדר ההתייחסות של רוסנבלט לסוגיה מותיר את הקורא עם תחושת החמצה שניתן היה וצריך היה להימנע ממנה.

השאלה הזו, שבה רוסנבלט נמנעת מלעסוק, רלוונטית גם לזירה הישראלית. האם הפרוגרסיביזם הרווח בשמאל החדש אצלנו, בין אם באוניברסיטאות ובין אם במפלגת מרצ, הוא ליברלי? או שאולי המחנה הליברלי הצומח בישראל מגדיר את עצמו כנגד אותן תופעות ובצורה לעומתית כלפיהן? אולם בטרם נענה על השאלה הזו, הבה נקרא את ספרה של רוסנבלט ונבין טוב יותר את רב-גוניותה של ההיסטוריה של הליברליזם.


שגיא ברמק

עמית מחקר בקרן תקווה, מנהל לשעבר ומייסד שותף באתר. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.