בחירת העורך

READING

הבעיה האמיתית ב"תמונת המצב" של מרכז אדוה...

הבעיה האמיתית ב"תמונת המצב" של מרכז אדוה

,
הדו"ח שפרסם לאחרונה מרכז אדוה בשם "תמונת מצב חברתית 2017", מהווה ביקורת נוקבת על מדיניותה הכלכלית של ממשלת ישראל. על אף טענתו החשובה כי הצמיחה הכלכלית בישראל הופכת להיות נחלתם של העשירונים העליונים בלבד, נראה כי הוא לוקה באשר לפירוט הקשרים הסיבתיים ונמנע מלהציע צעדי מדיניות חדשים.

לא מזמן פרסם מכון אדוה דו"ח בשם "תמונת מצב חברתית 2017", המהווה ביקורת נוקבת על מדיניותה הכלכלית של ממשלת ישראל. בדו"ח נטען כי למרות שהכלכלה הישראלית צומחת, מדיניותה הכלכלית של הממשלה הופכת צמיחה זו לנחלתם של העשירונים העליונים בלבד, בעוד שהעשירונים התחתונים מסתפקים בשיריים.

רבות נכתב (לדוגמא, כאן) על השגיאות המתודולוגיות שבדו"ח ועל הסקת המסקנות הבעייתית שבו, אך אני רוצה להתמקד בשאלה אחרת: האם בכלל שימוש בכלים מעין אלו יוכל לקדם את השיח הכלכלי בארץ?

מעיון בדו"ח ניכר דבר אחד: חוקרי מרכז אדוה אכן אספו לא מעט נתונים. הדו"ח מלא בטבלאות, בגרפים, בתרשימים ובאמצעים רבים ומגוונים במטרה להביע את אותם הנתונים. כל מי שמנוסה, ולו במעט, בעיסוק עם מאגרי המידע של הלמ"ס יוכל להבין את ההשקעה הכרוכה באיסוף נתונים מאסיבי שכזה.

עם זאת, ניכר שהיבט בסיסי חסר בדו"ח הזה: פירוט הקשרים הסיבתיים. הנתונים בפני עצמם אינם יכולים ללמד אותנו דבר בנוגע לצעדי מדיניות ראויים; רק ניתוח של תוצאות צעדי מדיניות, או לחלופין – הצעת צעדי מדיניות חדשים על סמך תיאוריה כלכלית ועל בסיס נתונים שונים, הם שיוכלו לקדם אותנו להסקת מסקנות בשאלת המדיניות הראויה. בדו"ח של מרכז אדוה, ניתוח הסיבות המובילות לנתונים המוצגים, כמו גם הצעת צעדי המדיניות, לוקים בחסר, וזה בלשון המעטה.

כך, למשל, ניתן לראות שמתוך 47 העמודים של הדו"ח, רק שני עמודים מוקדשים לפרק "הממשלה והאי-שוויון". טענת עורכי הדו"ח בפרק זה מתמצה בקביעה לפיה המדינה מצמצמת תמידית את ההוצאה האזרחית, אך לא מציגה בנושא זה ניתוח מגמות; כלומר, שינויים בהוצאה האזרחית מתוך התמ"ג לאורך השנים. בנוסף, עורכי המחקר לא טרחו לפרט את דרכי המימוש של הצעתם – האם להגדיל את ההוצאה האזרחית באמצעות העלאה של המיסוי? באמצעות שינוי יחס החוב-תוצר? ובכלל, מה יהיו ההשפעות מהסדר השני של העלאה מעין זו? האם העלאה של המס תוביל בהכרח לעלייה בתקבולים? האם שינוי יחס החוב-תוצר לא יזיק למשק? בלי התייחסות לשאלות מהותיות אלו, תוכן ההצעה חסר כל ערך.

כמו כן, בחלקו של הדו"ח המוקדש לקיצוץ בקצבאות, נראה שכל מה שדורש הסבר סיבתי לוקה ברדידות. לצורך הדגמה, עורכי הדו"ח מציגים שינוי באחוז ההכנסה מקצבאות מתוך סך ההכנסה כראיה לקיצוץ בקצבאות, בעוד ששינוי זה עשוי לנבוע גם מעלייה בשאר ההכנסות. כדי להציג תמונה נאמנה של קיצוץ, יכלו החוקרים להסתמך על שינויי החקיקה בכל הנוגע לקצבאות, או לחלופין להשוות את השינוי באחוזי ההכנסה מקצבאות לאחוזי העלייה בהכנסה הכללית. הם לא עשו זאת.

לסיכום, הדיון הציבורי בנושא דו"ח מכון אדוה מפספס את הנקודה העיקרית: אמנם ההטיות המתודולוגיות בו הן רבות, אך גם אם הוא היה מושלם מבחינה זו – הוא חסר ערך, כל עוד אינו מתייחס בכובד הראש הראוי להצעות מדיניות חדשות, וסובל מרדידות קיצונית בכל הנוגע להסבר הקשרים הסיבתיים. כפי שמסביר בסטייה בציטוטו האלמותי, כלכלן טוב הוא כזה שלא מסתפק במה שנראה, אלא חוקר גם את מה שצריך להיצפות מראש. האם מקרה הוא שבצוות מכון אדוה אין ולו כלכלן אחד, וממילא אף כלכלן טוב?


אריאל ליכטרמן

תלמיד ישיבת ההסדר הר עציון, פעיל ליברל וסגן יושב ראש ליברלים בזהות.