בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הבעיה היא לא ב'אקטיביזם שיפוטי', אלא ב'יהודית ודמו...

הבעיה היא לא ב'אקטיביזם שיפוטי', אלא ב'יהודית ודמוקרטית'

,
פסקת ההתגברות אמנם עלולה להחזיר את יכולת המשילות הנחוצה כל כך לממשלה ולכנסת, אך היא לא תפתור את הבעיה העמוקה שיסודה בניסוח של חוקי היסוד. החדרת המושגים "יהודית ודמוקרטית" לחוקי היסוד היא המפתח לאקטיביזם השיפוטי שהעניק לשופטים את הסמכות לדון בכל נושא, על פי דעתם הפרטית, מבלי לקחת אחריות על תוצאות דיניהם.

לאחרונה אנחנו שומעים הרבה על פסקת ההתגברות, שאמורה לפתור את הבעייתיות, כביכול, של בית משפט אקטיביסט, שמתערב יותר מדי בחוקי הממשלה ופוגע ביכולת שלה למשול. נדמה שנוצרה לא פחות ממלחמה, בין הרשות המבצעת והמחוקקת, לבין הרשות השופטת. כל זרוע מבקשת לצבור את מירב הכוח והסמכות לרשותה, על חשבון האחרת. אין ספק שבית המשפט העליון בישראל לקח לעצמו סמכות יתרה ונמצא היום בעמדת השפעה נרחבת, שעולה אף על היכולת של הממשלה למשול; וזאת מבלי שיהיה נתון לבחירתם של האזרחים, דבר שנוגד את המהות הדמוקרטית של אזרח ריבון לגורלו.

עם זאת, האם הפתרון נעוץ בהעצמת כוחה של הממשלה, על חשבון בית המשפט העליון? האם הפתרון חייב להיות נעוץ בבחינת משחק סכום אפס? הלא המהות של הפרדת הרשויות היא יצירת איזונים ובלמים. הכנסת מחוקקת ואילו בית המשפט, בתור גוף חיצוני מאזן ובולם, בסמכותו לאשר או לא לאשר. זהו מצב תקין בסך הכול, ואילו העמדה לפיה בית המשפט מתערב יותר מדי, או "אקטיביסטי" מדי – אין לה שום רלוונטיות לשאלה אם התפקוד שלו תקין.

א

לקראת הדיון על פסקת ההתגברות, כל מיני מספרים ומשוואות נזרקו לחלל האוויר, להוכיח כביכול שבית המשפט בישראל מתערב בענייני הפרלמנט יותר מאשר עמיתיו שבחו"ל. אבל באותה מידה אפשר להציב טיעון נגדי: שהכנסת מחוקקת יותר מאשר מדינות אחרות, וייתכן אף שהחוקים שלה גרועים יותר מחוקים של אותן מדינות אחרות. כלומר הדיון הכמותי מפספס עניין חשוב, והוא איכותם של החוקים לעומת האיכות של פסיקות הבג"ץ.

ב

מצד שני, אלה שטוענים שהאקטיביזם של הבג"ץ הוא המגן האולטימטיבי של הדמוקרטיה, גם לו אין שחר או רלוונטיות אמיתית. הרי גם לפני המהפכה החוקתית של אהרן ברק בית המשפט ידע להתערב, לעיתים אף באומץ, נגד החלטות ממשלה שערורייתיות. ב-1950, כשבן גוריון הורה לפטר את ד"ר ישראל אלדד ממשרתו כמורה לתנ"ך, האחרון עתר לבג"ץ וזה, בראשותו של השופט שניאור זלמן-חשין, הגן על חופש תעסוקתו של אלדד בניגוד לצו הוראתו של ראש הממשלה דאז.

לעומת זאת, בימים של ההתנתקות – לאחר המהפכה החוקתית של ברק – המשטרה עצרה 736 אזרחים שהפגינו נגד ההתנתקות, כמחציתם קטינים, וכמה מהם אף שהו במעצר עד תום ההליכים, במה שהגיע לשבועות ארוכים. בית המשפט התנה את שחרורם בכך שיסכימו שלא להמשיך להפגין. כלומר זכות דמוקרטית בסיסית נרמסה ביד גסה על ידי בית המשפט העליון. אפילו ח"כ יחימוביץ', מי שתמכה בהתנתקות, הביעה ביקורת על עניין זה: "אין ספק שאותן בנות נורא מרגיזות את השופטים… אבל כל הדברים האלה בוודאי אינם מהווים סיבה מספקת כדי להחזיק במעצר קטינות במשך תקופה כה ממושכת".

ג

אז אם הבעיה היא לא באקטיביזם שיפוטי, אלא באיכות של החלטות השופטים, היכן עובר גבול השיפוט? או במילים אחרות, היכן טמונה הבעיה?

ובכן, למה שלא נקשיב לדברים של אהרן ברק בעצמו? במאמר לעיתון "הארץ", אמר ברק כך: "עם חקיקתם של 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' ו'חוק יסוד: חופש העיסוק' הוכנסו למשפט הישראלי המושגים בדבר 'ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'". ועוד: "חוק הפוגע בזכות חוקתית הוא חוקתי רק אם החוק הפוגע יהלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". במילים פשוטות – על פי חוקי היסוד, מותר לעבור על חוק יסוד רק אם הדבר מתאים לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ומי מפרש אם הדבר מתאים לערכי המדינה כיהודית ודמוקרטית? כמובן, השופטים.

ד

אם כן רבותיי, לא האקטיביזם השיפוטי הוא הבעיה, אלא הסמכות שבית המשפט נטל על עצמו כדי לפרש את המושגים: מדינה יהודית ודמוקרטית.

רוב האנשים אולי לא יבחינו מה הבעיה בכך, הרי רוב הציבור בעד "מדינה יהודית ודמוקרטית", כפי שהמונח עוּגַן במגילת העצמאות. הבעיה היא שאלה מושגים כבדי משקל. הפרשנות שלהם טומנת בתוכה הגות פילוסופית, תרבותית וערכית של אלפי שנים. המפגש הזה בין יהדות לבין המערב, הפילוסופיה היוונית ומפגשה עם היהדות, הנצרות, עידן הנאורות, וכדומה – כל אלה נכנסים לתוך המעטפת של "מדינה יהודית ודמוקרטית". פענוח המושגים האלה וזיקוקם במדינת ישראל המודרנית, כך שיתאימו ברוחם לאזרחי ישראל, עלולים לקחת מאות שנים. מה שבטוח הוא שהחברה הישראלית היא זו שצריכה לנהל את הדיון הזה. אבל בפועל בית המשפט העליון ביצע מחטף – ואת הבירור הרעיוני, הפילוסופי והערכי הכל כך חשוב הזה, הוא גנב לרשות עצמו. ממש כך.

על כן הפתרון, לעניות דעת כותב שורות אלה, הוא לא בצמצום כוחו של בית המשפט העליון, או בפגיעה באקטיביזם שלו. הפתרון צריך לבוא בתיקון חוקי היסוד – להסיר מהם את הסעיפים שמאפשרים לבית המשפט העליון לפרש חוקים על פי "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" – דבר שמעניק פרשנות יתרה, ובלתי הכרחית, לשופטים, שכל אחד ואחת מהם עלולים לפרש מושגים אלה על פי ערכיהם ודעותיהם שלהם.

אם נישָאר עם חוקי היסוד – 'כבוד האדם וחירותו' ו'חופש העיסוק' – במשמעותם הפשוטה, תפקיד בית המשפט למעשה יוּמר להגנה על זכויות הפרט של אזרחי מדינת ישראל ותושביה, ותו לא. כך בית המשפט יוכל להגן על אזרחי ישראל מפני שרירות הממסד מחד, ומאידך יחזיר לחברה הישראלית את האפשרות לדון ולעסוק בפרשנות של ערכי מדינת ישראל באופן וולונטרי, תרבותי וחופשי, כמו שראוי לאזרחים חופשיים וריבוניים לגורלם.


נתן גלילי

עורך ומוזיקאי במקצועי. בעל תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית. דוגל בתבונה, חירות, יהדות ורומנטיקה.