בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הבעלות על הסכסוך: ההתערבות הבינלאומית בקונפליקט הי...

הבעלות על הסכסוך: ההתערבות הבינלאומית בקונפליקט הישראלי-פלסטיני

,
במה זכתה מדינת ישראל שמדינות כה רבות חשות שליחות נעלה ורצון בלתי מתפשר לפתרון הסכסוך בינה לבין הפלסטינים? במה הפלסטינים ואזרחי ישראל "זכו" שמדינות חיצוניות מנהלות בשבילן את הסכסוך ושופכות הרים של כסף ומשאבים לתוכו?

הסכסוך הישראלי – פלסטיני הוא ללא ספק הסכסוך המדובר ביותר בעולם. הוא מאגד בתוכו חלק מהנושאים הכי חמים בעולם ב- 100 השנים האחרונות – יהודים, איסלאם, נפט, טרור וכמובן, העיר שהרים סביב לה. אלמלא הסכסוך ייתכן ומרבית העולם לא היה מכיר ומתעניין בכלל במזרח התיכון. הרי למעט פלאפל, שפע של בורות נפט וריכוז גבוה של דוברי השפה הערבית, במה עוד יכול השבדי או האוסטרלי המצוי להתעניין במזרח התיכון מלבד הסכסוך?

מהרגע שהאו"ם הודיע על התוצאה הסופית של ההצבעה בכ"ט בנובמבר, 1947, אשר מכירה רשמית במדינה היהודית, הסכסוך במזרח התיכון הפך לתלת צדדי בין הישוב היהודי (ומ-1948 מדינת ישראל), הפלסטינים והמדינות הערביות המשמשות כאפוטרופוסיות לפלסטינים. כעת, לאחר כ-70 שנה ומספר מלחמות, מדינות ערב אט אט הפנימו שישראל כאן כדי להישאר ואיננה תופעה מזדמנת.

מצרים חצתה את הרוביקון בחתימת הסכם השלום עם ישראל ב- 1979. הבאה בתור לחצות היתה הממלכה ההאשמית בירדן, שעוד ב- 1970 חתמה בחשאיות עם ישראל על ברית אסטרטגית. הקו הפרגמטי הירדני נמשך כשב- 1988 הודיעה הממלכה ההאשמית הירדנית על "ניתוק הזיקה" בינה לבין שטחי יהודה ושומרון הנמצאים תחת שלטון ישראלי, וכידוע 6 שנים לאחר מכן, נחתם הסכם שלום בין ישראל לירדן. מצרים וירדן, אשר שימשו עד לא מזמן כהורים המסורים לאינטרס הפלסטיני, פרשו מהמשחק ובחרו לצפות מהצד תוך זריקת הערות לשני המשתתפים מפעם לפעם.

עם חתימת הסכם השלום השני בתוך פחות מ- 20 שנה, המציאות הגיאופוליטית במזרח התיכון השתנתה במהירות. הפלסטינים מצאו עצמם מיותמים מאבותיהם מצרים וירדן המהווים בשר מבשרם, ונואשו לחפש אפוטרופוס חדש. בתוך מספר שנים, המימון הערבי לפלסטינים נחתך כמעט בחצי, הדאגה לרווחת הפליטים הפלסטינים שככה ובקרב המדינות הערביות המובילות להבת העניין בפלסטינים דעכה במהירות.

ב- 25 השנים האחרונות, הסכסוך חדל מלהיות בעיה של המזרח התיכון בלבד, ומשום מה הפך להיות מטרד לכל, העומד בראש סדר היום העולמי. בקלות אפשר היה לחשוב אחרת. הסכסוך יכול היה להישאר בלתי פתיר וכך היינו ממשיכים לחיות תחת ההגדרה של 'ניהול הסכסוך'. לא מדובר כאן בתקדים היסטורי ובחוסר רצון לפיתרון סכסוך אתני, אלא להיפך; העולם מורכב ממאות אם לא אלפי סכסוכים אתניים בלתי ניתנים לפתירה, אשר דועכים לכדי סיפורים נוספים שלא מעניינים אף אחד מלבד הצדדים להם.

הרי הסכסוך הישראלי – פלסטיני מזמן יכול היה פשוט להיפתר, אם מדינות חיצוניות היו מפסיקות לממן את להבת השנאה הדולקת אשר מציתה מחדש לחימה פעם אחר פעם. כל מדינה שלומדת את הזירה המדינית במזרח התיכון בטוחה שהיא המציאה את הגלגל. כל מנהיג בתורו מתיימר לפתור את הסכסוך, ונכשל. מסיבה נוספת, אף היא לא ברורה, הסכסוך במזרח התיכון הפך כמעין מיקרו קוסמוס לכלל הסכסוכים בעולם.

הווה אומר – הישות המדינית ש"זוכה" לתווך בין הצדדים ולנהל את שיחות השלום בין השניים, היא גם זו שמכתיבה את הערכים האוניברסליים בכל הקשור לכל סכסוך שמתרחש בעולם. זה עשוי להסביר את הרצון המתגבר והבלתי מתפשר של האיחוד האירופי להיות זה שמתווך ומוצא פיתרון.

המאבק הנסתר הפנים מערבי בין ארה"ב למדינות אירופה על הובלת התרבות הדמוקרטית החל עוד במלחמת העולם הראשונה. בעוד האירופאים רבו, ארה"ב, שראתה עצמה כמבוגרת האחראית, המתינה על הקווים כמעט עד לסוף המלחמה והצטרפה כשראתה לנכון לשים סוף להתקוטטות המדינות. לאחר שאכן הצליח לשים סוף למלחמה, הנשיא האמריקאי וודרו ווילסון גישר בין האירופאים והעניק לעולם את 14 הנקודות הקרויות על שמו, יחד עם ייסוד הגוף הראשון מסוגו לבוררות סכסוכים בינלאומיים – חבר הלאומים.

השליטה האמריקאית הנסתרת תימשך לתוך מלחמת העולם השנייה, כששוב, האמריקאים מחכים על הקווים להתפתחויות המלחמה. התקיפה היפנית בפרל הארבור אילצה אותם לבחור צד ולהיכנס ללחימה, דבר שהכריע את המלחמה לטובת כל מי שהיה בצד של האמריקאים, קרי, בעלות הברית. עם הפלת פצצות האטום על יפן, הכנעת גרמניה וכינון תכנית מרשל, השליטה האמריקאית כבר לא היתה נסתרת, אלא גלויה לכל. היריבות בין ארה"ב לאירופה איננה עוד. האמריקאים הם השולטים הבלתי מעורערים על התרבות המערבית, מכתיבי הערכים האוניברסליים ועל פיהם יישק דבר כשזה מגיע לכל סכסוך בעולם.

האמריקאים פלשו לקוריאה בניסיון להרגיע את הרוחות בשנות ה-50 המוקדמות, בשנות ה-60 הם התערבו בוייטנאם והאמריקאים גם חתומים על הכישלון בפלישה הסובייטית לאפגניסטן בשלהי שנות ה-70. כמו כן, האמריקאים היו אלה שתיווכו בין הנשיא המצרי אנואר סאדאת לראש ממשלת ישראל מנחם בגין כשהשניים חתמו על הסכם השלום ב-1979.

עם נטישתן של ירדן ומצרים את המערכה לטובת השלום, נכנסה למשוואה במקומן ארה"ב כמתווכת הבלעדית בסכסוך המזרח תיכוני המוכר. האירופאים כאמור, שימשו לרוב ככינור שני לארה"ב וזכו מספר פעמים לארח פסגות הידברות למיניהן אך מעולם לא זכו להוביל את המשא ומתן. האיחוד האירופי רואה עצמו כישות מדינית משפיעה בעולם ולא פחות חשובה מארה"ב, אם לא יותר. האיחוד הצליח להתברג כגורם משפיע ביותר, בין אם זה במקומו החשוב בקוורטט או בהשפעתו הרמה בדיוני האו"ם ובבתי המשפט הבינלאומיים. בשנים האחרונות נוכחנו לראות כיצד האיחוד קורא תיגר על הממשל האמריקאי לא מעט פעמים, בייחוד תחת הנשיא הנוכחי.

האיחוד האירופי רואה עצמו כמדינה דמוקרטית אחת גדולה בעלת 500 מיליון תושבים עם כלכלה עצמאית, חוקה, פרלמנט והכי חשוב – חזון. לאחר שתי מלחמות עולם שהחלו באירופה וזרעו הרס ביבשת הנאורה, האיחוד הוקם במטרה לשים סוף למלחמות הפנימיות לאחר אלפי שנים. למעט מלחמות הבלקן וסכסוכים זוטרים פה ושם, קשה להתווכח עם 70 שנה של שקט אירופאי. הרי אחרי הכל, מדובר בתקדים היסטורי שבו מדינות רבות ביבשת משתפות פעולה וחיות בהרמוניה כבר עשרות שנים.

בעיניי האירופאים, השיטה עובדת. הם הצליחו לפצח את הקוד לשלום אותנטי בין מדינות. הדמוקרטיות חיות בשקט אחת ליד השנייה, הכלכלה משגשגת והאזרחים מרוצים. אפשר לחיות יחד גם עם חילוקי דעות. עובדה. אז למה לא לחלוק מעט מתבונתם ולהנחיל את המורשת הליברלית מעבר לגבולות היבשת? בדומה לאירופאי אחר לפניהם – ארכימדס שמו, האירופאים רק משתוקקים לצאת לרחוב ולהראות לכולם את ההמצאה החדשה בצעקות "אאוריקה". הם נחושים להראות לעולם את ההצלחה וכמובן לזקוף לעצמם את הקרדיט.

עוד יטענו האירופאים שתם זמנם של האמריקאים להוביל את תיווך הסכסוך בפרט ואת העולם החופשי ככלל. הרי במשך עשורים האמריקאים הובילו את ההידברויות בין ישראל לפלסטינים וכולן כידוע הסתיימו בלא כלום, אז מדוע אי אפשר לרענן את המתווך? אם הסוס לא מצליח לנצח, יש להחליפו לאלתר. מבחינת האירופאים, תורם ההיסטורי הגיע על מנת לשים סוף לסכסוך המורכב בעולם.

בנוסף, אפשר בקלות להבין את הרצון האירופי להוביל את המשא ומתן. כאמור, הזכות לתווך בין צדדי הסכסוך במזרח התיכון משקפת כביכול את יחסי הכוחות בין המדינות. מי שמוביל ומתווך את המשא ומתן הוא גם המנהיג העולמי החשוב ביותר ולמעשה מוביל את העולם החופשי. מכיוון שזוהי המנטרה, כל מדינה רוצה להיות זו שמובילה את הלכי הרוח העולמיים וזו שמכתיבה את התרבות. כל מדינה רוצה להיות זו שמתקשרים אליה לייעוץ או לסיוע. במילים אחרות, כל מדינה רוצה את הסטאטוס היוקרתי של ארה"ב.

זמנים קשים עוברים על האיחוד האירופי. משבר ההגירה הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה שפקד אותו טרם נפתר ומדינות איחוד רבות מתקשות להכיל את מליוני הפליטים. לא מעט מדינות באיחוד מתמודדות עם קשיים כלכליים ואבטלה גואה בקרב צעירים. פיגועי הטרור שמבליחים לעיתים מערערים את היציבות ואת הביטחון היום יומי של האזרחים האירופאים, והגרוע מכל – הברקזיט עודנו מחכה ליישום.

כפי שנראה מבחוץ, ידיו של האיחוד מלאות בבעיות משל עצמו. אולם, בדיוק בשל סיבה זו, האיחוד ירצה לקחת את הפיקוד העולמי – כדי להדגיש שכמה רוחות חזקות לא יטביעו את הספינה ולשדר לכולם "עסקים כרגיל". לאיחוד יש אינטרס להראות לכולם שבדומה למדינות חזקות נוספות, גם הוא עובר משברים קשים וישרוד כדי לספר עליהם.

עם זאת, בישראל, הציבור ציני לחלוטין כשזה מגיע לתיווך אירופאי. כלומר, עד כה התיווך האמריקאי לא היה אפקטיבי, בלשון המעטה. אך עבור הישראלים, זו גלולה שאפשר לבלוע. ארה"ב הרי מציבה עצמה כבת הברית החשובה ביותר של ישראל. לעומת זאת, הישראלים יודעים לחזות מראש מה תהיה התוצאה באם האירופאים יקחו את מושכות המשא ומתן. הרי מדינת ישראל רגילה לחטוף גינויים מצד האירופאים בכל פורום בינלאומי, כך ששום דבר לא באמת מרגש אותם. השגרה בישראל הפכה להיות כזו שדואגת בבוקר לארח בחום את נציגי הממשל האירופי ולקראת ערב נאלצת כבר להתעמת איתם על מדיניות הממשלה. רוב האזרחים סקפטיים בנגע לפתרונות ופשוט למדו להתמודד עם שגרת הסכסוך.

והפלסטינים? אף אחד לא באמת דואג לפלסטינים. למעשה, הפלסטינים מעולם לא היו בעמדה של קביעת מדיניות לעצמם ומעולם לא זכו להחליט מה ומי טוב להם. הם תמיד נתונים היו לחסדיהם של מנהיגים שלא מייצגים אותם או משועבדים למדינות וגורמים בינלאומיים שמחליטים עבורם. באשמתם או לא באשמתם, זה המצב. הם נמצאים במצב שנקרא "מנטליות הקורבן" שמתאפיין לרוב באפריקה. מדובר בתכונה לפיה הקורבן מרגיש חסר אונים נגד כוחות חיצוניים ובהתאם לזאת, הקורבנות מתמקדים בהישרדות מיידית ותמיד מצפים שאחרים יבואו להציל אותם. נשמע מוכר להחריד, לא?

עכשיו נותר רק לשאול את עצמנו – האם לאחר שעברנו למעלה ממאה שנות סכסוך אשר בהן היתה מעט מאוד התקדמות, האם קיימת בגרות ישראלית ופלסטינית לפתור את הסכסוך אך ורק ביניהן, ללא מתווכי חוץ?


אלי הרשקוביץ

ירושלמי גאה, בעל תואר ראשון בתקשורת ועיתונאות מאוניברסיטת אריאל ובוגר תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת בר אילן. ליברל ימני, פריק היסטוריה, מאמין בשוק חופשי, כותב בעיקר על פוליטיקה מקומית ובינלאומית.