בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

פרו-הסתדרות מול פרו-הציבור: הברית הטמאה בין כחלון ...

פרו-הסתדרות מול פרו-הציבור: הברית הטמאה בין כחלון לניסנקורן

,
מסתמן, כי נוצרת ברית פוליטית בין שר האוצר משה כחלון לבין יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. מאמר זה סוקר את המדיניות הכלכלית של כחלון, באיזה אופן היא מתכתבת עם רוח ההסתדרות, וכיצד ברית מסוג זה הנה ניגוד אינטרסים מובהק, המגיע על חשבון הציבור.

בשבוע שעבר הציפו את הרשת ידיעות לפיהן שר האוצר, משה כחלון ויו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן מתכננים לרוץ יחדיו לכנסת בבחירות הקרובות. נכון לזמן כתיבת המאמר, הידיעות טרם אומתו. עם זאת, אפילו אם השניים התחבטו ברעיון כזה, טענתי המרכזית היא שאין זו עוד ברית פוליטית, אלא שחיתות של ממש, וזאת בשל התפקידים שממלאים שני האישים – וניגוד האינטרסים המובהק ביניהם

כחלון: האידיאולוגיה, ההבטחות והאכזבה

קמפיין הבחירות של כחלון התבסס על טהרת השוק החופשי והורדת יוקר המחיה. מי שהיה אמון על הרפורמה בשוק הסלולר שהוזילה משמעותית את המחירים, הבטיח להביא לציבור בשורה גם בשווקי הדיור, הבנקים והפיננסים, להלך אימים על המונופולים ולפתוח את הכלכלה לתחרות – למען רווחת הציבור. כחלון הצליח לבנות לעצמו תדמית של אחד שלא מפחד להילחם בגדולים ובחזקים ביותר במשק, אחד שבא מהעם ורוצה לסייע לעם, אחד שלא התלכלך בבוץ של הפוליטיקה. "או שאתה משרת את הטייקונים או שאתה משרת את הציבור", אמר במהלך הקמפיין.

לצערנו, הבטחות לחוד ומציאות לחוד. כחלון נכשל בניסיון להוריד את מחירי הדיור, וזאת חרף הבטחותיו החוזרות ונשנות שלא יתמודד שוב לכנסת אם המחירים לא ירדו. הגימיק הקודם – מחיר למשתכן והגימיק הממשמש ובא – 90% ביטוח על המשכנתא אינם אלא ניסיונות נואשים (וחסרי היגיון כלכלי) להסיט את דעת הקהל מהעובדה הפשוטה: מחירי הדיור לא יורדים. סקטור הגז מהווה דוגמה נוספת להבטחות הריקות מתוכן של שר האוצר. בטרם הבחירות הוא הבטיח לפרק את המונופול. משנבחר, הסביר שאינו יכול לעסוק בנושא עקב ניגוד עניינים בינו ובין טייקון הגז, קובי מימון, בגלל הקרבה ביניהם. אבל מעבר לדוגמאות אלה, לדעתי, הסקטור שבו עשה כחלון את הנזק החמור ביותר הוא הסקטור הציבורי, ובפרט בכך שתמך תמיכה מלאה בהסתדרות ובוועדי העובדים.

כחלון וההסתדרות: האינטרסים המנוגדים

מאז החל כחלון את הקדנציה, הוא וניסנקורן נפגשו פעמים רבות, כאשר הצדדים מייצגים, כביכול, אינטרסים שונים. לפני ה"רפורמה" בחברת החשמל, למשל, התנהל משא ומתן בין משרד האוצר וההסתדרות על פרטי העסקה. ניתן לטעון שאין כאן כל בעיה אתית או אחרת, שכן ההסתדרות ועובדי המגזר הציבורי הם תחת אחריותו של שר האוצר; אלא שהאינטרסים הצרים של יו"ר ההסתדרות הם בהכרח מנוגדים לאלה של שר האוצר, תחת ההנחה שהאינטרס של האחרון הוא לייצג את המדינה ואת כלל הציבור.

המטרה של ניסנקורן היא לשפר את מצבם הכלכלי של עובדי ההסתדרות ככל האפשר. הסכמי שכר קיבוציים, סכסוכי עבודה, איומים בשביתה ושביתה הם אך חלק מהאמצעים שבהם נוקטת ההסתדרות בשביל לספק לעובדיה שכר ותנאים גבוהים ככל הניתן. קשה להתווכח עם ההצלחות מרחיקות הלכת של ההסתדרות: השכר במגזר הציבורי (שרוב עובדיו מאוגדים תחת ההסתדרות) כפול מהשכר הממוצע במשק. החברות הממשלתיות, הכוללות  בין היתר את חברת החשמל, הדואר, רכבת ישראל והנמלים הן שיאניות השכר במגזר הציבורי עם שכר ממוצע של 23,000 ₪ בחודש. ב-2015, נתוני משרד האוצר הראו שנהג אוטובוס בחברת החשמל קיבל שכר של 58,212 ₪ בחודש ונתב בנמל אשדוד קיבל שכר של 89,090 ₪ בחודש. אציין שליכולת של איגודי העובדים לסחוט את כלל הציבור יש השפעות שליליות נוספות – מוסריות וכלכליות – עליהן לא אתעכב כאן.

הייתי מברך את ההסתדרות על הצלחותיה, אלא שמי שמממן את המשכורות האלה במגזר הציבורי הוא הציבור. בפשטות, בכל מפגש בין כחלון לניסנקורן, האחרון מנסה להשיג כמה שיותר על חשבון הציבור הכללי. ומפני ששר האוצר מייצג את האינטרס של כלל הציבור, הרי שהיחסים הם בהכרח קונפליקטואלים. ואומנם, איננו רואים קונפליקטים רבים בין כחלון לניסנקורן; אנו רואים חיבוקים חמים והסכמות. זאת בגלל המדיניות המתרפסת של שר האוצר בפני ההסתדרות, אשר נובעת מכך שכחלון שם את האינטרס הפוליטי הצר שלו על חשבון האינטרס הציבורי.

ההתרפסות של כחלון

עוד ב-2017 "גלובס" פרסם דיל שנרקם בין כחלון לניסנקורן, לפיו כחלון יתמוך בניסנקורן בתמורה לביצור הכוח של נציגי מפלגת "כולנו" בתוך ההסתדרות. לפי "גלובס", "גורמים במערכת הפוליטית ובהסתדרות הזהירו כבר בעת החשיפה כי מדובר בפוטנציאל גדול לטובות הנאה הדדיות, וטענו כי ספק רב אם הדבר עומד בקנה אחד עם התנהלות ציבורית ראויה מצד הנוגעים בדבר". האם דברים אלה היו מוגזמים, או שמא כחלון קיבל פעם אחר פעם החלטות לא ענייניות תוך דאגה לעתיד הפוליטי שלו?

קצרה היריעה מלהכיל את שלל העסקאות שבגינן ב"דה מרקר" פורסמה כתבה שכותרתה היא "משה כחלון הוא שר האוצר שאבי ניסנקורן חלם עליו". ובכל זאת, אציג כאן כמה דוגמאות. ב-2015 ניסנקורן איים בשביתה כללית במשק אלא אם עובדי קבלן כגון סייעות בבתי ספר ועובדי ניקיון בבתי חולים יקבלו מעמד של עובדי מדינה, על כל המשתמע. כחלון התקפל וכ-10,000 עובדים התווספו למגזר הציבורי, בעלויות של מאות מיליונים לציבור. לאחר חתימת ההסכם ניסנקורן הכריז בשמחה: "יש שר אוצר בירושלים." גם מה"רפורמה" לכאורה בחברת החשמל יצא הציבור בשן ועין. אומנם, מטרת הרפורמה הייתה התייעלות בטווח הארוך ואפילו הקצאת חלק קטן מייצור החשמל לידיים פרטיות. אך המחיר שישלם הציבור הוא כ-7 מיליארד ₪ שישולמו כפיצוי לעובדים שיפוטרו ושימחקו חלק מהחוב של החברה למדינה. כיצד הציבור יממן את הסכום הזה? באופן הזוי וחסר תקדים, דרך תעריף החשמל עצמו. וכפי שחשבוניות החשמל שלנו מראות, ה"רפורמה" ממש לא הביאה בשורה לנו, צרכני החשמל, בכל הנוגע למחירו.

הדוגמה השלישית והאחרונה שאציג היא העתירה לצמצום זכות השביתה. זכות השביתה בישראל הינה המתירנית ביותר בעולם המערבי. אין ספק שזהו נשק יעיל מאין כמותו עבור ההסתדרות; לא תעלו לנו את השכר – נשבית את נתב"ג; לא תשפרו לנו את התנאים – נסגור את הנמלים ונעמיד את ישראל הלכה למעשה במצור ימי. השביתות הבלתי-מרוסנות של המונופולים הממשלתיים במגזר הציבורי הרחיקו לכת עד כדי כך שהמדינה עתרה לבג"צ לאחר שבית הדין לענייני עבודה אפשר לעובדי חברת החשמל לשבות מכיוון שהמדינה לא משתפת אותם בדיונים בנוגע לרפורמה במשק החשמל. אסתר חיות, נשיאת ביהמ"ש העליון, הוציאה צווים זמניים למניעת העיצומים של עובדי חברת החשמל וטענה שזוהי "זכות הריבון לעשות שינויים מבניים בענף מסוים". בכך, היא למעשה אותתה כי להסתדרות אין זכות להשבית את העבודה במונופולים חיוניים, כמו חברת החשמל או הנמלים, במטרה למנוע רפורמות. נראה כי בג"צ היה קרוב מתמיד לצמצם את זכות השביתה ובכך להביא לניהול בריא הרבה יותר של החברות הציבוריות, וכמובן לשיפור ניכר ברווחת הציבור. אלא שברגע האחרון, נציגים של האוצר, ההסתדרות וחברת החשמל (שכביכול מייצגים אינטרסים שונים) הגיעו להסכמה, לפיה ה"רפורמה" בחשמל תשונה קלות בתמורה למשיכת העתירה על ידי המדינה. במילים אחרות, כחלון התרפס פעם נוספת בפני ניסנקורן ובתוך כך פגע שוב ברווחת הציבור הכללי.

איני טוען שביומו הראשון כשר אוצר, כחלון צריך היה למוטט את ההסתדרות מהיסוד. איני מתעלם מהכוח הפוליטי הרב שיש להסתדרות, ואני מבין את החשיבות של פשרות בין אינטרסים מנוגדים במישור הפוליטי. אם כחלון היה עומד על רגליו האחוריות כדי להגן על האינטרס הציבורי ובכל זאת היה נאלץ להתפשר, לא היו לי כל טענות כלפיו. במאמר זה ניסיתי להראות שכחלון זנח כליל את הבטחות הקמפיין שלו ואת טובת הציבור, ונענה לכל דרישותיו של  ניסנקורן. כחלון לא עשה זאת מפני שחשב שזוהי המדיניות הנכונה לאזרחי ישראל, אלא בשביל לקדם את העתיד הפוליטי שלו.

העתיד של כחלון: מדיניות פרו-הסתדרותית

אנשים רבים שותפים לאכזבה שלי משר האוצר, כפי שמוכיחים הסקרים, בהם כחלון איבד כמחצית מבוחריו. במובן זה, יש מעט מקום לשמחה על הברית הטמאה הנרקמת בין כחלון לניסנקורן, שכן לפחות עכשיו כחלון לא מציג לנו מצג שווא; בני בריתו מההסתדרות מתכתבים עם המדיניות הפרו-הסתדרותית שלו. כעת, כל שנותר הוא לבדוק האם אזרחי ישראל תומכים במדיניות זו, או שמא הם מאסו בה. כולי תקווה שההתרסקות של כחלון בסקרים תימשך, ושהציבור לא ייתן מנדט נוסף למי ששיקר לו ואכזב אותו. על הפוליטיקאים שלנו לשרת את הציבור ולעמוד בהתחייבויותיהם, במקום להיכנע לסחטנות של בעלי אינטרסים צרים, דוגמת ההסתדרות.


בר נדל

בוגר תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית. עובד ככלכלן בקסלמן (PwC), ליברל ואיש השוק החופשי. כותב על כלכלה.