בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

הגבול של הפלורליזם ו"העגלה המלאה" של החי...

הגבול של הפלורליזם ו"העגלה המלאה" של החילונים

,
אנחנו החילונים לא עגלה ריקה, אלא עגלה גדושה בטוב, אם כי לא כל הטוב הזה מגיע מתוך הפילוסופיה היהודית. החילונים מגלמים בקרבם את החשיבה של הנאורות, כשהם מנסים להבדיל בין מנהגי העבר, האם הם עוד רלוונטיים לעולם המודרני, או שמא הם חסרי תכלית ולא הכרחיים יותר. אם חשיבה ביקורתית על מסורת ואימוץ סלקטיבי שלה נתפס על ידי החרדים והדתיים כ"עגלה ריקה", כדאי לחדד את ההבדל. אין היא ריקה, כיוון שהוצאנו מ"סל הקניות" ערימה של צווי הלכה חסרי תועלת לעולם המודרני, אך הכנסנו ערכים אוניברסליים, שאינם יהודים בהכרח. לדתיים ולחרדים כדאי לבחון היטב את טיבם, ולא לפסול אותם על הסף.

כל חברה אנושית בנויה על חוקים, איסורים ומנהגים, בין אם הם כתובים ורשמיים, ובין אם הם מרומזים, עקיפים ולא רשמיים. יש צורך לדכא חרויות של אנשים כדי לגרום לחברה שלנו לעבוד, או לחנך אנשים לחיות את חייהם בצורה מסוימת, גם בכפייה. זוהי למעשה העסקה ההובסיאנית, כמו שתומאס הובס כתב בספרו "הלוויתן". דרוש מנהיג (או ממשלה, כי הוא כתב בתקופה של מלכים ואצולה), שייקח לידיו סמכויות רחבות שיוכל לאכוף את ההסכמים בין אדם לחברו – למשל "אל תרצח". אם תהיה ממשלה שלה יהיה מונופול על הפעלת אלימות מאורגנת, היא תוכל לוודא שהפרטים בחברה שומרים על חוקים שהם התחייבו להם או שנכפו עליהם, למשל לכבד קניין פרטי. רק משום שיש גוף שאמון על תפיסת אנשים שמפרים את החוק, ומעניש את אותם אנשים שעברו על החוק, החוק מקבל תוקף.

חירות הפרט איננה דבר מוחלט ואיננה כוללת בתוכה דברים רבים. האם אנחנו חופשיים באמת במרחב הציבורי? לא. אנחנו לא יכולים לעמוד באמצע בית קפה ולהסתכל כיצד אנשים אוכלים. אנחנו לא יכולים לעמוד מחוץ לבית ראש הממשלה בניסיון להבין איך הוא עובד. כמו כן, יש זכות לעסקים ומקומות פרטיים, או ציבוריים-פרטיים (כמו קניונים למשל) להרחיק אותנו משטחם. אנחנו מוגבלים מאוד, וככל שתשקיעו יותר מחשבה בכך תבינו כמה אנחנו מוגבלים, ואין זה הולך להשתנות בקרוב. אבל, האם כל האיסורים, ההגבלים והמנהגים הללו הכרחיים כיום? האם הם לא דורשים בחינה תמידית ומחודשת? הפילוסוף מרקוזה ואסכולת פרנקפורט טוענים שכן.

אחת הבעיות בהרבה מהאיסורים והחוקים הללו, היא שהם שרידים של אבולוציה חברתית, הם כל מיני אוספי חוקים ומנהגים שהשתרשו לפני דורות רבים ונשמרו מסיבה כזו או אחרת. בטכנולוגיה למשל קוראים לזה “lock-in”, כשפרוטוקול או דרך מסוימת לעשות משהו מתקבעת והופכת לדרך שבה אותו דבר נעשה מאותו רגע והלאה. בשל כך, כל התוכנות העתידיות נאלצות ליישר קו עם הפרוטוקול הזה, ולהתאים את עצמן אליו. כך, נבנים שאר פיתוחים טכנולוגיים שמנציחים את הדרך הזו שנצחה בתחרות אל מול פרוטוקולים אחרים. לאחר מספיק זמן, כבר אי אפשר לשנות את אותה הגישה, כי אז נאלץ לשנות את כל התוכנות הקיימות בהתאם, ואף אחד לא רוצה לעשות זאת. לדוגמה, הדרך בה הצלילים מתבטאים (MIDI) או הדרך בה המחשב מאורגן על פי תיקיות וקבצים [Jaron Larnier, You Are Not a Gadget (London: Penguin, 2011), pp. 3–24].

הרבה מהמוסכמות החברתיות שלנו שמקורן בתקופות אחרות עברו “Lock in”, והפכו לקונבנציה חברתית, למשל איסור על נישואים חד מיניים. לחלק מהשרידים האבולוציוניים הללו היה היגיון באותה תקופה, אבל כיום בעידן המודרני רציונל זה אבד, ונותר רק האיסור חסר התוחלת, למשל, שאחד ההורים חייב להתמסר למשק הבית לחלוטין. כמו כן, לעיתים לאותם מנהגים או איסורים היה רציונל אכזרי, והם נעשו בכפייה ובכוחנות. לאחר שנים רבות המוסר האנושי השתנה, ואותן תופעות איבדו מהלגיטימיות שלהן, למשל עבדות.

בארץ השסע בין החרדים והדתיים לבין החילונים מסמל מאבק דומה. חלק מנסים לשמור על איסורים ומנהגים ישנים, בטענה שהם צודקים וחשובים, בעוד חלק רוצים להסיר את אותם חוקים, מנהגים או איסורים, בטענה שאין להם עוד מקום בעולם המודרני. תנועת הנאורות ניסתה והצליחה להפריך את התפישה הדוגמתית הדתית ולחולל מהפיכה בתפישה של המין האנושי. תפישה שהוציאה את אירופה מעידן ימי הביניים החשוכים, אל עידן של גילוי וקדמה טכנולוגית, אם כי היו בדרך כמה משברים גדולים מאוד. הרעיון הוא שכל אדם יחשוב בעצמו, במנותק מהספרה החברתית, בצורה ביקורתית תוך כדי שהוא מפעיל רציונל שמבוסס על חשיבה מדעית. החילונים מבינים שהאיסור על להדליק אש בשבת היה נכון פעם כשפעולה זו דרשה עבודה קשה, אך כיום כשאפשר להדליק כל דבר בלחיצת כפתור, אין עוד טעם לאיסור זה. לכן, אם למשל אנשים רוצים לנוח על ידי טיול עם בני משפחתם, אין טעם להמשיך לאסור על הדלקת אש ומתוך כך מנוע של רכב.

הבעיה היא שיש גבול לכמה אפשר להתפשר במרחב הציבורי. קווי אוטובוס בשבת אפשר לתכנן כך שהם יעברו ברחובות שאינם פוגעים ברגשות הדתיים. אבל כשזה מגיע להדרת נשים מכל מקום שבו הציבור החרדי נמצא, אין אפשרות להתפשר יותר. או שהחרדים יצטרכו לקבל את העובדה שנשים חופשיות ויכולות להתלבש בצורה שהן תבחרנה, ולעשות מה שהן רוצות (בגבול המותר), או שכדי לקבל את החרדים לחברה הישראלית, נצטרך להתאים את המרחב הציבורי לחרדים וליצור הפרדות על רקע מגדרי. ליצור הפרדות על רקע מגדרי לא מתאימה יותר למוסר האינדיבידואלי הליברלי של היום, ואי אפשר לקבל אותן כרלוונטיות עוד.

אם חרדים כל כך מפחדים מהתת מודע שלהם, ופוחדים שהאינסטינקטים החייתיים שלהם ישתלטו עליהם בכל רגע נתון אם הם יעמדו ליד אישה זרה ברחוב, הם צריכים לשאול את עצמם איך החברה החילונית מתפקדת, אם באמת ההנחה הזו נכונה. איך החברה החילונית לא עסוקה כל היום בלהתהולל אחד עם השני במקום בשלל העיסוקים האחרים שיש לאנשים נורמטיביים לעשות? הם כנראה לא שמעו על פרויד ועל כך שברוב המוחלט של המקרים המודע יכול לדכא את התת מודע ולשלוט בו. חוק הפונדקאות קשור לרעיון הגדול יותר, שכיום הגדרות דיכוטומיות של מין או כיצד התא המשפחתי אמור להראות כבר לא רלוונטיות יותר. החברה שלנו מתקדמת לכיוון אחר, בוחנת מחדש מושגי יסוד ומשנה את מה שנראה כלא רלוונטי עוד. זה ערך שיש לחילונים ב"עגלה הריקה" שלהם, שמקדמת את ישראל למקום טוב יותר, מתקדם יותר וסובלני יותר אל השונה ואל האחר.


גדי גרשוני

סטודנט לתואר שני באוניברסיטת נאגויה ביפן. מתמחה ביחסים בין-לאומיים, בנושאי תרבות ושפה, ובשפה היפנית ובתרבות היפנית בעיקר. עוסק בחקר הפער בין פרקטיקה ותיאוריה, ובחיבור של תרבות שפה וטכנולוגיה.