בחירת העורך

הדור שלא ידע את אוסלו

,
בזמן שישראל התעסקה בדברים אחרים, הייאוש בקרב הפלסטינים עלה, ואיתו גם הסלידה משרידי הסכמי אוסלו, שהצעירים הפלסטינים בכלל לא זוכרים שנחתם.

בתלמוד, בפרט בדיונים על פיצוי כספי, ישנם שני מונחים נפוצים המשלמים זה את זה – "מלגו" ו"מלבר"–מבפנים ומבחוץ. במאמר שפורסם בבמה זו, התייחס יריב מוהר לאשליות לשיטתו בשיח הפוליטי בישראל, ולמרות שהדיון נסוב סביב הפלסטינים- אלו במדינות ערב ואילו בארץ, הדיון נשאר מבחוץ.

אם נחפש מבט פנימה, ה-PSR, המכון הפלסטיני למדיניות וסקרים, פרסם בתחילת החודש סקר מקיף לרגל 50 שנה ל"כיבוש הישראלי של הגדה המערבית", כלשונם. בסקר השתתפו 1,270 פלסטינים מהגדה המערבית ורצועת עזה והמילה המרכזית שניתן להצביע עליה היא ייאוש – 32% סבורים שהכיבוש יימשך עוד 50 שנה. הייאוש הוא הוא לא רק מישראל – 72% סבורים שנתניהו לא מייחס חשיבות לתגובות הפלסטינים, אלא גם ממדינות ערב – 66% מאמינים שמדינות ערב לא תומכות בעם הפלסטיני.

הייאוש שישראלים יזדהו איתו הוא מההנהגה– רק רבע מהציבור חושב שאבו מאזן, שסוגר 12 שנה בתור ראש הרשות, עושה כל שביכולתו כדי להביא לסיום הכיבוש. הנתון הזה מצטרף ל-64% שרוצים שהנשיא יפרוש. את מי הם כן רוצים? מרואן ברגותי, שמרצה חמישה מאסרי עולם בעקבות פעולות טרור, זכה מספר פעמים במקום הראשון בסקרים שמדמים בחירות, למרות שהסיכויים שלו להיבחר קטנים, בהתחשב במקום מגוריו הנוכחי – כלא הדרים. בחירות אמיתיות, עם קלפי והכול, לא התרחש מאז ההפיכה של חמאס ברצועת עזה ב-2007.

העתיד הפלסטיני לא נראה מבטיח, בפרט בעיני אלו שנשאר להם הכי הרבה ממנו. לא משנה אם זה מכוון או במקרה, דווקא טוב לישראל או מדרדר אותה לאבדון – העובדה היא שצעירים פלסטינים, בני 20-30, לא זוכרים תהליך מדיני בין ישראל לפלסטינים.

בשבועות האחרונים התגלגל סיפור שיכול להצביע על התחושות שמלוות אותם: ב-6 במרץ באסל אל-אערג', בן 33 מבית לחם, נהרג בידי חיילי צה"ל. אל-אערג' התבטא בעבר נגד התיאום הביטחוני של הרשות הפלסטינית עם ישראל ואפילו נעצר על ידי הרשות. המוות שלו הציף גל מחאות והפגנות בראמאללה, קטנות אך מטרידות, שבהם האשימו את מנגנוני הביטחון של הרשות במותו בכך שהעבירו מידע לצה"ל, כתובות גרפיטי שאומרות "התיאום הוא בגידה" הופיעו סמוך להפגנות.

נכון לעכשיו, ההפגנות דוכאו על ידי אותם מנגנוני ביטחון, אבל המתחים נותרו והתיאום הביטחוני, השריד היציב של הסכמי אוסלו, ששמר באופן יחסי על השקט בגדה מאז האינתיפאדה השנייה, הולך ומאבד את הלגיטימציה שלו.

אם נחזור לסקר, אלו שמאמינים בעתיד טוב יותר לפלסטינים הם אלו שהגדירו עצמם כדתיים יותר, וזיהו עצמם עם חמאס ולא עם המפלגה השולטת בגדה, פתח. אצל הפלסטינים, האופטימיות לא נובעת מהמציאות, אלא דווקא ממחוזות אמוניים ואידאליסטים, שמתעלמים מהמצב הקיים – וזה אולי הנתון המטריד מכולם.

בתגובה למלחמת איראן-עיראק, אמר ראש הממשלה מנחם בגין: "אני מאחל הצלחה לשני הצדדים". ייתכן שישראלים שצופים במאבק הצעירים ברשות מרגישים תחושות דומות, אבל כמו בתלמוד- בלתי אפשרי להפריד בין הפנים לחוץ. אם יתגבר, המאבק הפנימי של החברה הפלסטינית יגלוש החוצה ויסחוף איתו עמודי ביטחון שעליהם נסמכת ישראל כבר 20 שנה.


נורית יוחנן

סטודנטית לתקשורת ומזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב. מנהלת דף הפייסבוק סבאח אל-נורית. כותבת בענייני מזרח תיכון.