‎קורא‫/‬ת‫:‬

הנופשת בסיני בשירות הנרטיבים: אינטילגנטית ונינוחה ...

הנופשת בסיני בשירות הנרטיבים: אינטילגנטית ונינוחה או גסה ואימפריאליסטית?

,
מה הפרשנויות על הדסה, הנופשת מסיני, מלמדות אותנו על בעיית השיח בחברה הישראלית?
image_printגרסא להדפסה

אנחנו שומעים ללא הרף שיש בעיה עם "השיח בחברה" – כשלרוב הטענה מגיעה בליווי תיאורים שליליים כגון "מפלג", "אלים", "שטחי", "פופוליסטי" ועוד. אך הטענה הזו נשענת על הנחת המוצא שאכן קיים כאן שיח – במובן של שני צדדים (או יותר) המקיימים ביניהם אינטראקציה כלשהי. לצורך העניין – מצב שבו שני אנשים עומדים זה מול זה עם אטמי אוזניים, בזמן שכל אחד צועק מסרים שהצד השני אינו שומע, איננו שיח במובן המקובל – משום שאינו כולל אינטראקציה אמתית. כל דובר נמצא בוואקום משל עצמו.

לעתים נדירות יוצא לנו לחזות בדוגמה כל כך מוצלחת למצב השיח בישראל, כמו אירועי הימים האחרונים. בחדשות 12 פורסם ריאיון עם נופשת בסיני ששמה הדסה, שעורר תגובות ופרשנויות רבות. התופעה הבולטת במיוחד היא תגובותיהם של רוגל אלפר ויוענה גונן – שהעניקו כל אחד פרשנות הפוכה לחלוטין לאירוע.

אצל גונן (פורסם בעמוד "פוליטיקלי קוראת"), הדסה היא מרואיינת "נינוחה, כריזמטית, מצחיקה ואינטליגנטית להפליא… היא דמות כיפית וסינגולרית", וכמו כן "מלגלגת בחינניות ובתבונה על אזהרות המסע של מערכת הביטחון." במקביל, לפי גונן – המגיבים שלועגים להדסה עושים זאת כדי להעניש אותה על חוסר הנורמטיביות שלה, מתוך התפיסה "שכל סוג של חריגה, אוטונומיה או חשיבה עצמאית ראוי לגינוי". אותם מגיבים, בעיני גונן, מהווים דוגמה ל-"תהליכים" של "התבהמות, התקרנפות והתחסדות" המייצגים את הפיכתנו ל-"משטר לאומני וטוטליטרי."

אצל אלפר (פורסם ב"הארץ") התפקידים התהפכו. לפי אלפר, הדסה היא "נרקיסיסטית, גסת רוח, אימפריאלית, ספוגה אדנותיות לאומנית ואהבה עצמית", ובנוסף גם "מבליטה זהות יהודית-לאומית עמוקה עם גוונים דתיים". לכן, גורס אלפר, הדסה היא "מודל הציונות העכשווי."

מה מוביל שני אנשים להתבונן באותו אירוע בדיוק, ולהבין אותו הפוך לחלוטין זה מזה? להלן הסבר אפשרי:

המציאות היא מורכבת, ומכילה בתוכה הרבה מאוד פרטים. כדי להצליח להבין מה קורה, אנחנו חייבים לפשט אותה וליצור בה סדר. אחת הדרכים היא לתאר לעצמנו את המציאות בתור נרטיב –עלילה עם מבנה סיפורי: רצף אירועים המקיימים קשר סיבתי ביניהם. כמו בפיסול, שבו חוצבים באבן כדי להתאימה לתבנית ספציפית, בזמן ששאריות חומר הגלם מושלכות לפח – כך הסתכלות נרטיבית על המציאות מחייבת השמטת מידע שאינו תואם למבנה הרצוי.

כל פרשן צופה בהדסה דרך המסגרת המחשבתית שלו – ומתאים את המידע החדש שהוא מקבל לנרטיב שהוא הגיע איתו מראש. הדסה היא אדם מורכב – חלק ממאפייניה תואמים לסטריאוטיפים שונים, וחלקים אחרים תלויים בפרשנות. למשל, היא מעידה על עצמה שהיא שומרת מסורת ויוצאת למסיבות – אצל גונן מדובר בביטוי של התרסה כנגד הנורמה הישראלית (שרואה סתירה בין שני המאפיינים האלו), בעוד שאצל אלפר הדסה היא ביטוי מזוקק של הנורמה הישראלית ("הזהות היהודית העתיקה חייבת לבוא לידי ביטוי ביומיום העכשווי והבנאלי"). כלומר – כל פרשן מניח מראש נורמה חברתית אחרת, ללא נימוק, מה שמוביל את שניהם לתשובה הפוכה לשאלה "היכן ממוקמת הדסה ביחס לנורמה?".

יותר משהפרשנויות האלו מלמדות אותנו על הדסה – הן מלמדות אותנו על עמדתם של הפרשנים כלפי החברה הישראלית, וכיצד הם תופסים אותה. בנוסף, הפרשנויות שלהם מלמדות אותנו גם על עצמנו. זאת משום שלא רק הדסה מורכבת, אלא גם החברה הישראלית. מורכבת – ומלאה בפרטים.


צבי בר-נר

בעל תואר ראשון בפכ"מ, וסטודנט לתואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית.