‎קורא‫/‬ת‫:‬

ההצלחה של גנץ – הכישלון שלנו...

ההצלחה של גנץ – הכישלון שלנו

,
הסקרים מנבאים לרשימה המאוחדת של בני גנץ ובוגי יעלון כ-20 מנדטים – נכון לרגע זה, ובזהירות הראויה. גנץ ממצב את עצמו כתקווה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית, כאיש בשורה, כמי שמסוגל ואף ראוי להחליף את ההנהגה הנוכחית ולנווט בעצמו את ספינת המדינה – אותנו. מעבר לביקורות ענייניות נגד גנץ, כמו חוסר ניסיון פוליטי ו"פלורליזם של דעות" במפלגתו (בלשון המעטה), טענתי המרכזית היא שההצלחה הכבירה שהסקרים מנבאים לגנץ הינה תעודת עניות עבורנו, החברה הישראלית. זהו כתב אישום נגדנו: אנחנו מואשמים בתקוות שווא ובנהייה עיוורת אחר סיסמאות ריקות מתוכן. גרוע מכל, אנו מואשמים בבחירת מנהיגים מסיבות שונות ומשונות, אך לא מהסיבות החשובות - עמדותיהם בסוגיות הפוליטיות.
image_printגרסא להדפסה

מה אנחנו יודעים על בני גנץ? הוא היה רמטכ"ל ויש לו עיניים כחולות. מה איננו יודעים על המועמד לראשות הממשלה? את כל מה שנחוץ לנו לדעת בכדי להחליט אם לבחור בו; איננו יודעים מהן עמדותיו המדיניות בנוגע לפלסטינים. איננו מכירים את תפיסת עולמו הכלכלית. איננו יודעים דבר על עמדותיו בנוגע לדת ומדינה, למשפט, לחינוך, בריאות, רווחה, תרבות ולגליזציה של סמים.

את האידאולוגיה של גנץ ניתן לתאר כאידאולוגיה של סיסמאות במקרה הטוב, ושתיקה מוחלטת במקרה הפחות טוב. במישור המדיני, גנץ מצייר תמונה מעורפלת למדי: הוא טען שיפעל לתקן את חוק הלאום, אך לא הסביר מה יש לשנות בו. הוא פרסם סרטוני תעמולה מיליטנטיים שבהם הוא מונה את המחבלים אותם חיסל, ובו בזמן בנאומו הצהיר שהוא מושיט יד לשלום. הוא שואף למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועם זאת הוא מתכוון לחזק את גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, לשמר את ירושלים כבירתה הנצחית של ישראל, להחזיק ברמת הגולן וכן בבקעת הירדן.

בכל הנוגע לבריאות בישראל, כל שגנץ ראה לנכון לומר כי הוא מתבייש בכך שלפעמים חסרות מיטות בבתי החולים ואנשים נאלצים לחכות, ויש לשפר את הבריאות. באופן דומה, גנץ הכריז כי "יחזיר את מעמד המורה" למקומו הראוי במאמץ לשפר את החינוך בישראל. אבל מה יעשה גנץ בפועל? אין איש יודע. כיצד נמגר את "בושת" ההמתנה בבתי החולים? על ידי הגדלת כמות המיטות, או התמקדות ברפואה מונעת (שתצמצם את ההגעה לבתי החולים)? וכיצד נשפר את החינוך? ע"י הכפלת משכורת המורה, או שמא בעזרת שינויים מבניים, כמו למשל צמצום הקביעות או קידום לפי ביצועים ולא לפי ותק?

השתיקה הרועמת ביותר של גנץ היא בתחום הכלכלה. תחום זה משפיע על כל אחת ואחד מאיתנו ונמצא במרכזן של מערכות בחירות ברוב העולם המערבי, ובצדק: יוקר מחיה, הגנה על תעשיות, מדיניות מס ומכסים, צמיחה, אבטלה וגירעון – כל אלה נושאים חשובים מאוד בחייהם של האזרחים, וראוי שיידונו לעומק במערכות בחירות, ובכלל זה גם במערכת הבחירות שלנו. ומה יש למנהיג-שלנו-לעתיד לומר? אף לא מילה אחת של תוכן. צריך לנחש את עמדותיו הכלכליות של גנץ, כי הוא לא טורח לשתף אותנו בהן, מעבר לסיסמאות כמו "אעשה מה שנכון למדינה". גם הרשימה של גנץ מלאה בסתירות כלכליות. צביקה האוזר למשל, נחשב לימני-כלכלי, והוא התבטא לא פעם בעד הפחתת רגולציה. מצד שני, הצירוף של ניסנקורן לשורות "חוסן לכולנו" מצביע על סוציאליזם מובהק ותמיכה בוועדי העובדים החזקים, שבראשם ההסתדרות.

מי שמצביע לגנץ מצביע עבור אידאולוגיה של חיסול אויבינו המחבלים או שהוא מצביע עבור תהליך של שלום ופיוס עם הפלסטינים; מי שתומך בגנץ רוצה לספח טריטוריות נוספות לישראל או שהוא מאמין בהיפרדות מהפלסטינים; מצביעי גנץ רוצים לצמצם את השירותים הממשלתיים; או להרחיבם. הם רוצים לפתוח את השווקים לתחרות ולהוזיל את יוקר המחיה; או להגן על תעשיות מקומיות מפני יבוא זול.

התמונה המגוחכת הזו מובילה אותי לנקודה השנייה: אנחנו חייבים לדרוש מהמועמדים להביע את עמדותיהם בסוגיות הציבוריות. במשטר דמוקרטי, אנחנו לא רוצים להשאיר את הנושאים החשובים לנו להחלטה שרירותית של אדם כזה או אחר; אנחנו רוצים וצריכים להיות אדונים לגורלנו. אנחנו הם אלה שמחליטים על מדיניות, באמצעות נציגינו הנבחרים. העיקרון הבסיסי ביותר בדמוקרטיה הוא שלטון העם: העם מדבר בעזרת נציגיו הנבחרים. בשביל שנבחר מסוים ידבר בשמי, עלי לדעת מה הוא מתכוון לומר.

האין-אידאולוגיה של גנץ היא איננה אלא סימפטום של התופעה המדאיגה: השיח הפוליטי הרדוד במדינת ישראל. אל לנו להסתפק בסיסמאות ריקות כמו "תקווה" או "שינוי"; עלינו להתעקש על שיח מעמיק וענייני בסוגיות. הרי אם איננו מסוגלים להצביע במפורש על מה שלא בסדר, לנמק מדוע מדיניות א' עדיפה על ב', בהכרח לא נצליח לשפר את המצב.

אנחנו, הציבור, צריכים להעניש את גנץ על יומרתו להנהיג אותנו ולדבר בשמנו, מבלי לטרוח לספר לנו מה יגיד. אנחנו אמורים להיעלב מהזלזול של גנץ בנו, לא לתמוך בו. גנץ מחריף את בעיית השיח הרדוד כשהוא מתלוצץ בתשדיר בחירות על שאינו חושף את עמדותיו – ואנחנו מריעים לו בכיכר. במקום לדחוק אותו לפינה ולדרוש מצע ברור, תשובות ענייניות ותפיסת עולם, אנו שמים בו מבטחנו באופן עיוור. אנו לא דורשים ממנו דבר; אבל מצפים ממנו להכל.

מה מסמלת תמיכה במועמד שלא מביע את דעותיו? תשובה אחת, אם כי מאוד לא סבירה, היא שלציבור פשוט לא אכפת מהסוגיות, ולכן אין זה משנה. תשובה שיותר מתקבלת על הדעת היא שהציבור מאס בנבחריו, ולא מאמין להבטחות הבחירות שלהם בלאו הכי. תהא הסיבה אשר תהא, לדעתי זהו תהליך מסוכן: ככל שנרפה את אחיזתנו בנבחרי הציבור שלנו, כך תפחת המוטיבציה שלהם לשרת אותנו. וככל שנדרוש מהמועמדים הבטחות מפורשות יותר בסוגיות השונות, כך תגבר אצל האחרונים המוטיבציה לממש הבטחות אלה, שכן הם יחששו שלא ייבחרו שוב אם לא יקיימו אותן. תמיכה במועמד ללא הכרת דעותיו שקולה לזניחת הסוגיות לחלוטין, או אפילו גרוע מכך – השארתן בידי השרירותיות.

המציאות מתארת מצב מדאיג: פחות ופחות מפלגות טורחות לכתוב מצע; הבטחות של פוליטיקאים הולכות והופכות למעורפלות יותר (ובכך הם ממזערים את הסיכון של אי-קיומן); התוכן הולך ומצטמצם, ומוחלף בסיסמאות חלולות. במובן זה, העובדה שגנץ מתגאה בכך שאינו חושף את דעותיו היא עליית מדרגה במגמה זו.

אנו מואשמים בקידום השרירותיות במקום קידום עמדותינו. אנו מואשמים בזניחת העמדות הפוליטיות שלנו כליל. אנו מואשמים בהעדפת סיסמאות ומראה חיצוני על פני טיעונים מנומקים וענייניים. אנחנו מואשמים בכך שאנחנו מברכים בורות, במקום עומק. אנו אשמים במידה רבה ברמה הנמוכה והבזויה של מערכת הבחירות שבעיצומה; שכן נראה שככל שהפוליטיקאים מצהירים הצהרות חלולות יותר, כך הם גורפים יותר קולות. בכך אנחנו, הציבור, מקבעים את השיח הרדוד, ואף מתמרצים את הפוליטיקאים לשמר אותו.

אם כן, כיצד נוכל לשפר את הרמה של הפוליטיקאים שלנו? בכך שנשפר את עצמנו. יש הרבה אמת באמרה ש"הפוליטיקאים אינם אלא מראה של הציבור". כשנדרוש מהם יותר, הם יאלצו לעבוד קשה יותר. כשנשאל אותם שוב ושוב שאלות קשות, לבסוף הם יאלצו ללמוד את הנושאים לעומק בכדי להשיב כראוי. כשנדרוש תוכן ועומק, ולא נסתפק בסיסמאות, נבחרי הציבור שלנו יאלצו לספק זאת. וכשנגיע ליום שבו פוליטיקאים ממחנות שונים, המייצגים תפיסות עולם שונות, יתעמתו בנוגע לעמדותיהם, ייתכן ורוב הציבור ישתכנע בעמדה כלשהי על פני אחרת, ויקדם עמדה זו. רק ככה החברה הישראלית תוכל לצעוד קדימה ולשגשג.

אין לי שום דבר אישי נגד הרמטכ"ל לשעבר, בני בנץ. נהפוך הוא, מהמעט שאני יודע עליו התרשמתי דווקא לטובה. אני מאמין שגנץ רוצה להיכנס לפוליטיקה מכוונות טובות אמיתיות לשפר את המצב בישראל. אך ניתן לומר זאת על כל פוליטיקאי שנבחר בכל רחבי העולם. באופן אבסורדי, כמה מאלה שעשו את הנזק הכי גדול לאנושות עשו זאת מפני שהאמינו בצדקת דרכם. איני טוען חלילה שזהו המקרה של גנץ. איני טוען שאם גנץ ייבחר לראשות הממשלה הדבר יפגע במדינת ישראל. הכישלון שעליו אני מדבר הוא הכישלון שלנו, הציבור, בעיצוב השיח הפוליטי בישראל. אל לנו למקד את השיח בצבע עיניו של המועמד, אלא בעמדותיו בסוגיות הציבוריות. אם חשובה לנו מדינת ישראל ועתידה; אם חשובה לנו הדמוקרטיה; ואם יקרות לליבנו הסוגיות הציבוריות – עלינו להילחם עבורן. עלינו לתמוך במי שיקדם את תפיסת עולמנו, לא במי שמזלזל בה.


בר נדל

מנהל מערך הכתבים באתר. בוגר תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית. עובד ככלכלן בקסלמן (PwC), ליברל ואיש השוק החופשי. כותב על כלכלה.